ארכיון | כל המאמרים

ברוקלין, יעל בארי, לוקוס, 164 עמודים, 2026. כך נמנעת בארי מלעצב את היחסים בין "ישראל" ל"אמריקה" כיחסים בינאריים של "מקום של חיים" ו"מקום של מוות", והנובלה, שיכלה לצאת ספוגה במסר ציוני לגבי ה"בית", לא נופלת לדיכוטומיה שכזו. לא – המוות פושה בכול, המחשבות האפלות היו בראשה של יערה עוד קודם והבדידות החדשה בניו־יורק רק מציפה אותן מתהום הנשייה. דניאל אושרי חברים שלי עשו להם מנהג של קבע – להעביר את הקיץ בפריז. כשהנסיבות מאפשרות, הם מסבלטים את דירותיהם, אורזים כמה ספרים וחולצות ועוברי

קדם מילה, יצחק בנימיני ואחרים, רסלינג, 154 עמודים, 2026. הישגו הגדול של הספר הוא הלימה בין צורה לבשורה. בנימיני טוען שהמילה כותבת את עצמה דרכנו, שאנחנו איננו האדונים שלה אלא נכבלים בה, והמבנה הוויזואלי־טקסטואלי מבצע את הטענה הזו. אין כאן בבואה של מחבר יחיד, אלא מסכת קולות שבה הגזע, השרך, הנבג והתהום מקיימים את מצב הקרוא. נוית בראל יש דבר כזה, כתיבה אטומה. כל קורא מכיר אותה, יצירת הספרות הבלתי חדירה, זו שאין לה אפשרות לבוא עד הקורא. חוסר הכשירות, חוסר הרצון, העצלות, האגוצנטריו

מחברת פרידה | דגים (אני רוצה לחיות), מיטל זהר, הקיבוץ המאוחד, 118 עמודים, 2026. למרות שהחיים מכופפים את זהר, שנעלמת לה זקיפות הקומה, מחברת פרידה | דגים (אני רוצה לחיות) שומר בקנאות מפתיעה על הקריאה המופיעה בכותרתו, זו המוגנת בסוגריים – ״אני רוצה לחיות״. אורי שגב דפדפתי במדור הספרים הטובים של השנה – זה היה בעיתון הארץ – ומצאתי את הספר החדש של מיטל זהר. אין ספק: זהו ספר מצוין. קראתי אותו במהלך טיסה לאיטליה בחודש שעבר, ומצאתי את עצמי מעתיקה בהקפדה משפטים שאהבתי מתוכו אל תוך מחבר

דיוקן עצמי של אימי, יערה שחורי, כתר, 264 עמודים, 2026. ההתנגדות העקבית של המחברת לאותה תנועה רציפה על ציר הזמן משחררת, במובן הטוב של המילה, את הממואר הזה מעולהּ המצמית של הפסיכולוגיה. חיים וייס ספרה של יערה שחורי הוא ממואר משפחתי הבנוי כמסע אישי ועדין של בת הנעה אל עבר עולמה של אמה, מתוך ידיעה ברורה שהיא לעולם לא תוכל להגיע אליו באמת ולחשוף אותו במלואו. הבת יודעת היטב כי אין בכוחו של סיפור, טוב ככל שיהיה, לפתור את חידת זהות אמה או להתיר את סבך היחסים ביניהן, ולפיכך כל שנותר ל

מתקומה לשואה: 1985 – 1995: עשור המהפך בסיפור של הישראלים, יגאל שוורץ, ידיעות ספרים, 2026. כמו ברבים מספרי המחקר שלו מבקש יגאל שוורץ לצייר תמונה פנורמית רחבה במשיחות מכחול עזות ובטוחות. האתגר אותו הוא לקח על עצמו בספר "משואה לתקומה" הוא מורכב וקשה ולו בשל העובדה שהוא מספר כאן את סיפור דורו ואגב כך, ובמידה לא מבוטלת, את סיפורו שלו עצמו. זהו סיפור על דור ספרותי שזהותו התגבשה סביב טראומת מלחמת יום כיפור. הדור הזה נע סביב מה ששוורץ מכנה "פצלת תודעתית" כלומר דור הלכוד בין שתי תודעו

תורת הקבוצות, כרמית סחר, כתר, 2020. תורת הקבוצות מביא בפנינו את סיפור התבגרותו של אלכס, ילד בריטי יהודי, השני בין ארבעה אחים ואחיות ולכאורה הכבשה השחורה המובהקת של משפחתו. בניגוד להוריו האקדמאים המצליחים, לאחיו מארק הגאון המתמטי ולשני אחיו הנוספים שניחנו בכישרון מוזיקלי עילאי, בעיניי בני משפחתו כשרונו היחיד של אלכס הוא להסתבך בצרות, והם מתייחסים אליו בהתאם – יחס שאלכס מקבל על עצמו בשתיקה ובהבנה. כאילו אין די בכל זה, אלכס הוא גם ילד ונער קטן ממדים, שגופו כמו מסרב להתפתח ולגדול