ארכיון | כל המאמרים

הנכד, דרור בורשטיין, בבל, 160 עמודים, 2026. בורשטיין לוכד בחדות נפלאה את חיי ושפת היומיום, את התנועה התזזיתית בין רגעי אמת לבין דיבור חלול ולהג שיווקי חסר פשר. שחר קמיניץ במהלך כמה לילות רצופים שמתקפות טילים מאיראן טרפו בהם את שנתנו, נתקפתי דחף לקרוא אוטופיות עבריות. על רקע האזעקות וקולות הנפץ בלעתי זה אחר זה את מסע לארץ ישראל בשנת ת"ת של אלחנן לייב לוינסקי (1892), את שני דמיונות של יצחק פרנהוף (1896), את אלטנוילנד של הרצל (1902) ואת ירושלים הבנויה של בוריס ש"ץ (1918). קריא

כשמתי חשבתי עלייך, רינה ז׳אן ברוך, פרדס, 145 עמודים, 2026. קריאת הסיפורים הללו ברצף הייתה לעיתים קשה לעיכול ומעוררת מועקה, ולעיתים קרובות חסרה בהם, לטעמי, מידה של חמלה כלפי הגיבורות שיכולה הייתה להאיר גם את הוויתורים וההפסדים שלהן באור אחר. נגה חיימוביץ כשמתי חשבתי עלייך, ספר הביכורים של רינה ז'אן ברוך, הוא אסופה של שבעה סיפורים ספקולטיביים קצרים. הסיפורים נעים על מנעד ספקולטיבי רחב, בטווח שבין סיפורי מדע בדיוני מובהקים שמכילים מסע לחלל או טכנולוגיות מתקדמות, ובין סיפורים בעל

לנהוג בתוך הים, מוריה דיין קודיש, שתים, 119 עמודים, 2026. הרבע הנותר, אביבית משמרי, פטל, 116 עמודים, 2025. שתי מחברות ברוכות כישרון כותבות שני ממוארים קצרים, שני ספרים קטנים על פרידות ואבדות. אורי שגב זכורה לי כתבה מקרית שנתקלתי בה בעיתון מיד עם פרוץ המלחמה, באוקטובר 2023. הכותבת הייתה סופרת לילדים ונוער. בראש הכתבה נכתב: "רק ז'אנר אחד אפשרי לי כעת, הממואר". אני עצמי לא רחשתי אז חיבה יתרה לממואר – הסוגה המדוברת של זמננו; ולמען האמת, מלבד הכותרת לא זכור לי תוכן הדברים. והנה, ל

מחתרת הקופים, הדס מזרחי, עורך: אסף שור, נצח, 252 עמודים, 2026. בשונה מיצירות אחרות שעוסקות בשיגעון, מחתרת הקופים אינו כתוב בדחיפות גדולה, כזו שיכולה להסגיר התלהבות רומנטית מהיציאה מהסדר שהשיגעון מאפשר, או רצינות תהומית שדרכה מתבוננים בו. במקום זאת, יעל מספרת סיפור שעוסק בדמות אנושית. איתן דקל אישה שולחת מייל לאורלי קסטל־בלום. שמה יעל, ספר שכתבה עומד לצאת והיא זקוקה להמלצה בשביל להגיש אותו לתמיכת קרנות ספרותיות. היא לא יודעת למי לפנות, ולכן כותבת לסופרת האהובה עליה, שגם מוזכרת

חנוך הרופא מכורזים, ישי שריד, עם עובד, 242 עמודים, 2026. כמעט התמסרתי, זרמתי עם הסיפור הקצבי, הקטן־גדול, עם האדמה הטובה, עם אהבת האדם. אבל רק כמעט. ולא בגלל המוראליזם והסוף הטוב. מה שעצר אותי מלהיכנס לסיפור, שהעיב על הקריאה לכל האורך, אלו הטעויות והאנכרוניזמים הרבים מספור ישי רוזן-צבי גיבור ספרו החדש של ישי שריד, חנוך הרופא מכורזים, הוא רופא צנוע, מסור וטוב לב, אלמן (לאחר שכשל בהצלת אשתו מרתא, שמתה עם העובר בלידה, עובדה המייסרת אותו כל ימיו), אשר חי עם בתו היפה, בנו העיוור ו

מחזמר, מוטי פוגל, אפרסמון, 286 עמודים, 2026. המחזמר הפנימי הוא בבואה של ה"מחזמר" החיצוני, הספר שאנחנו קוראים, ונדמה שכאן טמון הפח הערמומי שפוגל מציב לנו: האם נלך בעקבות הפואטיקה של הספר, נתרגש עם הדמויות ונחווה את הקתרזיס? אילאור פורת ביקשתי מ־Gemini לכתוב במקומי ביקורת על ספרו החדש של מוטי פוגל מחזמר . על פי הצ'ט זהו ספר שעוסק באמציה, בן לקהילה הדתית־לאומית המנהל חשבון נוקב עם דור האבות לאחר שיצא בשאלה. אך זהו ספר שעושה זאת בדרך ייחודית: החיים מוצגים בו כמעט כמחזמר – לא במוב