ארכיון | כל המאמרים

מאובן, יעל בן-צבי מורד, פרדס, 57 עמ', 2025. כשקראתי בספר חשבתי כמה הבטחה יש במלעיל הזה שעולה כלפי מעלה וכאילו אינו יודע שבקצה מחכה לו המלרע [...] ורציתי לצעוק לנערה שמחזיקה סיגריה ראשונה בַּקפה בְּעין כָּרֶם: "רגע!" לפני שיבוא המלרע, לפני שיבוא הזאב הרע. אבל הוא בא. אוריה כפיר ספר השירים של יעל בן-צבי מורד מאובן התפרסם לפני כשנתיים. אי אפשר להישאר אדיש לספר הזה, ובכל זאת עד עכשיו נמנעתי מלכתוב. אולי התקשיתי כי מאובן הוא ספר אישי מאוד וחשוף. זה ספר שנוגע בטראומה מן העבר של פגי

קו בדרום, ערן בר־גיל, עם עובד, 228 עמודים, 2025. האבחנה ברומן בין מין, מגדר ומשיכה מינית נדמית חיצונית, קלינית ודידקטית. היא משמשת להסביר את ההבדלים בין ההגדרות הללו יותר משהיא אפיון פסיכולוגי רב־גוני שאפשר ללפף סביבו סערות נפש. אילאור פורת אני מתלבט איך לתאר את חוויית הקריאה בקו בדרום של ערן־בר גיל, והמילים שעולות לי הן "ריחוף" או "ציפה". הרומן מספר על עומר, נער טרנס שיוצא מהארון במהלך קיץ שהוא מבלה אצל דודיו בערבה. הוריו ואחותו הנשית מאוד נסעו לשליחות בארצות הברית, ועומר בח

מִלים, איפה אתן, דויד גרוסמן, הספריה החדשה והקיבוץ המאוחד, 175 עמודים, 2026. בקריאה ראשונה של הספר יכולה להתעורר תחושה של דבר מה כמעט רשלני, מאוד לא גרוסמני בטיבו, של דמויות לא מאוחות, של קופצנות, של שפה מגומגמת ומוקצנת ושל קצוות גלויים ופרומים. בקריאה שנייה ושלישית אותה תחושה מותמרת להבנה שיש כאן הזמנה לאחד הטקסטים החשופים ונטולי ההגנה שגרוסמן כתב. חיים וייס באחד מדיוניהם המרתקים של חז"ל על אודות חלומות הם מציינים רשימה קצרה ומסקרנת של טכניקות לעידוד חלימה. אלו הם אמצעים שחז

הטעויות, נעה ידלין, כנרת זמורה דביר, 320 עמודים, 2026. התמה של חוסר היכולת לדעת דבר מה על הזולת, לנסות להבין אותו ומיהו מעבר לתואר, לשם, למעמד, היא מוטיב חוזר ביצירתה של ידלין. אך המבדיל את הרומן הזה הוא ההליכה עם חוסר הידיעה עד לקצה, כך שהיא לא נעשית קומית אלא מבעיתה – האם הזיכרון שלנו יכול לתעתע בנו עד כדי כך? נעם קרון בורוכוביץ לפני בערך עשור הופצה על גלי האינטרנט תופעה ויזואלית מדהימה – "השמלה", כך היא נקראה – שמלה שחצי עולם ראה כזהובה־‏לבנה והחצי השני ראה ככחולה־שחורה.

גיליתי לשירה את הכל, אפרת מישורי, הקיבוץ המאוחד, 123 עמודים, 2026. מישורי מודעת לכישלון המובנה של "הכול" ושל הניסיון "לגלות לשירה את הכול", כשהיא מכריזה במהלך ספרה החדש שהיא הגיעה לקצה היכולת של המילים ושהמשורר מוביל את הקוראים חזרה למערת הצללים של אפלטון. אילאור פורת "גיליתי לשירה את הכול" היא כותרת ספרה החדש של אפרת מישורי, וכמו שאומרים אסי וגורי, פה חשדתי. איך אפשר בכלל לגלות את "הכול", בחיים, אבל במיוחד בשירה? ספרות הרי משגשגת לא על הכללות גורפות אלא על ספציפיות, ואחת ממי

הדשא של תשרי, נעה שחם, ברחש, 2026. בתוך המצב של חיינו כטריפ רע, בולטת הפנייה של שחם לערכאות מארגנות: מערכת הלשון, מומחים וממונים למיניהם, מגדירי צמחים – כל מה שיכול לעשות קצת סדר, ליישב ולהרגיע. מורן אריה המתח בין האישי והסובייקטיבי לבין הקולקטיבי, או מה שמעבר ל״אני״ בכללותו – הוא סוגיה ותיקה בתיאוריה של השירה. המתח הזה מצריך נקיטת עמדה פואטית, שבמובן הבסיסי ביותר מתחילה עם הבחירה להשתמש בגוף יחיד או בגוף רבים. השאלות הנצחיות שעומדות בפני המשוררת – בשם מי אני מדברת (״אני״ או