"הַזְּמַן הוֹפֵךְ לִמְכוֹנַת כְּתִיבָה / וְהַמֵּתִים לְשִׁירִים"

ניסיתי לתרגם לך את המלחמה, ע'יאת' אלמדהון, מערבית: דניאל בהר, מַכְּתוּבּ مكتوب מכון ון ליר ופרדס, 148 עמודים, 2024.

 לקרוא את הספר הזה בעברית, ובעיניים ישראליות, פירושו להיות, במידה מסוימת, קורא.ת לא קרוא.ה, לבצע אותו בנתיב לא סלול.

כרמית רוזן

הספר ניסיתי לתרגם לך את המלחמה, מבחר משירתו של המשורר הפלסטיני־סורי־שוודי ע'יאת' אלמדהון, בתרגומו העז והרענן של דניאל בהר, הינו תיבת פנדורה חיונית. השירים בספר חוברו, ברובם, לפני 7 באוקטובר, בסטוקהולם, שאלמדהון גלה אליה מעיר הולדתו דמשק ב־2008. עם זאת, האסונות הנשפכים מתוכם הם חלק מהסיפור הרחב על חיים בצל מלחמות איומות ומאורעות רצחניים. בשירים נמזגת גם תקווה: ראשית, באהבה ובתשוקה לחיים שמצית קולו של אלמדהון, השורד, הפליט, בתוך מלאכת האבל שלו. שנית, בעצם התרגום לעברית. הקריאה של הספר היא מעשה אתי, מוסרי, פעולה ממשית של דיאלוג ותקווה בתוך המלחציים הנוראיים של המלחמה.

אלמדהון, יליד 1979, בנם של אב פלסטיני ואם סורית, מוליך את הקוראות והקוראים בסיור של תיירות אופל בזירות חייו. השירים, טקסטים ארוכים, קולחים, גדושי מראות, כתובים בשירה בפרוזה המאפשרת זרם תודעה פתוח להכיל. באופיים הם דוקומנטריים וביקורתיים, אוטוביוגרפיים, רוויי רגש ואדרנלין. השירים מתווכים אלינו מציאות כואבת המערבבת מופעים קורעי לב – בראש ובראשונה של מלחמת האזרחים בסוריה שאלמדהון נמלט ממנה, אך לא רק, עם נועם ופריווילגיה אירופאיים. העדנה האירופאית מתגלה במהרה כמכסה על אתרי מלחמה, עינוי, סבל ורצח עם, וגיבורה בולטת המזדקרת הינה השואה.

תיאור סבלו הפיזי של הגבר הפלסטיני נבצר ממנו בשל קודים תרבותיים הקשורים לגבריות, הסביר אנטון שמאס. לדבריו, כאב פלסטיני גברי נתפס כחוויה שראוי לטאטא מתחת לשטיח, להקטין או להכחיש. "אֲנִי הַפָלַסְטִינִי שֶׁנִּטְבָּח בְּתַשְׁלוּמִים, עוֹמֵד כָּאן עֵירֹם, מְנַסֶּה לִלְבֹּשׁ אֶת הַשִּׁיר שֶׁלִּי וּלְהַסְתִּיר אֶת פְּצָעַי, מְבֻלְבָּל וְאוֹסֵף אֶת שְׁבָרַי מִפֹּה וּמִשָּׁם כְּדֵי לִהְיוֹת לָעַד" (עמ' 31), כותב אלמדהון, ומייצר את הזכאות להעיד על כאב פלסטיני וסורי מבעד לעמדה תרבותית היברידית. "הבגד השירי" שלו ארוג משפה אומניבורית, מתורגמת ומתרגמת, שפה שכוללת ומרצפת יחד לבנים מהתרבות הערבית והמוסלמית, בהם הקוראן והחדית' ומראות ממחוזות הלבנט ובפרט דמשק, עירו הכאובה והאהובה, יחד עם ספרות עולם אינטלקטואלית ואירופאית. הוא מדבר בשיריו נוטפי האירוניה עם חנה ארנדט, דנטה, דקארט ופול צלאן ומכוון כך לחיכו של קהל מערבי משכיל, מן האליטה התרבותית. הספר שוזר את גמישות העולם המקוון עם מנגנוני הכלכלה המדממים של היהלומים בבורסה באנטוורפן, לצד מעקב אחר המצאת הגז הממית שכלכלת הנשק והמוות הפיצה מאירופה אל מלחמת האזרחים בסוריה. היכולת להציג את הכלים השלובים של הסבל והמוות עם המדע, הכלכלה והבידור, הופכת את נתיבי התעבורה של הכאב לשקופים לכאורה ומתורגמים מלכתחילה לטקסט המתחפש בהצלחה לפופולרי. אלמדהון מבנה את שירתו כחומר מבריק, כמעט ready made לתרגום רב־לשוני וגם רב־מדיומלי (בשיתופי פעולה שפירותיהם סרטי שירה, תסכיתים, אירועי פרפורמנס ועוד). זוהי רקמת כאב רב־שכבתית, היפרבולית ומרשימה.

בפתח הספר ולאורכו מובא מעין מכתב אהבה מתמשך הממוען לאהובתו השוודית של הדובר, ובו הוא מנהיר את מעשה הכתיבה כניסיון תרגום בין־תרבותי אך אישי של חוויית המלחמה: "נִסִּיתִי לְתַרְגֵּם לָךְ אֶת הַמִּלְחָמָה מִשָּׂפָה שֵׁמִית לְשָׂפָה הוֹדוּ־אֵירוֹפִּית" (עמ' 13), הוא מציין כשהוא משתמש בקטגוריות בלשניות המייצרות הזרה, וממשיך: "וְנִפְגַּעְתְּ מֵרְסִיסִים". מעשה התרגום, המגע המגשר, הבין־תרבותי, המתווך את חוויית המלחמה, מוצג, אם כן, כפוצע ומסכן. בהמשך הדובר תמה:

אֵיךְ אוּכַל לְתָאֵר לָךְ כַּמָּה דּוֹמֶה הָעוֹלָם הַזֶּה לַחֲבָטוֹת יָדַיִם כְּחוּשׁוֹת עַל קִירוֹת מוּצָקִים שֶׁל תָּאֵי גָּזִים בְּמַחֲנוֹת הַשְׁמָדָה מִבְּלִי לִגְרֹם לָךְ לְפּוֹסְט־טְרָאוּמָה? אֵיךְ אוּכַל לְהַסְבִּיר לָךְ אֶת הַהֶבְדֵּל בֵּין עֶבֶד בַּיִת לְעֶבֶד שָׂדֶה בְּלִי שֶׁתִּתְבַּלְבְּלִי בֵּין סוּרְיָה לְבֵין סוּרֵאָלִיזְם? אֵיךְ אוּכַל לוֹמַר בְּשִׁיר אֶחָד "חֲבֵרַי נִרְצְחוּ בְּעִנּוּיִים, וְאַתְּ יָפָה יוֹתֵר מִנְּיוּ יוֹרְק" בְּלִי שֶׁלּוֹרְקָה יִתְגַּלְגֵּל מִצְּחוֹק בְּקִבְרוֹ וּבְלִי שֶׁהַשִּׁיר יִפְרֹשׁ מִן הַמְּצִיאוּת? (עמ' 13)

הדובר מבקש להסביר לאהובה הלבנה, הנמענת "התמימה", "הלא יודעת", את עולמו האישי הפוליטי הפגוע באמצעות תמונה הלקוחה דווקא מארכיון הכאב היהודי – של תאי הגזים. בה בעת הוא כמו מבקש לשמור עליה מן האימה. הקוראות והקוראים הפוטנציאליים, האירופאיים, ספק מציצים אל הדיאלוג, ספק מוזמנים להיכנס לנעלי האהובה כמי שיש "לתאר בפניהם" את מוראותיה של המלחמה, לתווך להם את עולמו של אלמדהון, שברח מהמלחמות אבל חייו עוצבו בהן, והוא מעיד עבור איבריו הכרותים: אחיו שנהרג בקרבות עם צבא אסד ומקום גופתו לא נודע, שאר בני משפחתו וחבריו שנותרו בדמשק, וכן פלסטין הנבצרת מהשגה. להבנתי לקרוא את הספר הזה בעברית, ובעיניים ישראליות, פירושו להיות, במידה מסוימת, קורא.ת לא קרוא.ה, לבצע אותו בנתיב לא סלול. זו עמדה שמזמנת מחשבה, ביקורת ואף הלקאה עצמית, כאב וכמובן השוואה. עם זאת, כישראלית, ידיעת הכאב הים תיכוני הזמינה אותי להזדהות עם הדובר יותר מאשר עם העמדה האטומה שהאהובה מלוהקת בה.

אלא שבהמשך המיניות מאפשרת לפרוע את הקטגוריות. המיניות מתווכת באמצעות תמונת עולם של טורף ונטרף, קטגוריות אוריינטליסטיות ומגדריות שמגיעות לידי היפוך. עם מגע הגוף בגוף קורסים גם המבנים השפתיים ומותכים, ונותרת הכמיהה לאהובה בלבד:

אֲנִי מִסְתַּנֵּן אֶל בֵּין הַסְּדִינִים וְאַתְּ מַעֲמִידָה פְּנֵי יְשֵׁנָה, אֲנִי מֵרִיחַ סֶקְס מִפִּטְמוֹתַיִךְ הַזְּקוּרוֹת, וַאֲנִי יוֹדֵעַ שֶׁאַתְּ שַׁקְרָנִית, שַׁקְרָנִית, וְרוֹצָה שֶׁאַתְחִיל כְּבָר לִטְרֹף אוֹתָךְ, מָה שֶׁיָּסֵב נַחַת לַמַּבָּט הָאוֹרְיֶנְטָלִיסְטִי וְלַסְּטִיגְמָה שֶׁהִשְׁתָּרְשָׁה בְּמַהֲלַךְ שָׁנִים אֲרֻכּוֹת שֶׁל קוֹלוֹנְיָאלִיזְם עַל הַמִּזְרָח בִּכְלָלִיּוּת, וְעַל הַצָּעִיר הָעַרְבִי בִּפְרָט; אֲבָל אֲנִי, עִם כָּל הָעָרְמָה הַבֵּדוּאִית שֶׁבְּתוֹכִי, מַכְזִיב אֶת תִּקְווֹתַיִךְ וּמַתִּיר לַשֵּׂיָה הַמִּסְכֵּנָה שֶׁבִּי לִרְעוֹת חָפְשִׁיָּה לְעֵינֵי הַזְּאֵב הָרָעֵב שֶׁלָּךְ, וּמְחַכֶּה, מְחַכֶּה, מְחַכֶּה... הַזְּאֵב הַתַּאַוְתָן שֶׁלָּךְ לֹא מַכְזִיב וּמְפָרֵק לְגוֹרְמִים אֶת בְּשַׂר הַשֵּׂיָה שֶׁלִּי עַל גַּבֵּי מִטָּתֵךְ הַלְּבָנָה הַדּוֹמָה לְמִדְבַּר שֶׁלֶג שְׁוֵדִי; רֵיחַ שָׁדַיִךְ נִמְזָג בָּאוֹר הַצָּהֹב שֶׁל חַדְרֵךְ וְנוֹצֶרֶת דּוּ־תַּחְמֹצֶת הַשֵּׁנָה, אֲנִי מַזִּיעַ כָּל כָּךְ שֶׁמִּתְבַּלְבְּלִים לִי שִׁירִים בַּעֲרָבִית עִם שִׁירִים בִּשְׁוֵדִית, פְּרָטִים שׁוּלִיִּים כְּבָר לֹא מְעַנְיְנִים אוֹתִי, לֹא מְעַנְיֶנֶת אוֹתִי עִיר שֶׁאֵינֵךְ חַיָּה בָּהּ, מוֹלֶדֶת שֶׁאַתְּ לֹא בָּהּ. (עמ' 46)

דמות האהובה המתגלגלת לפתע בדמות זאב רעב ותאוותן, אשר מתנפל על השייה המסכנה, משמשת כמטאפורה למעשי האלימות הרצחניים, האירופאיים, הגודשים את הספר. על אף התוקפנות הנמזגת כחלק ממעשה האהבה, נראה שזו מחזיקה  פן משחקי, ומובילה להקלה רגעית. האהובה מזוהה באופן פטריארכלי עם ישויות לאומיות, עם העיר והמדינה, וההתמזגות איתה מבטאת התמסרות אוהבת, הטובעת ביישותה הנשית, המתמירה את השפה ושוכחת את רכיבי הזהות המסוכסכת בדמשק ופלסטין.

אחרית הדבר המקיפה, המסקרנת, שכתב המתרגם והחוקר דניאל בהר, מתחקה אחר חייו העקורים של אלמדהון והתגלגלות פועלו האמנותי מדמשק לאירופה. היא מצביעה גם על הפואטיקה הייחודית של הטקסט, כטקסט הנכתב במחשבת תרגום מלכתחילה, ואשר תרגומו מוציא אותה מן הכוח אל הפועל. יש לציין כי חלק מהשירים המתארים את העוולות והזוועה, נכתבו בהזמנה מיוחדת לאירועי שירה ואמנות שיזמו ערים אירופאיות. אלמדהון הפך את עצמו כך לסוכן זיכרון עם זיכיון מורשה, המתנהל בתוך הסדר הציבורי והממלכתי של פסטיבלי אמנות. בתוך הסדר הזה הוא שגריר המנהיר את הקול הכואב, הזוכר והמתעד.

איפר היא אתר תיירות אופל, אחד מיני רבים המוזכרים בספר, העיר שהתרחשה בה מתקפת הנשק הכימי הראשונה בהיסטוריה במלחמת העולם הראשונה, ואלמדהון כותב עליה כך:

בְּאִיפְּר, מָקוֹם שֶׁבּוֹ תּוּכַל לָשִׂים יָדְךָ עַל הַהִיסְטוֹרְיָה הַשְּׂרוּעָה לְמַרְגְּלוֹתֶיךָ כְּגוּפָה, לָגַעַת בַּפֶּצַע וּלְגַלּוֹת שֶׁעוֹדֶנּוּ חַם כְּמוֹ פִּטְמָה הַנְּמַסָּה בֵּין שְׂפָתֶיךָ, כָּאן אֲנִי מִתְהַלֵּךְ; אֲנִי, הַפָּלִיט הַפָלַסְטִינִי שֶׁעַד לִפְנֵי זְמַן קָצָר הֻשְׁמַט מִכָּל סִפְרֵי הַהִיסְטוֹרְיָה, מֵהַחֲדָשׁוֹת, מִדּוּחוֹת הָאָקָדֵמְיוֹת וּמִדּוּחוֹת הַחֲקִירָה, שֶׁהֲרֵי כֻּלָּנוּ יוֹדְעִים שֶׁפִלַסְטִין הִיא אֶרֶץ בְּלֹא עַם... פַּחחחחחח...(עמ' 31)

בין היתר, משווה הספר בין הפליטים היהודים במלחמת העולם השנייה, אשר חיפשו אחר מקום להיוושע בו, לבין הפליטים הסורים, שתוארו באמצעי התקשורת המערביים באופן דומה:

הֵם יִגְנְבוּ לָנוּ עֲבוֹדָה וְדִירוֹת, יְפַתּוּ אֶת הַנָּשִׁים שֶׁלָּנוּ, יִשְׁתַּלְּטוּ עַל הַמַּשְׁאַבִּים שֶׁהִקְצֵינוּ לָעֲנִיִּים, יִסְתַּנְּנוּ בֵּינֵיהֶם פּוֹשְׁעִים וּמְרַגְּלִים, כְּנִיסָתָם לְלֹא הַגְבָּלָה תְּזַעְזֵעַ אֶת הַיַּצִּיבוּת וְתוֹבִיל לְהִתְפָּרְקוּת חֶבְרָתִית. הֵם נִרְאִים רַע, מַעֲבִירִים מַחֲלוֹת, הָעֲרָכִים שֶׁלָּהֶם שׁוֹנִים, הַתַּרְבּוּת שֶׁלָּהֶם אַחֶרֶת, הַמּוּסָר שֶׁלָּהֶם מוּזָר, הֵם לֹא יוּכְלוּ לְהִשְׁתַּלֵּב. (עמ' 20)

ההתייחסות הרחבה לשואה בספר מבקשת להעניק תאורה דומה לכאב הפלסטיני והסורי ולכאב היהודי, כחלק מההתנגדות הפלסטינית להנמקה הישראלית של השואה כמייצרת משוואה של סבל שהפלסטינים לא יכולים לנצח בה. אבל העיסוק בה הוא גם חלק מהאומניבוריות של תיירות האסון והאופל, חלק מתאורת הזוועה הרחבה שאלמדהון פורש בפני הקוראות והקוראים כשהוא מנסה לצעוד איתם בדרכי כאב שונות, לגלות את העולם כפקעת חוטים של כאב וסבל. אלמדהון מציג לנו אמת היסטורית שלפיה אירופה אחראית על כל סוגי הסבל: 

אֵירוֹפָּה יְקָרָה, אַתְּ שֶׁהִמְצֵאת אֶת הָאִינְקְוִיזִיצְיָה, הֶעֱלֵית נָשִׁים עַל הַמּוֹקֵד בְּתוֹאֲנָה שֶׁהֵן מְכַשֵּׁפוֹת; אַתְּ, מַלְכַּת הַסַּחַר בַּעֲבָדִים שֶׁשִּׁנְּעָה שְׁחֹרִים מֵאַפְרִיקָה אֶל הָעוֹלָם הֶחָדָשׁ; אַתְּ, הוֹגַת הָאַפַּרְטְהַיְד בִּדְרוֹם אַפְרִיקָה, מְיַסֶּדֶת הַפָשִׁיזְם וְהַנָּאצִיזְם, מַמְצִיאַת הַפִּתְרוֹן הַסּוֹפִי לְהַשְׁמָדַת הַיְּהוּדִים, הַפִּתְרוֹן הַסּוֹפִי שֶׁבְּגִינוֹ נוֹלַדְתִּי כְּפָלִיט בְּמַחֲנֵה אַלְיַרְמוּכּ לִפְלִיטִים פָלַסְטִינִים בְּדַמֶּשֶׂק, כִּי אַתְּ, בְּחֻצְפָּה גְּמוּרָה, סָחַרְתְּ בְּגוֹרַל אַרְצִי פִלַסְטִין כְּמַס, כְּפִצּוּי וּכְפִתְרוֹן לַשּׁוֹאָה שֶׁהֵמִיטוּ תּוֹשָׁבַיִךְ הַלְּבָנִים הַמַּאֲמִינִים בְּטֹהַר הַגֶּזַע הָאָרִי. (עמ' 26)

הטקסט מייצר מעגל סבל חסר מוצא וחי מאוד. כקוראת, מצאתי את עצמי מתאווה להפוגה, לנחמה, ומצאתי אותה בחיזיון דיגיטלי, ממהר להתפוגג, בשורות אלה:  

תַּמָּה הַמִּלְחָמָה, הַהֲרוּגִים חָזְרוּ אֶל מִשְׁפְּחוֹתֵיהֶם בְּשָׁלוֹם, הַשָּׁהִידִים חָזְרוּ בִּשְׁלֵמוּתָם אֶל אִמְּוֹתֵיהֶם, הָאִמָּהוֹת חָזְרוּ לַבָּתִּים, הַבָּתִּים חָזְרוּ לְעַצְמָם, הָרְחוֹבוֹת, הַמִּסְגָּדִים, הָעֵינַיִם, הָרַגְלַיִם; חֶלְקֵי הַגּוּף חָזְרוּ לְבַעֲלֵיהֶם, הָאֶצְבָּעוֹת חָזְרוּ לְכַף הַיָּד, הַטַּבָּעוֹת לָאֶצְבָּעוֹת, בָּתֵּי הַסֵּפֶר לַיְּלָדִים, חֶבְלֵי הַכְּבִיסָה חָזְרוּ לַמִּרְפָּסוֹת, הָאוֹהֲבִים לַגַּגּוֹת, אָחִי חָזַר לְאִמִּי, וַאֲנִי חָזַרְתִּי לְדַמֶּשֶׂק. (עמ' 11)

השבר הנורא שחווה אלמדהון ותפישת עולמו המרה אינם מותירים לו ברירה, אלא להישיר מבט מפוכח ולהעיד:

לוּ הָיִינוּ בְּעוֹלָם וִירְטוּאָלִי,

הָיִיתִי מְכַבֶּה אֶת הַמִּלְחָמָה כְּמוֹ שֶׁאַתְּ מְכַבָּה אֶת הַטֵּלֵוִיזְיָה

אֲבָל נוֹלַדְנוּ בְּעוֹלָם בֶּן זוֹנָה

וּכְשֶׁאֲנָשִׁים נוֹלָדִים בְּעוֹלָם בֶּן זוֹנָה

הַזְּמַן הוֹפֵךְ לִמְכוֹנַת כְּתִיבָה

וְהַמֵּתִים לְשִׁירִים.

(עמ' 12)

---

כרמית רוזן היא סופרת, משוררת וביבליותרפיסטית. לאחרונה זכה סיפור פרי עטה, "נצרת תמתי", בפרס פרויקט בן יהודה. ספר השירה השני שלה טביעת רגל עתיד לראות אור בקרוב בהוצאת פרדס.