מילה על דמדומי חירות

וכל זה לעולם יתחיל ולא יחדל, אוסיפ מנדלשטם, מרוסית: ריטה קוגן, אפרסמון, 146 עמ׳, 2024.

תרגומיה של קוגן לשיריו של מנדלשטם מעניקים מתנה יקרה לקוראי העברית. ״שלוש שיחות על מנדלשטם״ בסוף הספר שקוגן כותבת בהן על מקומו של מנדלשטם בהיסטוריה המשפחתית מדגישות שקריאת שירתו היא בגדר חובה בתקופת דמדומי החירות בעשור השני של המאה ה־21.

רפי צירקין-סדן

ב־13 ביוני 1934 צלצל מכשיר הטלפון בביתו של המשורר בוריס פסטרנק במוסקווה. על הקו היה מנהיגהּ הכול־יכול של ברית המועצות יוסיף סטלין. זה הודיע לפסטרנק ההמום שהרשויות בוחנות מחדש את תיקו של אוסיפ מנדלשטם, העצור זה כמה שבועות בידי שירותי הביטחון הפנים־סובייטיים. בהמשך השיחה הטיח סטלין בפסטרנק סדרה של שאלות: האם הוא חברו של מנדלשטם? מדוע לא התגייס כדי לסייע לו ולא פנה בעניינו לאיגוד הסופרים ואליו אישית? האם מנדלשטם הוא אמן גדול? פסטרנק ניסה לפטור את עצמו מההאשמות של סטלין בטענות שאיגוד הסופרים אינו מטפל בסוגיות כאלה, שעצם השיחה ביניהם מעידה על כך שניסה לסייע למנדלשטם, שכל המשוררים רק מקנאים זה בזה ושבמקום לדבר על מנדלשטם הוא היה מעדיף לדבר איתו ברצינות על החיים והמוות. השיחה נחתמה בטריקת טלפון מצידו של סטלין, שזעם על תשובותיו של פסטרנק. לימים נתפסה השיחה הזאת כהתגלמות היחסים בין השלטון ובין המשורר במשטר טוטליטרי.

סוגיית תשובותיו המתחמקות של פסטרנק לשאלותיו של סטלין על התגייסותו למען חברו המשורר והיחסים בין משוררים בתנאים של רדיפה פוליטית שייכת לתחום חקר ההיסטוריה. לא כן השאלה "האם מנדלשטם הוא אמן גדול?" השייכת לתחום ביקורת הספרות. בדיעבד השאלה הזאת מצטיירת כאוקסימורון גמור, שכן יצירתו של אוסיף מנדלשטם, ששיריו הנבחרים בתרגומה הנפלא של ריטה קוגן מוגשים לקורא העברי באסופה וכל זה לעולם יתחיל ולא יחדל, נחשבת פסגת השירה הרוסית מאז ומעולם. ואולם ב־13 ביוני 1934, בזמן השיחה בין סטלין ובין פסרטנק, מנדלשטם היה מוכר בעיקר בחוגים המצומצמים של המשוררים המודרניסטים. ייתכן שסטלין, שהיה חובב ספרות ידוע, הכיר שירים אחדים פרי עטו, אבל הרגיש שלא די בכך כדי לגבש את דעתו על יצירתו בכללותה. כך או כך, זמן קצר אחרי השיחה הזאת הורה סטלין לשירותי ביטחון הפנים להמיר את עונש המאסר באיסור מגורים בערים הגדולות של ברית המועצות. ממרחק הזמן אפשר לטעון שהתערבותו של סטלין העניקה דחיפה ניכרת ליצירתו של מנדלשטם.

עד השיחה בין סטלין לפסטרנק, מנדלשטם פרסם למעשה רק ארבעה קובצי שירה צנומים: הקובץ הראשון אבן, שראה אור בשנת 1923 ב־300 עותקים במימון עצמי וכלל 23 שירים בלבד; הקובץ השני טריסטיה, שראה אור בשנת 1922 וכלל 45 שירים; הקובץ השלישי הספר השני, שאיגד את יצירתו של המשורר בשנים 1916–1922, ובו מרבית השירים מהקובץ טריסטיה; והקובץ הרביעי שירים שראה אור בשנת 1928 במהדורה נאה של אלפיים עותקים וכלל שירים מהקבצים אבןוטריסטיה ושירים חדשים שנכתבו בין 1921 לבין 1925. בשנת 1928 ראו אור שני קובצי פרוזה פרי עטו של מנדלשטם: הבול המצרי, שכלל בין השאר את האוטוביוגרפיה המופתית שלו שאון הזמן, וקובץ מסות על שירה. מאמצע שנות העשרים עד מאסרו בשנת 1934 מיעט מנדלשטם לכתוב שירה ופירסם רק את המחזור "ארמניה" בכתב עת ספרותי מרכזי בשנת 1933. הפריצה היצירתית הגדולה שלו התרחשה בתקופת הגלייתו לוורונז' שבמרכז רוסיה בשנים 1934–1937 אחרי שחרורו ממאסר, בהוראת סטלין. בתקופה שהייתו בוורונז' כתב מנדלשטם כמאה שירים, ואלה מהווים את האופוס מגנום של יצירתו. בשנת 1938, תקופת הטרור הגדול, נעצר מנדלשטם שוב באשמת התנהגות חתרנית. הפעם סטלין לא התערב לטובתו, והוא מת בדרך למושבת עונשין בצפון־מזרח רוסיה. מהדורה מלאה של כל כתביו התפרסמה רק עם נפילת הקומוניזם בשנת 1991.

האסופה וכל זה לעולם יתחיל ולא יחדל מכילה שירים נבחרים מכל קובצי השירה שראו אור בימי חייו של מנדלשטם וכן שירים מהעיזבון ששמרה רעייתו נדייז'דה מנדלשטם במשך עשרות שנים. מנדלשטם שזר בשיריו מערך סבוך של ציטטות, רמיזות היסטוריות, חידות ובדיחות ספרותיות לצד אסוציאציות מורכבות בין מצלול לדימוי, שהיו לסימן ההיכר של יצירתו. לא רק שפענוחם מבטיח הנאה אינטלקטואלית צרופה, אלא הוא גם מעניק ערך מוסרי למעשה פרשני. אפשר גם להציע פרשנות חדשה מנקודת מבט מקומית עכשווית לכמה מהשירים בקובץ, כגון השיר ההיתולי על סטלין שנכתב לפני מעצרו הראשון בשם "ונחיה בלי לחוש את הארץ תחתינו". דיקלומו של השיר במספר אירועים חברתיים היה אחת העילות למעצרו הראשון של מנדלשטם. "וסביבו אספסוף של דקי־צוארים / הוא מפעיל – כמשחק – אנשים־יצורים / מי גועה, מי שורק, מי מיילל / ורק הוא מלהג ומחולל" (עמ' 83) כותב מנדלשטם על סביבתו של סטלין, והטורים האלה אקטואליים לתקופתנו, שאחד ממאפייניה הוא עליית המנהיגים הסמכותניים שתומך בהם  ההמון המטיל את אימתו על עולם הספרות, האמנות והמדע.

ההיסטוריונים חלוקים בדעותיהם אם סטלין ידע או לא ידע על קיומו של השיר המכיל רמיזות גרוטסקיות לאישיותו ולמראהו החיצוני ואם החליט לנהוג בסלחנות כלפי מנדלשטם מתוך הכרה בכישרונו הספרותי. קריאה בשיר הזה מזמינה דיון רחב יותר בייצוג יחסי המשורר והשליט ביצירתו של מנדלשטם, ובפרט בקשריו לטורים הבאים מתקופת ההגלייה לוורונז' שנכתבו ממעמקי האיוש: "גזלתם ממני ים ועשר תנופותיי, / המצאתם לרגליי מדרך ארצי אלים,/ אך החשבון עימי עוד לא נחתם: שפתיי / נעות – לגזול אותן אתם לא יכולים" (עמ' 93). אחרי קריאת השירים האלה אפשר לתהות אם תנאים של רדיפה פוליטית הם קרקע פורייה לצמיחת משוררים גדולים ואם גדולתו של משורר נמדדת ביכולתו לעמוד על משמר התרבות והחיים מול שליט עריץ ומשרתיו. הכול רלוונטי ביותר לתקופה שלנו.

אפשר לנהל דיון מחודש גם בשירים "לנינגרד" ו"מתוך הקשת" ובמוטיבים הפטרבורגיים ביצירתו של מנדלשטם. "אני לא מעוניין עוד למות, פטרבורג / מספרייך שמורים בכיסי לחיוג. / פטרבורג, עוד שמרתי כתובות ובתים / שם אמצא קולות חברי המתים" (עמ' 76), כותב מנדלשטם ב"לנינגרד" מתוך נוסטלגיה לעיר ששינתה את פניה בצוק העיתים ולעולם של אתמול של הספרות והתרבות הרוסית המזוהה כל כך עם בירת האימפריה הרוסית לשעבר. אף על פי שהשיר מבטא תחושות אישיות מאוד של המשורר שנעשה מהגר בעיר שהתגורר בה במשך רוב חייו הבוגרים, הוא גם מזקק את תחושותיהם של מיליוני בני אדם שבשל זעזועים היסטוריים נאלצו להגר ממקום הולדתם או נותקו ממורשתם התרבותית וההיסטורית אפילו אחרי שנשארו במקום הולדתם. אפשר לשער שלמתרגמת ילידת לנינגרד היה עניין מיוחד בתרגום השיר הזה.

במובן הזה הוא גם יכול לשמש נקודת פתיחה לדיון רחב יותר על שימור יצירות מופת מהעבר והטמעתן ביצירה הספרותית והאמנותית העכשווית, תהיה השפה אשר תהיה. מנדלשטם ראה בכך את משימתו העיקרית של המשורר, ובמילותיו: "לעיתים קרובות מזדמן לשמוע: זה טוב, אבל זה יום אתמול. ואני אומר: יום אתמול עדיין לא נולד. הוא עדיין לא היה באמת. אני רוצה שוב את אובידיוס, את פושקין, את קאטולוס. אובידיוס, פושקין וקאטולוס ההיסטוריים אינם מספקים אותי" (מתוך "המילה והתרבות", בתוך מאניפסטים של מודרניזם, תרגום: בנימין הרשב, הוצאת כרמל, 2001).

באסופה וכל זה לעולם יתחיל ולא יחדל נכללים גם שיריו של מנדלשטם המוקדשים ליצירות האדריכלות ולמרחבים העירוניים, כגון "ריימס וקלן", "Notre Dame", "בתי שיר פטרבורגיים", "לנינגרד" והמחזור "ארמניה", המזמינים דיון מחודש במוטיב האבן, המרכזי כל כך ביצירתו של מנדלשטם עוד מספר שיריו הראשון. בשיר “Notre Dame” מנדלשטם כותב: "אך כשלמדתי אותך, צור Notre Dame, / ואת תפלצת צלעותיך הנוקשה, / חשבתי לא אחת: מכבד מרשע / יבוא תורי לברא דבר מה של יופי רם" (עמ' 22). הטורים האלה מדגימים היטב את העקרונות הבסיסיים שהנחו את מנדלשטם בכתיבת שירה, ובפרט את השאיפה למבע פואטי קונקרטי שמתעד את ערכם הייחודי של התופעות והמצבים הנפשיים ולהאצלת טבע האדם באמצעות יצירת אמנות. האם יכולות להיות מטרות חשובות ונאצלות יותר לכתיבת שירה, המצטיירת בעיניי מנדלשטם כמלאכת סיתות אשר הופכת מילים בודדות למבנים פואטיים מפוארים? כדי לכתוב שירה כזו, בשיר "Silentium" מציע מנלדשטם, לצמצם את הפער בין המוזיקה למילה: "היי לקצף, אפרודיטי / למוזיקה חזרי, מילה / ולב מול לב בושה ימלא / רווי סוד ראשון ומיתי" (עמ' 17). רגע הולדתה של אפרודיטה, אלת היופי והאהבה, משול בעיניו ללידת המילה עצמה.

תרגומיה של קוגן לשיריו של מנלדשטם מעניקים מתנה יקרה לקוראי העברית. קראתי אותם תחילה לצד המקור הרוסי ולאחר מכן בנפרד, בבחינת יצירה העומדת בזכות עצמה. בזמן הקריאה השנייה נזכרתי במסה הקצרה והמסתורית־משהו של ולטר בנימין "משימתו של המתרגם", שבה הגדיר את התרגום כניסיון להעביר את מהות היצירה משפה לשפה, ניסיון שעשוי להוביל לגילוי צפונות ומשמעויות שלא היו נהירים קודם לכן במקור. תרגומיה של קוגן שימשו לי מפתח חדש להבנת שירים רבים של מנדלשטם. משמעות המילים "חורקני ההגה הסובב" מעולם לא הייתה בהירה יותר. קשה לחשוב על מתנה גדולה יותר לקורא הדו־לשוני. "שלוש שיחות על מנדלשטם" בסוף הספר שקוגן כותבת בהן על מקומו של מנדלשטם בהיסטוריה המשפחתית מדגישות שקריאת שירתו היא בגדר חובה בתקופת דמדומי החירות בעשור השני של המאה ה־21.

---

ד''ר רפי צירקין-סדן הוא מרצה בכיר במחלקה לספרות, לשון ואמנויות באוניברסיטה הפתוחה.