ארכיון | כל המאמרים

גיליתי לשירה את הכל, אפרת מישורי, הקיבוץ המאוחד, 123 עמודים, 2026. מישורי מודעת לכישלון המובנה של "הכול" ושל הניסיון "לגלות לשירה את הכול", כשהיא מכריזה במהלך ספרה החדש שהיא הגיעה לקצה היכולת של המילים ושהמשורר מוביל את הקוראים חזרה למערת הצללים של אפלטון. אילאור פורת "גיליתי לשירה את הכול" היא כותרת ספרה החדש של אפרת מישורי, וכמו שאומרים אסי וגורי, פה חשדתי. איך אפשר בכלל לגלות את "הכול", בחיים, אבל במיוחד בשירה? ספרות הרי משגשגת לא על הכללות גורפות אלא על ספציפיות, ואחת ממי

הדשא של תשרי, נעה שחם, ברחש, 2026. בתוך המצב של חיינו כטריפ רע, בולטת הפנייה של שחם לערכאות מארגנות: מערכת הלשון, מומחים וממונים למיניהם, מגדירי צמחים – כל מה שיכול לעשות קצת סדר, ליישב ולהרגיע. מורן אריה המתח בין האישי והסובייקטיבי לבין הקולקטיבי, או מה שמעבר ל״אני״ בכללותו – הוא סוגיה ותיקה בתיאוריה של השירה. המתח הזה מצריך נקיטת עמדה פואטית, שבמובן הבסיסי ביותר מתחילה עם הבחירה להשתמש בגוף יחיד או בגוף רבים. השאלות הנצחיות שעומדות בפני המשוררת – בשם מי אני מדברת (״אני״ או

אבק, רון בן-טובים, פרדס, 176 עמודים, 2026. אבק הוא ספר קשה לקריאה. הוא קשה כי הוא עוסק בטראומה שעודנה מתרחשת כמובן, אבל לא פחות משום שהוא עוסק במובן, בפשר או באי־הפשר שמילים ותרבות יכולות להעניק ל"דבר עצמו". לכן, במקרים רבים, המילים העודפות אינן מתחשבות בקוראים – וידה של מפלצת הטראומה נותרת על העליונה. יותם פופליקר אבק לרון בן־טובים מעמיד במרכזו שאלה שפעמים רבות עולה בכתיבה לאחר ולנוכח טראומה, כלומר שאלת אפשרות "הכתיבה לאחר אושוויץ" שמיוחסת לתיאודור אדורנו: האם הספרות היא מן

השתיקה של אימא, מיכל גוברין, עם עובד, 548 עמודים, 2026. שלוש מחשבות על הרומן החדש של מיכל גוֹברין, המתחקה אחר חייה של אם ניצולת שואה ופעילה בתנועת הבריחה מאירופה, ותוך כדי כך חושף אח אבוד. גדעון טיקוצקי מחשבה ראשונה: זיכרון, שִכחה ושתיקה אנטיגונֵה זוכרת ומזכירה את שהכול היו מעדיפים לשכוח. אנטיגונה מקוננת על אחִיה שלא זכה לקבר. כאן, בספרה של גוברין השתיקה של אמא, הוחלף המשולש שיצר סופוקלס במאה החמישית לפני הספירה – אחות–אח מת–דוד עריץ, אנטיגונה–פּוֹלינֵיקֵס–קריאון – במשולש של

ברוקלין, יעל בארי, לוקוס, 164 עמודים, 2026. כך נמנעת בארי מלעצב את היחסים בין "ישראל" ל"אמריקה" כיחסים בינאריים של "מקום של חיים" ו"מקום של מוות", והנובלה, שיכלה לצאת ספוגה במסר ציוני לגבי ה"בית", לא נופלת לדיכוטומיה שכזו. לא – המוות פושה בכול, המחשבות האפלות היו בראשה של יערה עוד קודם והבדידות החדשה בניו־יורק רק מציפה אותן מתהום הנשייה. דניאל אושרי חברים שלי עשו להם מנהג של קבע – להעביר את הקיץ בפריז. כשהנסיבות מאפשרות, הם מסבלטים את דירותיהם, אורזים כמה ספרים וחולצות ועוברי

קדם מילה, יצחק בנימיני ואחרים, רסלינג, 154 עמודים, 2026. הישגו הגדול של הספר הוא הלימה בין צורה לבשורה. בנימיני טוען שהמילה כותבת את עצמה דרכנו, שאנחנו איננו האדונים שלה אלא נכבלים בה, והמבנה הוויזואלי־טקסטואלי מבצע את הטענה הזו. אין כאן בבואה של מחבר יחיד, אלא מסכת קולות שבה הגזע, השרך, הנבג והתהום מקיימים את מצב הקרוא. נוית בראל יש דבר כזה, כתיבה אטומה. כל קורא מכיר אותה, יצירת הספרות הבלתי חדירה, זו שאין לה אפשרות לבוא עד הקורא. חוסר הכשירות, חוסר הרצון, העצלות, האגוצנטריו