תגובה לביקורת

כפי שמרצים ליברלים חשים חובה מוסרית להפיץ את דעותיהם, כך חש גם אני, ללא כל צורך להודות לאידיאולוגיה ליברלית שלדעתי שגויה, מזיקה, ובוודאי שאינה פלורליסטית או סובלנית במיוחד

שלום צדיק

ראשית, אני מודה לידידי ד"ר אוריה כפיר על כך שהקדיש מזמנו וכתב ביקורת על ספרי. כפי שאציין בסיום, ביקורת זו חשובה משום שהיא ממקמת את הספר בהקשרו הנכון, מבחינת המאבק בין שמרנות לליברליזם – דבר שמעטים מאוד מבין מבקרי הספר הרבים השכילו לעשות, כפי שעשה אוריה. מטבע הדברים אינני מסכים עם חלקים ניכרים מן הביקורת, אסכם בקצרה את נקודות אי־ההסכמה המרכזיות.

א. הטענה שהספר איננו פילוסופי. טענה זו חזרה גם בביקורות אחרות, ולדעתי איננה מדויקת. כפי שכפיר עצמו מציין, הספר עוסק במוסר, ומטרתו לחולל שינוי באורח חייהם של קוראיו ובפרט לגרום לקוראים חילונים שאינם מרוצים מאורח החיים החילוני, בשל פגמיו המוסריים ובעיקר בשל פירוק התא המשפחתי, להבין כי הם יכולים לקיים מצוות גם מבלי להאמין באמונות תפלות. כפיר אינו מגדיר למה הוא מתכוון במונח "פילוסופיה", אך לדעתי ליבת הפילוסופיה היא המוסר. מטרתו של העיסוק הפילוסופי, על רבדיו השונים, איננה רק, ואולי אף לא בעיקר, חיפוש אחר אמת תיאורטית, אלא תרגום אמת זו לחייו המעשיים של האדם. לכן, מכיוון שהספר עוסק ברובו המכריע במוסר, הרי שהוא עוסק בפילוסופיה.

ב. חשוב להתעכב על המשפט הבא: "התהייה של צדיק מדוע ערכים ליברליים ואנטי־ליברליים אינם זוכים ללגיטימציה שווה באוניברסיטה מיתממת. נדרשת מידה לא מבוטלת של ציניות כדי להשתמש בסובלנות של השיח הליברלי על מנת לקדם ערכים אנטי־ליברליים, היוצאים נגד השיח הליברלי שאִפשר את השמעתם". לדעתי, משפט זה מעניין מאוד, משום שהוא מצביע למעשה על ההפך מן העמדה שאותה הוא מבקש לבטא. נקודת המוצא של כפיר היא שהאוניברסיטאות שייכות לעולם הליברלי, ולפיכך נראה לו תמוה שאני דורש, כביכול בשם הליברליזם (דבר שמעולם לא עשיתי), סובלנות ופלורליזם, שהם מהותה של האוניברסיטה. מכאן גם נובעת ביקורתו על ההתקפה שלי את הליברליזם שלכאורה אפשר את קיומי כפרופסור בעל קביעות. קצת היסטוריה עשויה להבהיר את הדברים: האוניברסיטאות לא הוקמו בידי זרם ליברלי, אלא בידי הכנסייה הנוצרית בימי הביניים (סוף המאה ה־11 והמאה ה־12). במשך מאות שנים היו האוניברסיטאות דווקא מעוז של שמרנות. השינוי החל רק לקראת סוף המאה ה־19, העמיק בראשית המאה ה־20, והליברליזם הפך לדומיננטי ברוב האוניברסיטאות רק לאחר מלחמת העולם השנייה. האוניברסיטאות בישראל הן מוסדות ציבוריים, הממומנים מכספי המיסים של כלל האוכלוסייה, ולא "ישיבות ליברליות" שתפקידן לחנך לליברליזם, ואף לא במדעי הרוח והחברה. הצגת האוניברסיטה כמוסד ליברלי מובהק היא אכן נפוצה, אך דווקא משום כך חשוב לחשוף הנחה זו ולבקר אותה. שכיחותה של תפיסה זו מסבירה גם מדוע לא כתבתי את הספר לפני שקיבלתי קביעות. לטענתי, הליברליזם אינו סובלני או פלורליסטי יותר מכל זרם אידיאולוגי אחר. האוניברסיטה צריכה להיות מוסד פלורליסטי וסובלני, ולא מוסד ליברלי (כשם שהדמוקרטיה אמורה לבטא את רצון העם ולא בהכרח עמדות ליברליות). מידת הסובלנות והפלורליזם הקיימת באוניברסיטאות בישראל נובעת מכך שהן שייכות לכלל החברה, ולא למיעוט הליברלי בלבד. למרבה השמחה, ברוב המקרים המערכת האקדמית אכן מתפקדת כראוי, ומינויים ותקנים ניתנים בשל מצוינות אקדמית, בעיקר בשל פרסומים רבים בבמות יוקרתיות, ולא בשל נאמנות אידיאולוגית כזו או אחרת. אינני ליברלי, ואינני סבור שהליברלים "מאפשרים לי מקום" בחסדם במוסד שהוא כביכול "שלהם". אני בעל בית באוניברסיטה לא פחות מכל פרופסור אחר בעל רשימת פרסומים דומה. כפי שמרצים ליברלים חשים חובה מוסרית להפיץ את דעותיהם, כך חש גם אני, ללא כל צורך להודות לאידיאולוגיה ליברלית שלדעתי שגויה, מזיקה, ובוודאי שאינה פלורליסטית או סובלנית במיוחד.

ג. אינני מסכים עם הגדרת האושר שהציע כפיר כאִמרה המתמקדת בתחושת אושר סובייקטיבית. תחת זאת אני מצדד בהגדרה הקרובה לזו של אריסטו: האושר אינו רגש חולף, אלא מצב קיומי יציב שבו צורכיו המהותיים של האדם מתמלאים, ובו באה לידי ביטוי מהותו האמיתית.

ד. לא עסקתי בספר בשאלת היחס לדתות אחרות, משום שהספר נכתב בעברית וקהל קוראיו העיקרי אינו שוקל בדרך כלל אפשרות ממשית של המרת דת. לגופו של עניין, אינני סבור שהיהדות היא דת המיועדת ליהודים בלבד. לדעתי, וכך אני גם מבין את הרמב"ם, דת ישראל היא מימוש של האמת ושל המוסר, וכל אדם מוזמן להצטרף אליה. במובן זה, היהדות הפילוסופית היא להבנתי דת מיסיונרית. באשר למלחמות עם חברות אחרות: אינני הומניסט, ואני סבור שאחריותו המוסרית של אדם נתונה בראש ובראשונה לחברתו שלו, או לכל הפחות בסדר עדיפות ראשון וברור, ולא לאנושות כולה. לדעתי, אין כל פסול מוסרי בלחימה בעמים אחרים כאשר הם נלחמים בנו. העמדה ההפוכה, שלפיה יש לייחס לסבלו של האחר משקל מוסרי דומה לסבלם של בני עמך היא בעיניי עמדה בלתי מוסרית. המוסר בנוי על מערכות של יחסים הדדיים, ולא על צווים מטפיזיים הנובעים ממהות מופשטת של האדם. התפיסות שלפיהן המוסר הוא הומניסטי במהותו, כשם שהתפיסה שהאוניברסיטה היא מוסד ליברלי מעצם טבעה, אינן נכונות מבחינה היסטורית. חמור מכך: הן מגבילות את חשיבתם של הדוגלים בהן, שלרוב אינם מסוגלים להבין את ההיגיון הפנימי של העמדה הנגדית, או לשקול ברצינות את צדקתה.

ה. סוגיית היחס למשפחה המסורתית היא אכן לב המחלוקת בין העמדה השמרנית־החברתית לבין הליברליזם. לדעתי, זוהי אף הסיבה המרכזית לאימוץ אורח חיים דתי. כפיר התייחס לפגיעות מיניות בציבור הדתי ולהשתקתן. פגיעות מיניות הן דבר חמור הקיים בכל חברה ולפיכך השאלה אצל מי יש יותר או פחות תלויה במידה רבה באופן הגדרת הפגיעה, בזהות הנפגעים ובעמדותיו האידיאולוגיות של עורך המחקר. כפי שטענתי בספר, יש לשפוט חברה על פי הנורמות המרכזיות המאפיינות אותה. כאן קיים הבדל עמוק בין הנורמה בחברה הדתית, נישואים בגיל צעיר, ריבוי ילדים ומיעוט גירושים, לבין המצב בחברה החילונית המאופיין בריבוי יחסים רומנטיים לפני ואחרי הנישואים, ובקיום דגמים מגוונים של משפחה. המשותף לרובם, הן בקרב להט"ב והן בקרב סטרייטים, הוא היעדר מחויבות יציבה בין בני המשפחה והיעדר יציבות לאורך זמן בקשרים המשפחתיים.

אני מסכים מאוד עם דברי הסיום של הביקורת ומודה לכפיר עליהם. אני אכן דוגל באורח חיים שמרני, ומטרתו העיקרית של ספרי היא לעודד אנשים לקיים מצוות ולחיות לפי אורח חיים שמרני – לא במטרה להגיע לגן עדן, על קיומו אינני מתיימר לדעת, אלא כדי לחיות חיים טובים בעולם הזה; חיים שייטיבו גם עם האדם עצמו וגם עם החברה כולה. כפי שכתבתי בפתיחה, מטרת הספר היא לשכנע אנשים שניתן לחיות אורח חיים דתי מבלי להאמין בעל טבעי – וזו מהותה של הפילוסופיה הדתית הרדיקלית.

---

שלום צדיק הוא פרופסור במחלקה למחשבת ישראל באוניברסיטת בן-גוריון בנגב.