ארכיון | כל המאמרים

אבק, רון בן-טובים, פרדס, 176 עמודים, 2026. אבק הוא ספר קשה לקריאה. הוא קשה כי הוא עוסק בטראומה שעודנה מתרחשת כמובן, אבל לא פחות משום שהוא עוסק במובן, בפשר או באי־הפשר שמילים ותרבות יכולות להעניק ל"דבר עצמו". לכן, במקרים רבים, המילים העודפות אינן מתחשבות בקוראים – וידה של מפלצת הטראומה נותרת על העליונה. יותם פופליקר אבק לרון בן־טובים מעמיד במרכזו שאלה שפעמים רבות עולה בכתיבה לאחר ולנוכח טראומה, כלומר שאלת אפשרות "הכתיבה לאחר אושוויץ" שמיוחסת לתיאודור אדורנו: האם הספרות היא מן

השתיקה של אימא, מיכל גוברין, עם עובד, 548 עמודים, 2026. שלוש מחשבות על הרומן החדש של מיכל גוֹברין, המתחקה אחר חייה של אם ניצולת שואה ופעילה בתנועת הבריחה מאירופה, ותוך כדי כך חושף אח אבוד. גדעון טיקוצקי מחשבה ראשונה: זיכרון, שִכחה ושתיקה אנטיגונֵה זוכרת ומזכירה את שהכול היו מעדיפים לשכוח. אנטיגונה מקוננת על אחִיה שלא זכה לקבר. כאן, בספרה של גוברין השתיקה של אמא, הוחלף המשולש שיצר סופוקלס במאה החמישית לפני הספירה – אחות–אח מת–דוד עריץ, אנטיגונה–פּוֹלינֵיקֵס–קריאון – במשולש של

ברוקלין, יעל בארי, לוקוס, 164 עמודים, 2026. כך נמנעת בארי מלעצב את היחסים בין "ישראל" ל"אמריקה" כיחסים בינאריים של "מקום של חיים" ו"מקום של מוות", והנובלה, שיכלה לצאת ספוגה במסר ציוני לגבי ה"בית", לא נופלת לדיכוטומיה שכזו. לא – המוות פושה בכול, המחשבות האפלות היו בראשה של יערה עוד קודם והבדידות החדשה בניו־יורק רק מציפה אותן מתהום הנשייה. דניאל אושרי חברים שלי עשו להם מנהג של קבע – להעביר את הקיץ בפריז. כשהנסיבות מאפשרות, הם מסבלטים את דירותיהם, אורזים כמה ספרים וחולצות ועוברי

קדם מילה, יצחק בנימיני ואחרים, רסלינג, 154 עמודים, 2026. הישגו הגדול של הספר הוא הלימה בין צורה לבשורה. בנימיני טוען שהמילה כותבת את עצמה דרכנו, שאנחנו איננו האדונים שלה אלא נכבלים בה, והמבנה הוויזואלי־טקסטואלי מבצע את הטענה הזו. אין כאן בבואה של מחבר יחיד, אלא מסכת קולות שבה הגזע, השרך, הנבג והתהום מקיימים את מצב הקרוא. נוית בראל יש דבר כזה, כתיבה אטומה. כל קורא מכיר אותה, יצירת הספרות הבלתי חדירה, זו שאין לה אפשרות לבוא עד הקורא. חוסר הכשירות, חוסר הרצון, העצלות, האגוצנטריו

מחברת פרידה | דגים (אני רוצה לחיות), מיטל זהר, הקיבוץ המאוחד, 118 עמודים, 2026. למרות שהחיים מכופפים את זהר, שנעלמת לה זקיפות הקומה, מחברת פרידה | דגים (אני רוצה לחיות) שומר בקנאות מפתיעה על הקריאה המופיעה בכותרתו, זו המוגנת בסוגריים – ״אני רוצה לחיות״. אורי שגב דפדפתי במדור הספרים הטובים של השנה – זה היה בעיתון הארץ – ומצאתי את הספר החדש של מיטל זהר. אין ספק: זהו ספר מצוין. קראתי אותו במהלך טיסה לאיטליה בחודש שעבר, ומצאתי את עצמי מעתיקה בהקפדה משפטים שאהבתי מתוכו אל תוך מחבר

דיוקן עצמי של אימי, יערה שחורי, כתר, 264 עמודים, 2026. ההתנגדות העקבית של המחברת לאותה תנועה רציפה על ציר הזמן משחררת, במובן הטוב של המילה, את הממואר הזה מעולהּ המצמית של הפסיכולוגיה. חיים וייס ספרה של יערה שחורי הוא ממואר משפחתי הבנוי כמסע אישי ועדין של בת הנעה אל עבר עולמה של אמה, מתוך ידיעה ברורה שהיא לעולם לא תוכל להגיע אליו באמת ולחשוף אותו במלואו. הבת יודעת היטב כי אין בכוחו של סיפור, טוב ככל שיהיה, לפתור את חידת זהות אמה או להתיר את סבך היחסים ביניהן, ולפיכך כל שנותר ל

הנכד, דרור בורשטיין, בבל, 160 עמודים, 2026. בורשטיין לוכד בחדות נפלאה את חיי ושפת היומיום, את התנועה התזזיתית בין רגעי אמת לבין דיבור חלול ולהג שיווקי חסר פשר. שחר קמיניץ במהלך כמה לילות רצופים שמתקפות טילים מאיראן טרפו בהם את שנתנו, נתקפתי דחף לקרוא אוטופיות עבריות. על רקע האזעקות וקולות הנפץ בלעתי זה אחר זה את מסע לארץ ישראל בשנת ת"ת של אלחנן לייב לוינסקי (1892), את שני דמיונות של יצחק פרנהוף (1896), את אלטנוילנד של הרצל (1902) ואת ירושלים הבנויה של בוריס ש"ץ (1918). קריא

כשמתי חשבתי עלייך, רינה ז׳אן ברוך, פרדס, 145 עמודים, 2026. קריאת הסיפורים הללו ברצף הייתה לעיתים קשה לעיכול ומעוררת מועקה, ולעיתים קרובות חסרה בהם, לטעמי, מידה של חמלה כלפי הגיבורות שיכולה הייתה להאיר גם את הוויתורים וההפסדים שלהן באור אחר. נגה חיימוביץ כשמתי חשבתי עלייך, ספר הביכורים של רינה ז'אן ברוך, הוא אסופה של שבעה סיפורים ספקולטיביים קצרים. הסיפורים נעים על מנעד ספקולטיבי רחב, בטווח שבין סיפורי מדע בדיוני מובהקים שמכילים מסע לחלל או טכנולוגיות מתקדמות, ובין סיפורים בעל

לנהוג בתוך הים, מוריה דיין קודיש, שתים, 119 עמודים, 2026. הרבע הנותר, אביבית משמרי, פטל, 116 עמודים, 2025. שתי מחברות ברוכות כישרון כותבות שני ממוארים קצרים, שני ספרים קטנים על פרידות ואבדות. אורי שגב זכורה לי כתבה מקרית שנתקלתי בה בעיתון מיד עם פרוץ המלחמה, באוקטובר 2023. הכותבת הייתה סופרת לילדים ונוער. בראש הכתבה נכתב: "רק ז'אנר אחד אפשרי לי כעת, הממואר". אני עצמי לא רחשתי אז חיבה יתרה לממואר – הסוגה המדוברת של זמננו; ולמען האמת, מלבד הכותרת לא זכור לי תוכן הדברים. והנה, ל

מחתרת הקופים, הדס מזרחי, עורך: אסף שור, נצח, 252 עמודים, 2026. בשונה מיצירות אחרות שעוסקות בשיגעון, מחתרת הקופים אינו כתוב בדחיפות גדולה, כזו שיכולה להסגיר התלהבות רומנטית מהיציאה מהסדר שהשיגעון מאפשר, או רצינות תהומית שדרכה מתבוננים בו. במקום זאת, יעל מספרת סיפור שעוסק בדמות אנושית. איתן דקל אישה שולחת מייל לאורלי קסטל־בלום. שמה יעל, ספר שכתבה עומד לצאת והיא זקוקה להמלצה בשביל להגיש אותו לתמיכת קרנות ספרותיות. היא לא יודעת למי לפנות, ולכן כותבת לסופרת האהובה עליה, שגם מוזכרת

חנוך הרופא מכורזים, ישי שריד, עם עובד, 242 עמודים, 2026. כמעט התמסרתי, זרמתי עם הסיפור הקצבי, הקטן־גדול, עם האדמה הטובה, עם אהבת האדם. אבל רק כמעט. ולא בגלל המוראליזם והסוף הטוב. מה שעצר אותי מלהיכנס לסיפור, שהעיב על הקריאה לכל האורך, אלו הטעויות והאנכרוניזמים הרבים מספור ישי רוזן-צבי גיבור ספרו החדש של ישי שריד, חנוך הרופא מכורזים, הוא רופא צנוע, מסור וטוב לב, אלמן (לאחר שכשל בהצלת אשתו מרתא, שמתה עם העובר בלידה, עובדה המייסרת אותו כל ימיו), אשר חי עם בתו היפה, בנו העיוור ו

מחזמר, מוטי פוגל, אפרסמון, 286 עמודים, 2026. המחזמר הפנימי הוא בבואה של ה"מחזמר" החיצוני, הספר שאנחנו קוראים, ונדמה שכאן טמון הפח הערמומי שפוגל מציב לנו: האם נלך בעקבות הפואטיקה של הספר, נתרגש עם הדמויות ונחווה את הקתרזיס? אילאור פורת ביקשתי מ־Gemini לכתוב במקומי ביקורת על ספרו החדש של מוטי פוגל מחזמר . על פי הצ'ט זהו ספר שעוסק באמציה, בן לקהילה הדתית־לאומית המנהל חשבון נוקב עם דור האבות לאחר שיצא בשאלה. אך זהו ספר שעושה זאת בדרך ייחודית: החיים מוצגים בו כמעט כמחזמר – לא במוב

בעל ירקון, נדב נוימן, פרדס, 243 עמודים, 2025. ישראל המתוארת בספר אינה רחוקה מאוד מישראל כיום, ולכן הדיסטופיה המתוארת בה היא רכה למדי, לא פוסט־אפוקליפסה מוחלטת, אלא איזושהי מציאות שהתגלגלה כמו מתוך המציאות הממשית. רינה ז׳אן ברוך בעל ירקון , רומן הביכורים של נדב נוימן, מתרחש בגרסה עתידית של ישראל שהתרחש בה שינוי פוליטי עמוק ורחב, והחברה הפכה דתית ורדיקלית. בתוך המציאות הזו אנו פוגשים את יואל דנציגר, חוקר עתיקות המצוי כבר זמן מה בשולי החברה ואף נחשד כבוגד, שמוצא את עצמו בליבהּ ש

חוף הדתיים, דורי מנור, כנרת זמורה דביר, 352 עמודים, 2025. זהו מסע של שני גיבורים, עופר ופול, שמניעה אותם תשוקה עזה להתאחד או אף להתמזג בדמות אב גדולה וקמאית. במקרה של עופר זהו געגוע עז לאביו שמת עליו בהיותו ילד רך בשנים, ואצל פול מדובר, באופן לא מפתיע לאור שמו, בתשוקה עזה לאיחוד עם ישו עצמו או עם מי משלוחיו הקדושים. חיים וייס בראשית המאה השלישית לספירה, כחלק מרדיפות הנוצרים באותה התקופה, תפסו השלטונות הרומיים בקרתגו אישה צעירה ומשכילה בשנות העשרים לחייה, ויביה פרפטואה שמה, וה

קודם תסתרקי, נעמה צפרוני, הקיבוץ המאוחד, 148 עמודים, 2024. הספר כולו הוא אוסף של דיוקנאות משפחתיים שממחישים את אמנות הדיוקן הספרותי; הדמות מתוארת דרך סצנות או סיטואציות מסוימות שלוכדות איזו תמצית שלה כפי שרואה אותה המספרת בנקודות שונות של זמן. רתם פרגר וגנר "אף שהוא מתבסס על המציאות, אני חושבת שיש לקרוא אותו כאילו הוא רומאן מבלי לתבוע ממנו לא יותר ולא פחות ממה שרומאן יכול להציע." נטליה גינצבורג ( אמרות משפחה ) קודם תסתרקי הוא ממואר; הוא עוסק בדמויות ממשיות

מילים כדי לומר זאת, מארי קארדינאל, תרגום: מרים טבעון, מודן, 270 עמודים, 2025. האם מדובר במקריות בלבד שדווקא בימים אלה יוצאת לאור מהדורה מחודשת של הספר המכונן הזה? יצחק מלר מילים כדי לומר זאת מאת מארי קרדינאל הוא תיאור אוטוביוגרפי מרהיב, קשוח וחושפני עד חיות, של מחלת הנפש של המחברת, הטיפול הפסיכואנליטי המוצלח שעברה, וזאת על רקע תקופה היסטורית סוערת (דעיכתה הרצחנית של אלג'יריה הצרפתית) המזכירה זמנים דומים עכשוויים במדינת היהודים. הספר פורסם במקור ב־1975 (ובתרגום לעברית ב־1985

סיום מדומה , נועה סוזנה מורג, כתר, 256 עמודים, 2025. אייר חיה בדור של הרחבת גבולות ה"אני", טרנס־אטלנטיות וקוסמופוליטיות הפכו לדבר שבשגרה בקרב מי שעובד במקצועות חופשיים כמו מוזיקה או אדריכלות, מי שמשכיל בסיוע הרצאות TED, מי שכלכלת מוצריו מבוססת על הזמנה שוטפת מהרשת, מי שצופה תוך כדי הליכה בחיים מצולמים של אחרים המצויים אי שם. דניאל אושרי ממדיו של הרומן הקולח והמהפנט של נועה סוזנה מורג, סיום מדומה , מאפשרים לקרוא אותו בשעתיים־שלוש דחוסות. עבורי הקריאה ארכה יומיים, זאת מפני שאחר

נימים של תפוז, ים טרייבר, פרדס, 169 עמודים, 2025. מה טומן בחובו החוץ המאפשר מגע מחודש עם הפנים? מהו המשא ומתן שמקיים המטריאלי עם הנפשי? ואיך אלו נרקמים ליחסים שבין האחד לאחר? שאלות אלו מהדהדות שוב ושוב לאורך הקריאה בסיפורים השונים. יותם אלון גרינבאום ספר הביכורים של ים טרייבר נימים של תפוז מאגד אל תוכו עשרה סיפורים קצרים, בכתיבה ריאליסטית הגולשת לעיתים אל הסוריאליסטי, ונעה בין גוף ראשון לגוף שלישי בעל נוכחות מספרת דקה ועדינה. טרייבר טווה דמויות צעירות, בעיקר נשים , המבקשות

מאיה ערד, תמורה נאותה , עורך: אלי הירש, הוצאת חרגול ומודן, 208 עמודים, 2025. האומנם גיבוריה של מאיה ערד מסוגלים לעורר רק אנטגוניזם או רחמים? עדו ניצן לפני כמה שנים קראתי ברצף כמה רומנים על עולם הספרות הישראלי. בין פרפר במחסן של שולמית לפיד ו הספר הלא נכון של נעה ידלין הגעתי, באיחור מאוד לא אופנתי, לספרים של מאיה ערד. קראתי את קנאת סופרות , שהיה אז חדש, ומיד אחריו המשכתי ל שבע מידות רעות , ממנו אל מקום אחר ועיר זרה ומשם לשאר ספריה: חלקם יצירות נפלאות בעיניי וחלקם חביבים ל

גורמים חתרניים: סיפורים מארגנטינה, מחברים שונים, מספרדית: מיכל קריסטל, לוקוס, 172 עמודים, 2025. זוהי אסופה שמאפשרת לקורא העברית הצצה לשנים הנוראיות של הדיקטטורה של וידלה, מסרה ושותפיהם והמחיר שהן גבו, ובמידה מסוימת עדיין גובות, מהחברה הארגנטינאית. דני פילק ההוצאה לאור "לוקוס" עשתה מעשה חשוב בהוצאה לאור של אסופת הסיפורים גורמים חתרניים , סיפורים מאת סופרים ארגנטינאים על תקופת הדיקטטורה הצבאית בין 1976 ל־1983. האסופה מביאה בפני קוראי העברית טעימה של האופן שסופרות וסופרים ארגנטי