הסוף הוא רק ההתחלה

ההר הקטן, אליאס ח׳ורי, תרגום: יהודה שנהב־שהרבני, פרדס, 219 עמודים, 2025.

חורי פורש בפני קוראיו בספר את הטרגדיה הלבנונית דרך חמישה סיפורים הנשזרים זה בזה, ומחברים יחד תיאורים ריאליסטיים של מלחמה, דמויות מוחשיות ופנטזיות המתערבבות זו בזו, וסיפורים שאינם מצייתים לסדר היסטורי של זמן ומקום.

גיא בן־פורת

"הניצחון הוא כמו בגד מחורר [...] אתה רואה את העננים, כמה הם קרובים? אתה יכול לגעת בהם, אבל לא לתפוס אותם. זה מצבנו. אנחנו יכולים לגעת בניצחון, אבל לא באמת לתפוס אותו" (עמ' 75).

במלחמה המתוארת בההר הקטן, סיפרו הראשון של אליאס חורי, שראה אור בשנת 1977 ומתאר את מלחמת האזרחים הלבנונית שפרצה שנתיים קודם לכן, אין מפקדים בכירים או מדינאים, קרבות גדולים או גבורה יוצאת דופן. זהו תיאור של המלחמה מפי המשתתפים בה, חיילים ואזרחים שהכול סביבם מתפרק. כמו בספרים אחרים על מלחמות הנכתבים "מלמטה", אלה קרעי זיכרון של רעב וקור, חברות ואכזריות ובעיקר כאוס.

ההר הקטן, המקום שהמספר גדל בו, הוא גבעה על הדרך המזרחית לביירות, לא באמת הר אלא שכונה בפאתי ביירות. כמו סיפורים רבים על שכונות, קודם היא הייתה מקום מבודד המשקיף מרחוק על המולת העיר, אחר כך הגיע המפעל הגדול והפיתוח, ואיתו כבישים ורחובות וגם פשיטת רגל ופשיעה. לבסוף, גם המלחמות המתערבבות זו בזו דרך הזיכרונות של מי שהיו שם: "אתה עומד לבד מול שטף האורות שמעוורים את עיניך וחומסים את זיכרונך. אתה יוצא לחפש את ביתך לבד, ללא זיכרונות (עמ' 8).

בחלקים גדולים של הספר לא רק מציאות ופנטזיה מתערבבים זה בזה, כדרכו של חורי, אלא גם מי נלחם במי ועל מה בכלל נלחמים. החיפוש בביתו של הגיבור, תיאור החוזר על עצמו כמה פעמים, מדגיש את הכאוס. בפעם הראשונה: "חמישה גברים קפצו מג'יפ צבאי עם מקלעים בידיהם [...] הם נכנסו וחיפשו אותי בבית, לא הייתי שם [...] הם קיללו את הפלסטינים, ובמסגרת החיפושים פירקו את המיטה שלי. הם קיללו את אמי ואת הדור הנפסד. גם שם לא הייתי" (עמ' 6). בפעם השלישית, לגברים כובעים שחורים וצלבים גדולים, הפעם הם "חיפשו בפנים פלסטינים, ואת עבד אלנאצר והקומוניזם הבינלאומי" (עמ' 18).

המלחמות מתערבבות זו בזו, כמו מחולליהן וקורבנותיהן. החיילים מווייטנאם שהגיעו אל ההר הקטן יחד עם החיילים הצרפתים במלחמת העולם השנייה; הלבנוני שהיגר לפריז ומצא עצמו בלגיון הזרים בווייטנאם; מי שהגיעו ללבנון מפלסטין אחרי שצבא ההגנה של קאוקג'י הכזיב אותם: "לאחר שרבים מאיתנו מתו, נסוגונו ושמנו את מבטחנו באללה. קברנו את המתים לפני שבאנו ללבנון" (עמ' 68). וגם, שני הכמרים המפוחדים הלכודים בכנסייה ההרוסה שהפכה למבצר. אחד מהם, בעברו קצין בצבא הצרפתי שהגיע ל"הביא את בשורת התרבות לעמי המזרח המשועבדים" (עמ' 37), הפך לכומר. ללוחם שמטיח בו שהיו קולוניאליסטים הוא משיב "זה לא נכון, רק קומוניסטים מדברים ככה. לא, יא איבני, איבדנו את מיטב בחורינו כדי להביא לכם את הציוויליזציה. אחר כך עזבנו מרצוננו" (עמ' 39).

המלחמה מתנהלת בזירות שונות, ללא סדר כרונולוגי או גיאוגרפי. מהכנסייה העתיקה שנהרסה הם פורצים אל הים, פורצים דרך הקירות ועוברים מרחוב לרחוב – "קרב יוצא מן הכלל [...] היכינו אותם בסנוורים" (עמ' 30). ואז, המון אדם המגיע לבזוז תוך כדי הלחימה – "זו לא ביזה, זה פולקלור, זה חג. זאת המהפכה (עמ' 31). ומה ההבדל בין מלחמה רגילה למלחמת אזרחים? שואל סמיר, אחד הלוחמים, שוב ושוב, ואינו מצפה לתשובה. משם, בהר צנין הגבוה, ההר השני בגובהו בהרי הלבנון, נמשכת הלחימה. בהר הגבוה הם רעבים, וקר להם, ורטוב, והם יורים, לא ברור על מה ולאן, ומתווכחים ביניהם על העבר, ההווה והעתיד של המהפכה. ממשיכים להילחם נגד אויב חסר פנים, יורים במטרות הנופלות בתנועות איטיות, כמו בתיאטרון. לא נהרוג אותו, הם אומרים על שבוי שתפסו או אולי בכלל רועה צאן, הוא עני כמונו. אז למה הוא נלחם לצידם? שואל אחד מהם. "מתי אי פעם הייתה לעניים מלחמה משלהם?" הוא נענה (עמ' 86).

ובין הלוחמים גם דמויות אחרות, אזרחיות, שגם הן חלק מהמלחמה. נער שחור וכחוש שהוא בעצם נערה או בכלל דמות דמיונית. בשולי המהפכה, מרצה מרקסיסט שלימד דיאלקטיקה עד שפעם הגיעה המשטרה לקמפוס, "ובאותו היום ברחה הדיאלקטיקה מהדלת האחורית והקדישה עצמה לפסיכולוגיה" (עמ' 140). או מהפכן שהיה לוחם ואז נסע לאירופה ולא נשאר איתם לגלות את משחקי המוות. וגם האיש מהכפר עמיק שלחם בביירות וכאשר הבין שהמדינה קורסת, ברח עם המשוריין חזרה לכפר וגילה בבוקר שאביו רתם אליו את המחרשה. וכאמל, פקיד קפדן, איש בודד ומושא ללעג במקום עבודתו, עד שהמכונית שקנתה עבורם אשתו מעניקה לו תחושת חשיבות של מי שנוטל מחדש את השליטה על חייו. אולם המלחמה ופגזיה הרסו את המכונית ורק הגלגל נותר כמזכרת. וגם ברג'יס, נוצרי מרוני  שנלחם בלגיון הזרים הצרפתי בווייטנאם ורואה את מלחמת האזרחים הבאה במטרו של פריז: "חופרים בקרבי הערים כדי להתקין בהן אמצעי תקשורת ומגורים, אבל הכול נועד לשרת בסופו של דבר רק מטרה אחת: מלחמה ומוות" (עמ' 136).

חורי פורש בפני קוראיו בספר את הטרגדיה הלבנונית דרך חמישה סיפורים הנשזרים זה בזה, ומחברים יחד תיאורים ריאליסטיים של מלחמה, דמויות מוחשיות ופנטזיות המתערבבות זו בזו, וסיפורים שאינם מצייתים לסדר היסטורי של זמן ומקום. את הסיפור המקומי של מלחמת אזרחים כאוטית וחסרת היגיון היה אפשר להתיק למקומות אחרים ובעיקר לזמנים אחרים, שהרי "המלחמה לא הסתיימה. כל מי שאמר שהמלחמה הסתיימה ידע שהיא לא תסתיים" (עמ' 126).

לכאורה, מוזר לקרוא את ספר הביכורים של חורי, אחרי שהלך לעולמו זה מכבר ואחרי קריאת ספריו המונומנטליים. אבל כמו שמציין באחרית הדבר יהודה שנהב-שהרבני, שתרגם גם את היצירה המופתית הזו של אחד הסופרים הגדולים בדורנו, הרי "ח'ורי עצמו הוא זה שמלמד אותנו שהסוף הוא רק ההתחלה" (עמ' 186).

---

פרופ' גיא בן־פורת, מרצה במחלקה לפוליטיקה וממשל באוניברסיטת בן-גוריון בנגב.