top of page

חמישים מעלות בצֵל: על הקושי לייצג את משבר האקלים

וֶלטמייסטֶר, יורם רוזנר, כנרת זמורה דביר, 384 עמודים, 2023.

מפעל העננים של גברת לילנבלום, עידו גפן, כנרת זמורה דביר, 336 עמודים, 2023.


הייצוג של משבר האקלים בשתי היצירות הוא דל ושטחי, ויותר מזה – הוא אינסטרומנטלי לחלוטין. זהו שימוש ספרותי שלא רק שאינו חדשני, הוא משחזר הלכה למעשה את מה שבני האדם עושים למשאבי כדור הארץ עצמו: משתמשים וזורקים

 

ליה שרביט


הגיבורה של הספר החדש של אורלי קסטל בלום לא רגועה: היא מנסה ללא הרף להתחקות אחר הטרנד הנוכחי, לפענח אותו, להשתלב בו, ועד שנראה שהיא הצליחה, תפסה את הטרנד ומימשה אותו, הוא מתפורר ונעלם ומפנה את מקומו לטרנד הבא. נזכרתי בה כשקראתי את וֶלטמייסטֶר, רומן הביכורים של יורם רוזנר, ואת מפעל העננים של הגברת לילנבלום של עידו גפן.

העיסוק בסביבה, באקולוגיה ובמשבר האקלים, טרנדי מאוד: כתבי עת שמכבדים את עצמם מוציאים גיליון סביבה; מחלקות יוזמות כנסים אקדמיים בנושא; עיריות מפרסמות את עשייתן השנתית בתחום נטיעת העצים וסלילת שבילי האופניים; ותזות M.A. נכתבות על סיפורת סביבתית (גילוי נאות). באופן אישי, אני חושבת שזה נפלא – אי אפשר לדבר יותר מדי על ההשפעה המסוכנת של בני האדם על כדור הארץ, השפעה בקנה מידה פלנטרי, שעלולה להחריב עלינו את עולמנו ולהפוך אותו ללא ראוי למחיה. כן ירבו גיליונות, מוספים, ימי עיון, תערוכות, אנתולוגיות, ספרים, סרטים, הצגות, כל מה שאפשר להעלות על הדעת. ועם זאת, וביתר שאת בתחום הספרות שחריקות נשמעות בו בעוצמה, בכל מה שקשור לטרנדים כדאי לגשת לדברים עם מידה בריאה של חשדנות וספק. 

וֶלטמייסטֶר ומפעל העננים של גברת לילנבלום, הם שני רומנים שעוסקים בין היתר במשבר האקלים (במפעל העננים של גפן זה גם מצוין על הכריכה האחורית). שני הרומנים הללו מצטרפים למגמה הולכת וגוברת של שילוב אלמנטים סביבתיים ביצירות ספרותיות והדהודים ברמות משתנות של המשבר האקולוגי. השם שניתן לתופעה הוא "סיפורת סביבתית" (Eco fiction), ובמקרה של שתי היצירות הללו מדובר בתת־ז'אנר המכונה "סיפורת אקלימית" (Climate Fiction, או בקיצור Cli-fi), תת־ז'אנר שמתמקד ספציפית בהשפעות החברתיות, פוליטיות, כלכליות, פסיכולוגיות ואתיות של משבר האקלים.

בוֶלטמייסטֶר שריפת ענק מאיימת על המושב הבדיוני אביצדק, שם מתגוררים פרופסור דן גידרון, חוקר פסיכולוגיה מבריק ומוערך, ואשתו אלינור גדרון, אשת טלוויזיה חריפה ומצליחה. אסף, בחור תלוש ומבולבל בשנות השלושים לחייו, שמאוהב בדמותה הטלוויזיונית של אלינור ועובד בתור האסיסטנט של דן, היה גם הוא בביתם בזמן התלקחות השריפה בעקבות גל חום אימתני, ונותר תקוע איתם בביתם בתוך המושב המכותר. עם התפשטות השריפה הולך ומתפשט גם הכאוס במושב, שנחלק לשני מחנות: אחד שמבקש לברוח, ואחר שמתבצר בו. בחסות האימה האופפת שמטילה השריפה, תופס את המושכות סטאד, אסיר משוחרר, אלים ומסוכן, שרודה בתושבים הלכודים, ויותר מכולם באלינור, דן ואסף. כשהגשם מגיע לבסוף, אף אחד מהם לא נותר כשהיה.

אמיטאב גוש טען כי קשה לספרות לייצג את משבר האקלים משום שהוא "גם משבר של תרבות, ולכן של דמיון". היעדר הדמיון הזה נותן את אותותיו גם בשפה של וֶלטמייסטֶר: העדות הבלעדית למשבר האקלים היא שחם מאוד וכולם מזיעים, כל הזמן. בתחילה העדויות הללו עשויות לעורר אפקט כמעט פיזי בקוראת, אבל אחרי עשרה עמודים של שימוש היפרבולי, נוצר רושם של דלות פואטית: "למרות החום, נרדם" (עמ' 7), "החולצה נדבקה לו לגב" (עמ' 9), "חפף את שערותיו מהזיעה" (עמ' 10), "נבוכה כשחמיצות זיעה עלתה באפה […] [הכל] נראה לה חם מידי, חם עד אי שפיות […] החום התעצם בבת אחת" (עמ' 13), "זרזיפי זיעה הזדחלו במורד זרועותיו" (עמ' 14), "[חולצה] דבוקה לחזהו ברורשך של כתמים לחים מתכהים" (עמ' 15). הכל אמת, כמובן, ועל כך תעיד כל מי שנשמה בתל אביב ביולי־אוגוסט, אבל דווקא בגלל שהחוויה מוכרת כל כך, יש מקום לנסות וליצור שפה פואטית חדשה שתתאר את המשבר. אחד הביטויים החריגים של שימוש בשפה ברומן הוא משפטים ללא נושא, נעדרי סובייקט, כמו למשל "קרס על הפוף" (עמ' 5), "ניתקה עצמה מהמיטה" (עמ' 13), "התבונן בה בחיוך" (עמ' 14). אפשר היה לומר שהשימוש הזה אולי מהדהד את המובנים האוניברסליים של משבר האקלים, אבל הוא גם מייצג את המחשבה הסביבתית באופן שטחי ופשטני: הדרך לדבר על משבר האקלים לא בהכרח עוברת במחיקת הסובייקט והעלמתו, אלא להפך, היא צריכה להיות קשורה לניסיון להבין את מיקומו של האדם בתוך המארג האינסופי של המערכת האקולוגית. 

הרומן The Ministry for the Future מאת קים סטנלי רובינסון, שיצא בשנת 2020 וזכה להצלחה רבה, מתרחש ברקע דומה לזה של וֶלטמייסטֶר: בעתיד הקרוב, בתווך בין הנוחות של היום לזוועות שעתידות לנו, בעיצומו של גל חום אכזרי. גם שם יש חום וזיעה, אבל התיאורים עשירים ומורכבים יותר: המספר עובר בתנועת רצוא ושוב מנקודת מבטו של הגיבור והחוויות הפיזיות של צמא, עיוורון הסינווּר ומזרן השינה הרטוב מזיעה; לעבר נקודת מבט רחבה יותר שכוללת את המרחב העירוני והסביבה כולה, ממצוקת עניי העיר עד תיאורי השמים והשמש, וחוזר חלילה. המעבר התכוף הזה בין קני המידה השונים, האנושי הצר לעומת הסביבתי הרחב, יוצר תמונת עולם מורכבת ומרובדת, ומבסס שפה פואטית הולמת יותר לתיאור גל החום על ביטוייו המגוונים.

מפעל העננים של גברת לילנבלום הוא רומן המשלב פנטזיה במסגרת ריאליסטית. הספר נפתח בדימוי של אישה יושבת במדבר, באמצע מכתש, לבושה חלוק אמבטיה בורדו ואוחזת בכוס מרטיני. האשה הזו היא שרי לילנבלום, ממציאנית יצירתית ומבריקה, שייצרה מכשיר ששואב חול והופך אותו לגשם. חנה ביאליקה, אלמנה עשירה ובודדה מחליטה להשקיע מיליונים בהמצאה ובסטארט־אפ ששרי תקים עם נעמי ועילי ילדיה. לחנה מצטרף גם בן גולד, מיליונר בן דמותו של אילון מאסק, שמציע לשרי בטוויטר לקנות את הסטארט-אפ במיליונים. גיבור הספר הוא עילי, בחור מופנם וחסר כיוון שגר עם משפחתו בעיירת הצוק, ומחפש כל העת את מקומו בין העיירה המדברית על שפת המכתש, שכלכלתה כושלת ומדשדשת, לבין הדימוי של "המרכז" עם ההייטק, הסטארט־אפים והכסף שלו. 

גם במפעל העננים היחס למשבר האקלים דל ביותר. הגישה הסביבתית המרכזית שעולה מן הספר היא זו של אופטימיזם טכנולוגי, גישה שמקורה באמונה שניתן לפתור כל קושי או בעיה בעזרת אמצעים טכנולוגיים. כלומר, משבר האקלים לא באמת מאיים על האנושות משום שזה עניין של זמן עד שתצליח למצוא לו פתרון טוב דיו – זריעת עננים, פיזור חלקיקי מתכת על האוקיינוס או שילוח לוויינים נושאי מראות שישקפו את קרינת השמש החוצה מכדור הארץ. חסידי הגישה הזו נוטים להתעלם מכך שלאורך ההיסטוריה פתרונות טכנולוגיים רבים עשו יותר נזק מתועלת, ומאמצים אותה בחיבה שכן שהיא טומנת בחובה את ההבטחה שלא לערוך שום שינוי משמעותי באורח החיים הבזבזני שהתרגלנו אליו. ההתייחסות למכשיר העננים ביצירה מאמצת לא רק את הגישה, אלא גם את הרטוריקה הנצלנית שפעמים רבות מדי מלווה אותה: נעמי, האחות ההייטקיסטית שהצליחה לברוח מהיישוב ולהתפתח מקצועית, רודה בעילי ושרי המעופפים ש"חשוב לפתוח את ההרצאה ביצירת רושם שמדובר בחברה עם חזון אקולוגי […] טכנולוגיה ירוקה זה לגמרי באזז וורד" (עמ' 212). 

ההתייחסות הממשית הראשונה לפן האקלימי של ההמצאה, על השפעותיה הברוכות או המסוכנות, מגיעה עשרה עמודים לפני סוף הרומן. באמצע תצוגת התכלית של ההמצאה למיליונר גולד המכשיר יוצא משליטה, ובמקום כמות נאה של ענני גשם, נוצרת סופת שלגים אדירה שכולאת אותו ואת פמלייתו במשרדי הסטארט־אפ, בזמן שבועז, אב משפחת לילנבלום, מחלץ משם בעורמה את בני משפחתו. בשוך הסערה, להפתעתם, מתברר שהמיליונר גולד רוצה להיפגש עם עילי ונעמי, ואפילו מעוניין לרכוש את הסטארט־אפ. לטענתו, ההמצאה גאונית כי היא יכולה "להפוך את משבר האקלים מבעיה גלובלית לבעיה לוקאלית" (עמ' 320). עילי מתחיל לתהות שמא זה לא באמת פותר את משבר האקלים, והמיליונר גולד מיד מבהיר לו: "אנחנו לא באים לפתור את משבר האקלים […] המשבר הזה לא ממש מעניין אותי […] העתיד של כדור הארץ, חשוב ככל שיהיה, הוא העיסוק של אקדמאים ופעילי איכות סביבה, לא שלי" (עמ' 321). הגישה הקרה והצינית של גולד מובילה למונולוג פנימי קצר של עילי, ש"רצה בכל מאודו להתווכח עם גולד" (שם). רצה לומר שהם לא יודעים מה ההשפעות האקלימיות ארוכות הטווח של המערכת, לא מודעים לנזק שהיא יכולה לגרום – ולא אמר. לא אמר, כי "יש חובות של מיליונים שהם צריכים איכשהו לשלם, וזה, כרגע, היה יותר חשוב אפילו מעתיד כדור הארץ" (שם). האפיזודה הזו אולי משקפת די טוב את דמותו של עילי, גבר צעיר ואבוד, נטול עבודה, תחומי עניין מובהקים ושאיפות לעתיד (ובכך, אגב, הוא דומה דמיון מפליא כמעט לדמותו של אסף מולטמייסטר), אבל היא טומנת בחובה גם מסר מדכדך. בדבריו של גולד ובמחשבותיו של עילי יש ניסיון מובהק לייצר אירוניה עם נימה של מודעות עצמית – כאילו הדברים בפיו של גולד הם למעשה ביקורת על תרבות ההייטק שמוכנה לשעבד כל ערך עבור רווח, ולעילי, האדם הפשוט, אין שום אמצעים להתנגד. לטעמי הניסיון הזה נכשל: האירוניה מתפוגגת מראש משום שלעילי מלכתחילה אין שום זיקה לעולם הסביבתי. יתרה מכך, גם היציאה שלו נגד ההייטק מתוארת באופן שמעורר את החשד שלמעשה הוא היה רוצה מאוד להיות חלק מהעולם הזה, שטומן בחובו הבטחה לרווחים, הכרה והצלחה. גם שאלת העיתוי וההיקף של ההתייחסות למשבר, שלושה משפטים קצרים, רגע לפני סוף היצירה, משאיר בקוראת טעם מר של יציאה ידי חובה.

הייצוג של משבר האקלים בשתי היצירות הוא דל ושטחי, ויותר מזה – הוא אינסטרומנטלי לחלוטין. בולטמייסטר יש גל חום שבאותה מידה היה יכול להיות מגפה או משבר כלכלי, ובמפעל העננים המכשיר לייצור עננים מלכתחילה הומצא בסך הכול כדי לקרר לגברת לילנבלום את המרטיני שלה. זהו שימוש ספרותי שלא רק שאינו חדשני, הוא משחזר הלכה למעשה את מה שבני האדם עושים למשאבי כדור הארץ עצמו: משתמשים וזורקים. 

ספרות איננה בית דין למוסר וצדק, והיא לא צריכה לעמוד בתקנים סביבתיים: ראוי שיהיו בספרות גם דמויות נבלים חסרות אחריות סביבתית, דמויות של אנשים פשוטים שמעדיפים את טובתם על פני טובתו של כדור הארץ וסתם אנשים שאין להם כוח למחזר ואוהבים לשתות קפה קר בקש פלסטיק. אבל בנקודה זו בזמן, בשנה החמה ביותר שנמדדה אי פעם, הספרות יכולה, בדילוג מעל משוכת הדידקטיות, להציע גם אלטרנטיבה מורכבת יותר: לפרק דימויים שגורים של טבע ותרבות, לעצב שפה פואטית שמאפשרת לכתוב על הבלתי נתפס ולהנכיח באופן חדש ואחר את העולם הלא אנושי.

אין דרך אחת לכתוב על משבר האקלים, על המשבר האקולוגי, על הסביבה הטבעית או על יחסי האדם והטבע, וראינו זה מכבר שסיפורת סביבתית לא צריכה להיות מטיפנית או חד־מימדית, להפך: הסביבה יכולה להיות חלק מרכזי בעלילה, כמו בנובלה החזאית של תמר וייס גבאי, ויכולה גם לעמוד בשולי הדברים כמו בביוטופ של אורלי קסטל בלום; היא יכולה להציף סוגיות של מעמד ופערים חברתיים כמו בכיוון הנדידה של ברברה קינגסולבר, לעסוק באנרגיה מתחדשת ובטבע האדם הקשה כמו בסולאר של איאן מקיואן, או להיות צוהר לעיסוק בשאלה הציונית כמו בהרים אני רואה של רועי בית-לוי; להשתלב בסיפור חיים אנושי כמו בממוארים נתניה של דרור בורשטיין או דיוקן זואולוגי: לקסיקון של עדנה גורני; או להציג עתיד של קטסטרופה אקלימית בלי להזכיר במילה את משבר האקלים כמו בהדרך של קורמאק מקארתי. יש אינסוף דרכים לכתוב על הסביבה הטבעית ועל המשבר, אבל אולי עכשיו, כשכבר ברור שהמשבר האקולוגי הוא סכנה ממשית, אפשר וראוי להתייחס אליו ברצינות ולא כמו לעוד טרנד חולף. 


 

ליה שרביט היא תלמידת תואר שני במחלקה לספרות עברית באוניברסיטת בן-גוריון. מחקרה עוסק בייצוגים של המשבר האקולוגי והיחסים בין אדם וסביבה בספרות העברית העכשווית.

232 צפיות

פוסטים אחרונים

הצג הכול

Comentarios


bottom of page