אוטונומיה ושגשוג: הפוטנציאל והמגבלות של ליברליזם סוציאל-דמוקרטי


אוטונומיה ושגשוג, לקראת ליברליזם סוציאל-דמוקרטי, מנחם מאוטנר, כרמל, עורך: בני מזרחי, 325 עמודים, 2021.


בתקופה שהדמוקרטיה הליברלית נתפסת כביטוי האולטימטיבי של החיים הדמוקרטיים, חשיבותו של ספרו של מני מאוטנר – מעבר לדיון המאלף והמלמד על אודות צורות הליברליזם השונות – כרוכה בכך ששתי הטענות החשובות שהוא מציע מאפשרות לפתוח דיון רחב על הממשק בין תיאוריה פוליטית, מדיניות, משפט ותרבות.


דני פילק


ספרו של מנחם מאוטנר, אוטונומיה ושגשוג, לקראת ליברליזם סוציאל-דמוקרטי, הוא ספר חשוב במציאות הישראלית העכשווית. ראשית, וכפי שמאוטנר הרגיל אותנו, הספר מרשים בשל רוחב ועומק הידע שבו, וכן בהירות הניתוח והמחויבות הערכית העמוקה. שנית, במצב שבו השדה הפוליטי בישראל (או לפחות השדה הפוליטי היהודי) נמצא חצוי בין ימין ניאו-שמרן וימין פופוליסטי רדיקלי מחד, ומחנה ליברלי (בגוונים שונים, אבל בעיקרו ליברלי/ניאו-ליברלי) מנגד – ספרו של מאוטנר מבקש לתת ביסוס תיאורטי לליברליזם סוציאל-דמוקרטי. מאוטנר טוען שתי טענות מרכזיות. הראשונה, שקיים הבדל בין שני זרמים של ליברליזם: ליברליזם של אוטונומיה – המדגיש את רצון הפרט, את חופש הבחירה האינדיבידואלי; וליברליזם של שגשוג, אשר האידיאל שלו הוא "פיתוחן של היכולות האנושיות הטמונות באדם." המדינה היא זו שאמורה לספק את תנאי הרקע שיאפשרו את שגשוגו של הפרט, ולכן יש חיבור בין ליברליזם של שגשוג לבין סוציאל-דמוקרטיה. הטענה השנייה היא שחיי החברה מחייבים הכרעות ערכיות, ולפיכך הממד הנורמטיבי נוכח תמיד במישור הציבורי. כלומר, שלחברה צריכה להיות תפיסה של טוב משותף, והפיתוח של תפיסה זו מחייב "אזרחות עבה" ולא "אזרחות רזה" שמאפיינת את הליברליזם של האוטונומיה. טענה זו מחברת בין ליברליזם של שגשוג לבין תיאוריה פוליטית רפובליקנית. כך מצייר מאוטנר משולש המחבר בין ליברליזם של שגשוג (ליברלי בשל תפיסת החופש, חשיבות זכויות הפרט, המודעות לפלורליזם והרתיעה מהכרעת המדינה בסוגיות נורמטיביות); סוציאל-דמוקרטיה (במישור המדיניות, על מנת לספק את תנאי הרקע שיאפשרו שגשוג); ורפובליקניזם (תפיסה עבה של הפוליטיקה, תפיסה של טוב משותף). החיבור בין ליברליזם ורפובליקניזם מעניין במיוחד, ומראה את ההבדל המשמעותי בין ליברליזם של אוטונומיה וליברליזם של שגשוג, שכן הנחות היסוד של הליברליזם מהסוג הראשון (קדימות הפרט על החברה, התייחסות לתפיסה של טוב משותף ככפייה) מנוגדות להנחות היסוד הרפובליקניות.

בצדק מצביע מאוטנר על אלמנטים משותפים בין השלושה: תפיסת החיים הטובים כהתפתחות היכולות האנושיות, תפיסה אונטולוגית של הפרט כמשוקע בחברה ולא ככזה המקדים אותה, חשיבות תנאי הרקע לחיים אוטונומיים, זכות שוויונית להשתתפות בפוליטיקה ולקביעת תכניה, וגישה פחות חשדנית כלפי המדינה.

עם זאת, אני מבקש להקשות על ה"טבעיות" של חיבור משולש זה. באותה מידה שמאוטנר מבדיל בין סוגים של ליברליזם, יש להבדיל בין סוגים שונים של סוציאל-דמוקרטיה ושל רפובליקניזם. הליברליזם של השגשוג מתחבר לחלק מהם, אך לא לכולם.

בספרה Leftism reinvented מתארת סטפני מאדג' שלוש תקופות בהתפתחותן של המפלגות הסוציאל-דמוקרטיות: תקופה סוציאליסטית (עד מלחמת העולם הראשונה, או אף עד משבר 1929); תקופה קייניסאנית (עד תחילת שנות ה-80 של המאה ה-20); ותקופה ניאו-ליברלית (מאז ועד משבר 2008). בעוד שניתן לחבר בין ליברליזם של שגשוג לבין שתי הצורות האחרונות של סוציאל-דמוקרטיה, קשה יותר למצוא את המשותף בינו לבין הצורה היותר ותיקה. אפשר להיווכח בקרבה בין הסוציאל-דמוקרטיה הקיניסיאניזית וזו של הדרך השלישית והליברליזם (הראשונה לליברליזם של השגשוג, השניה לליברליזם של האוטונומיה), אבל הסוציאל-דמוקרטיה של סוף המאה ה-19 ותחילת המאה ה-20 רואה בסיום הקפיטליזם תנאי לחרות. ואמנם, רוב הליברלים של השגשוג מקבלים את השיטה הקפיטליסטית כנתון; לדידם, בתוך השיטה הזו פועלת המדינה על מנת להבטיח לכל אחד ואחת תנאים לשגשוג.

קשה אף יותר לחבר בין ליברליזם לבין חלק מהזרמים הרפובליקנים. בקרב הרפובליקניזם יש שלושה זרמים. המוכר ביותר היום הוא הניאו-רומי, המדגיש את תפיסת החרות כמצב שבו הפרט אינו כפוף לרצונות השרירותיים של אחרים. יש נקודות ממשק בין גישה זו, שהיא אנטי-פרפקציוניסטית ופלורליסטית בנוגע לתפיסת הטוב המשותף, לבין הליברליזם של השגשוג. הזרם השני הוא הרפובליקניזם הניאו-אריסטוטליאני. זרם זה מדגיש את החשיבות של השתתפות פוליטית בקהילות פוליטיות ששולטות בעצמן, כמרכיב מרכזי של החיים הטובים (eudemonia). זרם זה מתייחס לספרות החברתיות-כלכליות כנחותות (ראו למשל תפיסתה של ארנדט את ה-vita activa). הזרם הרפובליקני השלישי, העממי, מדגיש את החשיבות של ההשתתפות השווה בקביעת החוקים והמוסדות המסדירים את החיים המשותפים, בקהילה פוליטית השולטת בעצמה; ומבין חרות כשלטון עצמי משותף. השתתפות שווה אפשרית רק עם צמצום ממשי של אי השוויון החומרי. לא רק עלי ידי צעדים חלוקתיים ex post (כגון מיסים ותשלומי העברה) – אלא ex ante, על ידי שינויים מבניים ומוסדיים (כגון צורות של בעלות ציבורית), שיבטיחו ניכוס שוויוני של משאבים. כמו כן, זרם זה מדגיש את מושג הסולידריות – לא במובן הקהילתני המדיר, אלא כסולידריות פוליטית, המחויבות ההדדית למי ששותף באותה קהילה פוליטית; סולידריות בין אזרחים ואזרחיות שהם בעת ובעונה אחת סובייקטים של החוק ואלה המעצבים אותו.

קשה, אם כן, לחבר בין ליברליזם של שגשוג לבין שני הזרמים הרפובליקנים האחרונים. ראשית, יש הבדל בתפיסת החרות. הליברליזם של השגשוג מבין חרות כאוטונומיה של הפרט. כפי שטוען מאוטנר, אצל גרין חרות היא "היכולת של בני אדם לעשות מעצמם הכי הרבה ואת הטוב ביותר" (עמ' 139). הובהאוס מצידו, טען שמשמעותה של חרות היא "נגישות לכל האמצעים החומריים והמוסריים הנחוצים לשם הפיתוח האישי" (עמ' 141). לדידו של הזרם הרפובליקני העממי, חרות היא היכולת השווה להשתתפות בקהילה הפוליטית. מכאן שחרות מובנת כפעולה קולקטיבית, וחרות הפרט – כפי שטען מאקיאוולי – אינה אפשרית אם הקהילה הפוליטית אליה הפרט שייך אינה חופשית. מבחינת הרפובליקניזם העממי הביטוי "אוטונומיה של הפרט" הינו אוקסימורון, שכן המילה nomos משמעותה חוק, וחקיקה היא תמיד פעולה קולקטיבית וציבורית, לעולם אינה פעולה פרטית. אוטונומיה היא היכולת של הקהילה לקבוע לעצמה את החוקים המסדירים את חייה, מבלי להיות תלויה בישות טרנסצנדנטית.

הרפובליקניזם העממי נבדל מהליברליזם של השגשוג גם בדרך שכל אחד משניהם מבסס זכויות. עבור הליברליזם, ההצדקה למכלול הזכויות היא הצורך להגן על הפרט. אצל ט.ה. גרין, לדוגמה, זכויות הן "גדרות" שנבנות סביב הפרטים, על מנת למנוע התערבות מצד אחרים. בתפיסה הרפובליקנית העממית, ההצדקה לזכויות היא שהן הכרחיות על מנת לאפשר השתתפות פוליטית שווה בקביעת החוקים והמוסדות המסדירים את החיים המשותפים. ללא חופש תנועה, חופש ביטוי, חופש דעת, חופש מדת, חופש התארגנות – אין אפשרות להשתתפות פוליטית שוויונית.

הקושי לחבר בין הליברליזם של השגשוג לבין הסוציאל-דמוקרטיה הסוציאליסטית והרפובליקניזם העממי – בא לידי ביטוי בעוד שני תחומים. ראשית, בתפיסה של היחס בין הספרה האזרחית/פרטית לזו המדינתית/פוליטית. הליברליזם מצדד בהפרדה בין שתיהן, כצורך פרקטי ונורמטיבי כאחד. בחשיבה רפובליקנית-עממית אין הפרדה כזו. הפעילות הפוליטית מתקיימת הן בספרה המדינתית, הן באזרחית. כך גם אצל הסוציאל-דמוקרטיה הסוציאליסטית, שראתה את המפלגה כפועלת לא רק בספרה המדינתית, אלא בעיקר בספרה האזרחית, דרך מוסדות כגון איגודים מקצועים, בתי העם, וכד'.

המישור השני הוא האופן בו הגישות האלו מבינות פוליטיקה. תפיסת הפוליטיקה הליברלית היא "מנומסת". הליברליזם מפחד מנוכחות ההמונים במרחב הציבורי. עבור ליברלים הפוליטיקה היא פרקטיקה של "מומחים לפוליטיקה", או כמו בדמוקרטיה ההתדיינותית – רב שיח "מנומס" ו"רציונלי". מאוטנר אף מתאר שיח בין פילוסופים, אנתרופולוגים ופוליטיקאים. לעומת זאת, הרפובליקניזם העממי (ובמידה פחותה הסוציאל-דמוקרטיה הסוציאליסטית) מודעים לחוסר הסדר של הפוליטיקה, לאופיה הקונפליקטואלי, ה"לא נחמד". בעקבות מקיאוולי, הרפובליקניזם העממי רואה בהשתתפות הפוליטית, גם אם היא קונפליקטואלית ולא מסודרת, תנאי הכרחי ליצירת חוקים צודקים.

בתקופה שהדמוקרטיה הליברלית נתפסת כ-nec plus ultra (הביטוי האולטימטיבי) של החיים הדמוקרטיים, חשיבותו של ספרו של מני מאוטנר – מעבר לדיון המאלף והמלמד על אודות צורות הליברליזם השונות – כרוכה בכך ששתי הטענות החשובות שהוא מציע מאפשרות לפתוח דיון רחב על הממשק בין תיאוריה פוליטית, מדיניות, משפט ותרבות.

 

פרופ' דני פילק, מרצה במחלקה לפוליטיקה וממשל של אוניברסיטת בן גוריון. בין תחומי המחקר שלו פופוליזם, מדיניות בריאות, חברה ופוליטיקה בישראל.


88 צפיות

פוסטים אחרונים

הצג הכול