״את העולם הזה – עדיף לא לראות מאשר לראות״: על ״הים אינו שוטף את נאפולי״ מאת אנה מריה אורטזה

הים אינו שוטף את נאפולי, אנה מריה אורטזה, תרגום: מונה גודאר, כרמל, 173 עמודים, 2024.

הקובץ מזמין צורה משונה של הזדהות. אולי מפני שגם ערינו נחלצות שבורות ממלחמות, ואולי מפני שאורטזה פוקחת עין אמיצה, באהבה אך גם בזעם יוקד, כדי להתבונן ביסוד המכוער שבעולם.

אורי שגב

הקובץ הים אינו שוטף את נאפולי נפתח בסיפור על משקפיים. דרך עדשות המשקפיים האלה מוליכה אנה מריה אורטזה את קוראיה אל העליבות, היגון והזוהמה של נאפולי בימים שלאחר מלחמת העולם השנייה. בשני סיפורים ובשלוש רשימות הטרוגניים בסגנונם – ״זוג משקפיים״, ״בית משפחה״, ״זהב בפורצ׳לה״, ״עיר לא־רצונית״ ו״שתיקתו של ההיגיון״ – הצליח ספרה של אורטזה לעורר פולמוס ולזכות בהערכה רבה כבר עם פרסומו בשנת 1953. הסיפור על זוג המשקפיים הוא ככל הנראה הנודע והחשוב מבין הסיפורים (אולי לצד הרשימה החותמת ״שתיקתו של ההיגיון״, שעליה יסופר להלן), ואין להתפלא שדווקא הוא, הפרוגרמטי, נבחר לפתוח את הקובץ. הילדה אאוג׳ניה, שעלילת הסיפור נסובה על קורותיה ועל קורות בני משפחתה, סובלת מקוצר ראייה חמור. האופטומטריסט קובע שהיא כמעט עיוורת. דודתה הנרגנת נונציאטה מוציאה על המשקפיים סכום כסף גדול מכיסה, ומקפידה להתלונן על כך בפני הסובבים. ״שמונת אלפים לירות מזיעת אפי!״, היא קוראת בלי הרף. בקריאה זו של נונציאטה נחתם לבסוף הסיפור, המשקף לכל אורכו את מצבה החברתי־כלכלי העגום של המשפחה. לקראת איסוף המשקפיים מהאופטומטריסט חשה אאוג׳ניה הקטנה שמחה פראית. היא תולה את תקוותיה בזוג המשקפיים, אשר יאפשרו לה לראות לראשונה, מתוך הערפל של ראייתה המקולקלת, את ״העולם שברא אלוהים, ובו הרוח, השמש, ושם בהמשך הים הנקי הגדול [...]״ (עמ׳ 25).

ואולם, את הדימוי החולמני הזה של נאפולי – ולא פחות מכך, את מבטה קצר הרואי של הילדות – מחליפה בסיום מציאות פרועה ואכזרית. כפי שכותבת אורטזה על רחוב פורצ׳לה בסיפור השלישי בקובץ, דומה כי הים אינו שוטף את נאפולי כולו ״נשמע כקינה יותר מאשר כשמחה הנאפוליטנית המהוללת״ (עמ׳ 59). ואכן, הרכבת המשקפיים בסיום הסיפור נעשית לרגע בלתי הפיך של הפשלת המסך מעל תמונת העולם הקודמת, התמימה. אאוג׳ניה מרכיבה את משקפיה בהתרגשות, ובו ברגע נחשפים לעיניה מראות העיר המחרידים. ראשה סחרחר עליה, והיא פונה להקיא:

״[...] היא לא הרגישה כל שמחה. בשפתיים לבנות היא רצתה לחייך, אבל החיוך הפך לעווית מטופשת. לפתע המרפסות החלו להתרבות, אלפיים, מאה אלף, העגלות ועליהן הירקות שעטו לעברה, הקולות מילאו את האוויר, הקריאות, הצלפות השוט הכו בראשה כאילו הייתה חולה. היא פנתה מתנודדת אל החצר, והרושם הנורא רק התגבר״ (עמ׳ 28).

זהו המפתח לקריאת הקובץ כולו. החיים העירוניים נצפים מבעד לאותה עדשה עכורה, אשר פורשת על העיר כולה, על נופיה ועל יושביה, מעטה גרוטסקי וקודר. אורטזה עצמה כתבה, לימים, כי בקובץ נוכח דבר מה ״משולהב, קדחתני, טונים גבוהים, סגנון המזכיר הזיה״ (מצוטט במבוא לספר, ״הים כניכור״, עמ׳ 7). באמצעות המבט החותר תחת המראות אורטזה מגלה למשל כי מאחורי הבניינים המרהיבים ״[...] שוררות אפלה וצחנת סמטאות שלא תיאמנה״ (עמ׳ 95). נוכח מציאות החיים הזו נעשית המלנכוליה של הדודה נונציאטה בסיפור ״זוג משקפיים״ לבלתי נמנעת. את העולם, כך היא מסבירה לאאוג׳ניה הנרגשת, מוטב שלא לראות. אם כן, בנאפולי של אורטזה שולטת זוהמה – כזו שגם הים הנקי אינו יכול לשטוף, כפי שמגלה כותרת הקובץ. זוהי עיר מלוכלכת ובזויה, מטונפת ומוזנחת, ענייה והמונית, שברחובותיה שולטים היצרים וההפקרות (יש לשאול, אגב, האם המציאות הזו קמה מתוך חיי העיר באמת, או שמא היא מנת חלקה של הכותבת שחייה טולטלו והושפעו עמוקות מן המלחמה – כפי שהיא עצמה טוענת בפתח הדבר שנוסף למהדורה המאוחרת באפריל 1994, וצורף גם למהדורה העברית). כך או כך, הזוועה שנחשפה ברגע הרכבת המשקפיים של אאוג׳ניה בסיום הסיפור הפותח מלווה גם את שאר חלקי הספר.

לאורך הקובץ משוטט מבטה חסר המנוח של אורטזה ועובר דרך שכונות העיר, חוצה את סמטאותיה המסועפות ונדחק אל כל חלקה זעירה שלה. הים אינו שוטף את נאפולי נושא תנועה של התפשטות והתרחבות: הוא יוצא מן המרחב הפנים משפחתי של הבָּאסוֹ, דירת הקרקע העלובה שבני משפחתה של אאוג׳ניה מתגוררים בה בסיפור ״זוג משקפיים״, פונה אל התא המשפחתי הבורגני בסיפור ״בית משפחה״, ממשיך אל ״מרבד הבשר״ (עמ׳ 59) של רחוב פורצ׳לה ההומה, אל בית העבוט החדש ואל הרחובות הסמוכים לו – רחוב דואומו ורחוב ביאג׳ו דיי ליבראי – ב״זהב בפורצ׳לה״, ולבסוף מגיע אל ההמולה האנושית האיומה המתקיימת במשכנות העוני של פאלאצו גרנילי, המתוארת ברשימה ״עיר לא־רצונית״. בכישרון תיאורי משוכלל, בשפה חושית מעוררת וריחנית, ומתוך מאבק עז שניטש תמיד בין אור לחושך, אורטזה מעמידה פורטרט מחריד אך גם מופלא של נאפולי בתום המלחמה – עיר אשר ״מיהרה לכלות את נכסיה הספורים בקדחת שנמשכה עד בוקר המוחרת, השעה שבה יתחילו שוב האנחות, הפליאה, האבל, האימה הנרפית של החיים״ (״זהב בפורצ׳לה״, עמ׳ 89).

אותה רוח חריפה של התפכחות – כזו שנרשמה בסיום ״זוג משקפיים״ – שורה גם על הרשימה המושחזת ״שתיקתו של ההיגיון״ החותמת את הקובץ. זוהי רשימה ארוכה ודסקרפטיבית, בעלת אופי עיתונאי. במובן זה, אופייה אחר בתכלית מזה של ״זוג משקפיים״. הפעם כותבת אורטזה בקולה, בגוף ראשון (כך גם ב״זהב בפורצ׳לה״ וב״עיר לא־רצונית״). לאחר שתיארה את המרקם האנושי של נאפולי בסיפורים הקודמים, ברשימה בת 70 העמודים היא מספרת על אודות מאמר שנשלחה לכתוב בנושא מעשיהם של הסופרים הצעירים של נאפולי. ב״שתיקתו של ההיגיון״ היא מפנה אצבע מאשימה כלפי חוג האינטלקטואלים שייסד את כתב העת המהפכני ״סוּד" (דרום) לענייני תרבות, שאף היא נטלה בו חלק. חבריה לשעבר, האינטלקטואלים הנאפוליטנים הצעירים, נזכרים ברשימה בשמותיהם המלאים. אורטזה מבקרת אותם בחדות על שמעלו בתפקידם כאנשי רוח וזנחו את מטרתם המקורית – לחשוף את פניה האמיתיות של נאפולי באמצעות ההיגיון. במקום זאת הם מתוארים כמי ששקעו בניוון ובאדישות, נכנעים לטבעה הקמאי המחניק של העיר ומשלימים עם מצבה של החברה הנאפוליטנית.

״שתיקתו של ההיגיון״ היא אשר חרצה את גורלה של אורטזה בנאפולי. בעקבות הביקורות הקשות שספגה עם פרסומה היא גלתה מן העיר שבילתה בה את נעוריה. השערורייה שליוותה את צאתו של הקובץ נזכרת גם באחרית הדבר הבהירה מאת יונתן פיין שנוספה למהדורה העברית, שם הוא מסביר כי הפולמוס שעורר ספרה של אורטזה הוסיף לטרוד את מנוחתה לאורך השנים. כאב העזיבה את נאפולי לא שכך מעולם. במבוא ״הים כניכור״, שצורף כאמור למהדורה המאוחרת של הקובץ, אורטזה ביקשה להתמודד עם השאלה האם הים אינו שוטף את נאפולי הוא ספר ״נגד נאפולי״, כפי שהבינו אותו רבים עם פרסומו, ושואלת באיזו דרך ראוי לקרוא אותו ממרחק הזמן.

ובאמת – באיזו דרך, ובאיזה מקום? את הים אינו שוטף את נאפולי אני קוראת זמן קצר לאחר סיום מלחמת ישראל־איראן השנייה, עם ביטול הטיסה שלי לנאפולי. מעברו השני של המסך ניצב דוידה דה פאלקו, ידידי הנאפוליטני האהוב. מבעד למסך המפוקסל דוידה מחווה מגג ביתו על הר הגעש וזוב במרחק, ידיו המונפות מתמסרות ללטיפת הרוח. נאפולי הזו, השלווה, עומדת בניגוד גמור לעיר שאני קוראת עליה בספרה של אורטזה. המבט החמור שאורטזה תובעת מקוראיה לאמץ, ומושאו – ״הכאב והחולי של נאפולי לאחר שנחלצה שבורה מן המלחמה״ (עמ׳ 9) – אינם מרפים. הקובץ מזמין צורה משונה של הזדהות. אולי מפני שגם ערינו נחלצות שבורות ממלחמות, ואולי מפני שאורטזה פוקחת עין אמיצה, באהבה אך גם בזעם יוקד, כדי להתבונן ביסוד המכוער שבעולם.

מונה גודאר סיפקה לנו תרגום עברי יפהפה ועשיר של הספר (וכל זאת למעט בחירה מוזרה שלכדתי באקראי: בפתח ״זוג משקפיים״ תורגם הג׳וק שנונציאטה גילתה בשרוולה אותו הבוקר כג׳וק שמצאה במסדרון – בחירה שמרככת במשהו את הברוטאליות הכרוכה בתנאי החיים של המשפחה), ואפשר בהחלט לייחל לתרגומם של ספרים נוספים פרי עטה של אורטזה, סופרת גדולה, שזהו ספרה הראשון שרואה אור בעברית.

---

אורי שגב היא בוגרת תואר שני במחלקה לספרות עברית באוניברסיטת בן גוריון בנגב.