לקרוא את עצמך (לתוכנו)

המסר, טא־נהסי קואטס, תרגום: מיכל ספיר, נובמבר ספרים, 182 עמודים, 2026.

קואטס לעולם כותב על עצמו במטרה להבין את עצמו, ולפיכך הוא קורא את עצמו לתוך שני הצדדים לסכסוך. המבט הזה הוא־הוא הנושא של הספר – ולא המציאות שבין הירדן לים כשלעצמה.

רפי רזניק

"כך היא המִדה שאחרים יודעים עלינו יותר משאנו יודעים על עצמנו [...] יותר שאותו אדם מהרהר בעצמו ממעט הוא להכיר את עצמו", כותב עגנון בעד הנה. במבט ראשון, ספרו החדש של המסאי האמריקני השחור טא־נהסי קואטס, שתורגם עתה לעברית, נדמה כמימוש של תובנה זו. הספר נכתב ברובו בעקבות ביקור שערך קואטס בישראל ובעיקר בשטחים הכבושים, והחיבור הוא הניסיון שלו לעבד את שחווה בביקור ולמד על ישראל־פלסטין. לפי הכריכה האחורית של הספר, ראוי לישראלים לקרוא אותו משום שקואטס "כותב עלינו", ואולי המתבונן החיצוני ילמד אותנו משהו על עצמנו שלא נוכל לדעתו לבד. ואולם אציע שההפך הוא נכון: יש לקרוא את הספר מאותו הטעם שהוא נכתב, והוא לא כדי להכיר אותנו אלא כדי להכיר את קואטס.

למעשה מציג הספר תזה נגדית לזו של עגנון, ולפיה ככל שינסה אדם להרהר באחר לא ילמד אלא על עצמו, וככל שישאף לדעת את האחר ימצא שאינו מספר אלא את עצמו. זהו האני מאמין של קואטס. במאמר משנת 2013 שכותרתו, השאובה מתומס הובס, הייתה Reading Thy Self, קואטס הסביר שהוא יודע שהוא איננו נעלה מוסרית מטבעו על הלבנים הדרומיים שאבותיו היו עבדים שלהם, ולכן "השאלה איננה 'כמה נורא היה רוברט א. לי?' [מפקד צבא הקונפדרציה במלחמת האזרחים] אלא 'איך יכולתי אני לנהוג כפי שנהג הוא?'". גישה זו מנחה גם את המפגש של קואטס עם מקומנו, אבל היא נטענת כאן במורכבות מיוחדת: קואטס לעולם כותב על עצמו במטרה להבין את עצמו, ולפיכך הוא קורא את עצמו לתוך שני הצדדים לסכסוך. המבט הזה הוא־הוא הנושא של הספר – ולא המציאות שבין הירדן לים כשלעצמה.

הגישה הזו עלולה ליצור טקסטים שאינם מתעלים מעל לאוננות אינטלקטואלית, הגם שלקואטס מעמד של אינטלקטואל "ציבורי". כך אכן מתאפיינת המחצית הראשונה של הספר, שקואטס מספר בה על ביקורים בסנגל ובקרוליינה הדרומית, ולפיכך גם אין צורך להתעכב עליה. אבל אין לזלזל בקואטס על קרתנותו משום שהקרתנות היא הפואנטה: אפשר להוציא את קואטס מאמריקה אבל אי אפשר להוציא את אמריקה מקואטס, הוא מתבונן על כל מקום בעולם דרך קנה המידה של ה"כפר" שלו. זו עובדה שקואטס ער לה ואירוני לגביה גם כשהוא נופל למלכודותיה – והיא נעשית מעניינת כשהיא מיתרגמת לכדי ביקורת עצמית. הביקורת קורמת עור וגידים כשמגיע תיאור הביקור בישראל, אבל הטקסטים שקודמים לו מניחים על השולחן אקדחים שיירו בהמשך הטקסט. החשוב מביניהם הוא היחס האמביוולנטי של קואטס למסורת "הווינדיקציה" שעל ברכיה גדל, וששמו הפרטי הוא תזכורת יומיומית לאמונתם של הוריו בה. גישה זו מבקשת לרומם את גאוותו העצמית של השחור האמריקני על ידי הצבתו בסופה של שרשרת דורות שיסודה בממלכות אפריקה הקדומות, כגון זו המצרית שהשם "טא־נהסי" נשאב ממנה, ובכך לסמן שאיפה לעתיד של ציוויליזציה שחורה עליונה. המורשת הזו מסמנת תבוסה רעיונית לדעת קואטס, משום שהיא מאמצת את הרעיון שערכו העצמי של אדם תלוי בהשתייכותו המיתית לקאסטה מתקדמת יותר מזו של שכניו.

הספר היכה גלים כשפורסם במקור, בשנת 2024, בשל הביקורת הנוקבת שהובעה בו כלפי הפרויקט הציוני. קואטס משתמש במלים כמו "אפרטהייד" (עמ' 139), "קולוניזציה" (עמ' 125), "אתנוקרטיה" (עמ' 147), "טיהור אתני" (עמ' 157), ו"נפרד ולא שווה" (עמ' 110) כדי לתאר את השליטה הישראלית בפלסטינים. הביקורת הזו אינה מאירת עיניים ולא תחדש דבר למי שמכיר את המציאות בשטחים או את הכתיבה הביקורתית על הכיבוש. קריאת עצמו לתוך הפלסטינים, משני צדי הקו הירוק, מתבטאת בהצבתם כגרסה מקומית של שחורים אמריקניים. לדוגמה, קואטס מדמיין שפלסטינים מתגוררים ב"שכונות אלימות יותר" (עמ' 116), ומכוון להיכרות של הקורא האמריקני עם ה־inner cities בארה"ב, מודל שאינו מתאים למציאות התכנונית בישראל; הוא משווה את חיילי צה"ל ל"שריפים בג'ורג'יה" (עמ' 101) ואת עיר דוד לאנדרטאות לזכר בעלי עבדים (עמ' 158); והוא מתווך לקוראיו את הביקורת דרך השאלה ההו־כה־אמריקנית: לאן הולכים כספי המסים שלי?

אבל קואטס כאמור מודע למגבלות הדמיון שלו: "'ג'ים קרואו' הוא שפה של אנלוגיה, של תרגום, לא הדבר עצמו. למעשה, המשימה שלי בפלסטין הייתה להצמיח שורשים חדשים, לתאר את העולם החדש הזה לא כלוויין של העולם הישן שלי, אלא כעולם בפני עצמו" (עמ' 117); "הקורפוס מסרב לאנלוגיות שלי" (עמ' 180). אם זו הייתה המשימה שלו אז קואטס חותם את הספר בהודאה בכישלון. מסקנתו הסופית היא שהסיפור של פלסטין צריך להיות מסופר בידי פלסטינים, "לא בידי הבוזזים שלהם, ואפילו לא בידי חבריהם למאבק" (עמ' 180). ואם כך אין הצדקה לקיום הספר. לכן ברור שהמשימה מלכתחילה הייתה אחרת: לנסח את המבט שלו עצמו, ומשמע ללמוד עליו ולא עלינו.

קואטס אינו יכול לצאת מתוך עורו, אבל מבעד לנקבוביות הוא מזדהה לא רק עם הפלסטינים, הוא מזדהה גם עם הציונים. קריאת עצמו לתוך הציונים היא המאתגרת מבין השתיים מפני שבמקום אחוות מוחלשים היא מובילה לביקורת עצמית, גם אם יותר מרומזת, על גאוות המוחלשים שנעשית אלימה משהם מתחזקים. אמת, "קורבנות ומקרבנים הם תמיד עניין נזיל" (עמ' 136). כאן מסורת הווינדיקציה, כמו גם יתר הענפים של המחשבה האמריקנית השחורה המבקשים להתבדל ולהתנתק מהלאומיות והתרבות של הלבנים, מוצבים כתמרור אזהרה פן יובילו למציאות כמות שלנו. הביקורת על הציונות מתבררת ככלי שמשמש את קואטס כדי להסיק שראוי לנטוש את השאיפה לממש גאווה לאומית מתבדלת של עם מדוכא היסטורית, ובלשונו "נרטיב־על של אבות נכבשים שנבנה בידי צאצאיהם הכובשים" (עמ' 104). הציונות היא הסוף הרע של מסורת וינדיקציה מקבילה לזו של השחורים, והוא חזה בה "נעה לעבר מערכה שלישית אפלה, שבה השורשים האציליים יניבו בהכרח זכויות־יתר של מעמד אצילים" (עמ' 151). החלום הרב־דורי להרגיש בבית שהוא כולו שלך, בניגוד לבית של אחר שעשית אסימילציה לתוכו, הניב אדנות, אלימות וביזה. מכאן שעל קואטס ובני דורו לנטוש את החלום להוריד את האפריקה המיתית שעליה חלמו הוריו מן הדמיון אל המציאות.

מסורת הווינדיקציה שקואטס בא איתה חשבון משויכת בסיפור לדור של הוריו אבל היא עודנה רלוונטית. מוקדם יותר בספר מזכיר קואטס את ווקאנדה, הממלכה האפריקנית הפנטסטית מהקומיקס וסדרת הסרטים המצליחה "פנתר שחור", שהפיחה רוח חיים ברעיון הווינדיקציה עבור דור הסטודנטים של קואטס שהספר ממוען אליו. מכלול הפילמוגרפיה של במאי הסרטים הללו, ראיין קוגלר, מסמן את ההתמקמות של סגרגציה מרצון בלב המיינסטרים התרבותי העכשווי. כך, בסוף סרטו האחרון "חוטאים", שמתרחש במיסיסיפי בעידן ה"ג'ים קרואו", הגיבור ממליץ לבן דודו הצעיר לא לעשות אותה טעות שעשה הוא בבריחה לשיקגו, שאינה אלא "מיסיסיפי עם בניינים גבוהים", אלא לעבור לעיירה שבה שחורים שולטים בעצמם. בתורו מקריב הפרוטגוניסט את חייו באמצעות רצח המוני של אנשי קו־קלוקס־קלאן, ביודעו שבמותו יצטרף לזוגתו ובתו התינוקת בגן עדן. ברגעו האחרון על פני האדמה הן באות לקחת אותו לשם והוא מבקש להחזיק את בתו. בת הזוג דורשת שירחיק קודם את היד האוחזת בסיגריה; מכונת הירייה ביד השנייה לא מפריעה לה – ללמדך שגם הרומנטיקן המנוכר ששואף לדמיין קיום אלטרנטיבי לשחורים אינו יכול לברוח מהיותו קודם כול אמריקני.

קואטס מתבונן גם בישראל מבעד לכוונת. אחד המוטיבים החוזרים בחיבור הוא האי־נוחות שמעוררת בו הנוכחות התמידית של כלי נשק בכל אתר ואתר. למשל, הדימוי הראשון שמכה בו בהיכנסו ליד ושם הוא של קבוצת מבקרים חיילים שסוחבים "רובים בגודל של ילדים קטנים" (עמ' 99), והוא מסכם את ביקורו כ"עשרה ימים בארץ הקודש של תיל דוקרני, מתנחלים וכלי ירי שערורייתיים" (עמ' 118). האין זה מוזר, בהתחשב בכך שקואטס בא מארצות הברית, הידועה כמדינה שיש בה יותר רובים מבני אדם ושאפשר לרכוש בה מכונות מלחמה בסופרמרקט? אך כתמונת ראי לדמיון שלנו אותם, מתברר שהאמריקנים רואים דווקא את ישראל כמקום שכלי נשק מטילים בו את צילם על חוויית השהות כולה. (מעניין להשוות למהלך הפוך שנוקטת תהילה חכימי בספרה יריתי באמריקה הבוחן את הישראליות דרך דמות של ישראלית שנשאבת לתרבות הנשק האמריקנית).

קואטס נכון לזהות את הרלוונטיות של כלי נשק לדיון, אבל הוא החמיץ תפקיד חשוב שהם ממלאים: יצירת קשר סיבתי, ולא רק אנלוגי, בין הפנים המכוערים ביותר של הציונות לבין הזרם הלאומי המיליטנטי במאבק לשוויון של השחורים האמריקנים. הדמויות הבולטות של העליונות היהודית המודגשות בספר, מאיר כהנא וברוך גולדשטיין, היו בעצמם אמריקנים, ואת יחסם לנשק עיצבה תרבות הנשק האמריקנית ובפרט הלגיטימציה שנתנו לה, בתקופה שבה עדיין פעלו שם, השחורים הרדיקלים. מבחינת היחס לאמצעי אלימות, "עוצמה יהודית" איננה רק מסורת וינדיקציה מקבילה, אלא המשכו של אותו קו שנקטה העוצמה השחורה עד לקצהו. לעומת זאת, לזרם המרכזי במאבק השחורים האמריקנים בעידן זכויות האזרח, שדגל באי־אלימות, ושהוריו של קואטס דחו – לא ניכרה השפעה על הציונות.

קואטס מסויג גם הוא ביחס לתורת האי־אלימות של מרתין לותר קינג, אבל לאורך פרקי הספר הוא מבקש להציב את המילה כחלופה לאלימות. עם זאת, הוא נאלם דום כשהוא פוגש פלסטינית אמריקנית צעירה שמציגה תמונה של סבתא־רבתא שלה, שניצלה מהטבח בדיר יאסין, המצולמת כשהיא אוחזת ברובה. בתוך ההקשר של מפגש עם בני פליטים פלסטינים החיים היום בארה"ב, ההתחמשות אינה מוצגת רק כתזכורת לקרב הישרדותי שנכשל בעבר, אלא גם כסמל לתקוות שתולה הקורבן העכשווי במאבקו. דווקא ברגע מבחן זה, קואטס סבור שתפקידו רק להקשיב ולשמש שופר, והוא בוחר לצמצם את המסר המקדש את המילה ולהעצים את הקול המהדהד את אמצעי האלימות.

---

ד"ר רפי רזניק הוא עמית בתר־דוקטורט באקדמיה ע"ש פולונסקי, מכון ון ליר, ועמית הוראה בפקולטה למשפטים, האוניברסיטה העברית.