ארכיון | כל המאמרים

מתקומה לשואה: 1985 – 1995: עשור המהפך בסיפור של הישראלים, יגאל שוורץ, ידיעות ספרים, 2026. כמו ברבים מספרי המחקר שלו מבקש יגאל שוורץ לצייר תמונה פנורמית רחבה במשיחות מכחול עזות ובטוחות. האתגר אותו הוא לקח על עצמו בספר "משואה לתקומה" הוא מורכב וקשה ולו בשל העובדה שהוא מספר כאן את סיפור דורו ואגב כך, ובמידה לא מבוטלת, את סיפורו שלו עצמו. זהו סיפור על דור ספרותי שזהותו התגבשה סביב טראומת מלחמת יום כיפור. הדור הזה נע סביב מה ששוורץ מכנה "פצלת תודעתית" כלומר דור הלכוד בין שתי תודעו

תורת הקבוצות, כרמית סחר, כתר, 2020. תורת הקבוצות מביא בפנינו את סיפור התבגרותו של אלכס, ילד בריטי יהודי, השני בין ארבעה אחים ואחיות ולכאורה הכבשה השחורה המובהקת של משפחתו. בניגוד להוריו האקדמאים המצליחים, לאחיו מארק הגאון המתמטי ולשני אחיו הנוספים שניחנו בכישרון מוזיקלי עילאי, בעיניי בני משפחתו כשרונו היחיד של אלכס הוא להסתבך בצרות, והם מתייחסים אליו בהתאם – יחס שאלכס מקבל על עצמו בשתיקה ובהבנה. כאילו אין די בכל זה, אלכס הוא גם ילד ונער קטן ממדים, שגופו כמו מסרב להתפתח ולגדול

מסע הדג, תום זיידמן פרויד. תרגום: חיים נחמן ביאליק. הוצאת אופיר, 1924. מסע הדג של תום זיידמן פרויד תמיד היה ותמיד יהיה קרוב לליבי. מה לעשות שקעקעתי את הילד הרוכב שם על הדג על זרוע שמאל? זיידמן פרויד מתה הרבה לפני שנולדתי, וגם הספר שכתבה ואיירה בברלין של 1923 כבר די זקן, אך מסע הדג לא תם עם תום. להפך, האיורים פושטים ולובשים סיפורים בכל רחבי העולם. לילד הדוהר על זרועי שמות רבים: במקור הגרמני שמו פרגרין, בתרגום של ביאליק הוא אורי (אלא מה), וב"יום בארץ תום" – הסיפור החדש־ישן שחיל

חדר, אמה דונהיו. תרגום: קטיה בנוביץ'. ידיעות ספרים, ספרי עליית הגג, 2010. קראתי את חדר של אמה דונהיו כבר לפני כמה חודשים, אבל הוא לא מרפה ממני. זה ספר על ילד שנולד בנסיבות הכי גרועות שיש (בלי ספוילרים!), אבל לא מבין את זה. גבולות העולם הם גבולות החדר שהוא נולד וחי בו, עד שאין לו ברירה אלא להימלט בעל כורחו החוצה, וללמוד – כמה נורא – להתחיל לחיות באמת. דונהיו הופכת את הסיוט של הילד לשפה שהיא מעין גרסה מחרידה ומטרידה של "פונס הזכרן" של בורחס. העולם, כלומר החדר, שיש בו פריט בודד

בעד ההזיה, יותם ראובני, הוצאת עכשיו, 1978. בעד ההזיה ליותם ראובני היה עבורי מה שהחיים כמשל לפנחס שדה היה עבור קוראים כה רבים בשלהי שנות החמישים ושנות השישים: יצירה אוונגרדית המבטאת את קולו של דור שלם. הליבידו העודף, האימה, המעוף הלירי, השטף הפואטי של התשוקה; "לכתוב בלי לחשוב כמו בזיון על שולחן יציב" – הקריאה במילים אלו, למשל, הייתה בבחינת התרוממות רוח. עד היום טבועה בראשי גם כותרת הסיפור "השערות על מותו של פייר פאולו פאזוליני". אז לא ידעתי מי היה פאזוליני, אבל משהו בזרות הדקה

מעבר לאשמה ולכפרה, ז'אן אמרי. תרגום: יונתן ניראד. עם עובד, 2000. שבתי לקרוא השנה בספר הדק, הקטן, והכבד מנשוא של אמרי. זכרתי היטב את הפרק הקשה העוסק בעינויים ("מי שעוּנה, שוב לא ירגיש לעולם כבן־בית בעולם. את חרפת ההשמדה אי אפשר למחות. האמון בעולם, שבחלקו כבר נותץ במכה הראשונה אבל בעינויים קרס לבסוף כל כולו, לא ישוב עוד"), שקראתי לפני שנים רבות, והפעם הדהד בחוזקה, בנסיבות אחרות. אמרי, אינטלקטואל יהודי (מצד אביו) שעונה בידי הגסטאפו ושרד את אושוויץ ואת ברגן בלזן, כותב מתוך העמדה