קרבה ומרחק

כשמתי חשבתי עלייך, רינה ז׳אן ברוך, פרדס, 145 עמודים, 2026.

קריאת הסיפורים הללו ברצף הייתה לעיתים קשה לעיכול ומעוררת מועקה, ולעיתים קרובות חסרה בהם, לטעמי, מידה של חמלה כלפי הגיבורות שיכולה הייתה להאיר גם את הוויתורים וההפסדים שלהן באור אחר.

נגה חיימוביץ

כשמתי חשבתי עלייך, ספר הביכורים של רינה ז'אן ברוך, הוא אסופה של שבעה סיפורים ספקולטיביים קצרים. הסיפורים נעים על מנעד ספקולטיבי רחב, בטווח שבין סיפורי מדע בדיוני מובהקים שמכילים מסע לחלל או טכנולוגיות מתקדמות, ובין סיפורים בעלי אלמנטים לא ריאליסטיים שקשה יותר להכריע אם הם אכן חלק מבניית העולם של הסיפור או שהם מתקיימים רק בדמיונן של הדמויות. במרכזם של כל הסיפורים עומדות נשים צעירות שעוסקות כולן בתחומי מחקר הספרות, כתיבה, עריכת ספרות, או תחומים עתידניים מקבילים כלשהם בסיפורים שמתרחשים בעתיד. רבות מהגיבורות חולקות גם פרטים ביוגרפיים דומים, למשל חיים עם אם חולה ואב שנפטר כשהיו צעירות. שם הקובץ, כשמתי חשבתי עלייך, הוא כשם הסיפור הארוך ביותר בו, והוא מרמז לנושאים השזורים בקובץ בדרכים שונות וחוזרים ונידונים בכל שבעת הסיפורים. מצד אחד שאלת המוות וההתמודדות איתו, לעיתים בעולם שבו משמעותו של המוות משתנה ומתערערת, ומצד אחר, כמו בפנייה "חשבתי עלייך", שאלות על קשרים אנושיים, בדידות ושייכות.

בהתבוננות על הספר כמכלול בולט המגוון הרחב של תתי־הז'אנר והאלמנטים הספקולטיביים השונים שהוא עושה בהם שימוש. מגפת זומבים, מסע בחלל, בינה מלאכותית מתקדמת, קריאת מחשבות, הקמה לחיים באמצעים טכנולוגיים, כל אלו ועוד מופיעים זה אחר זה בסיפורים השונים בקובץ. המגוון הזה, שמסרב לבחור מנגנון ספקולטיבי אחד להתמקד בו, הופך את הספר למרחב של התנסות ברעיונות וגישות שונות למחשבה הספקולטיבית, שעיקרה בשאלה "מה אם?" או "מה היה קורה אילו?", ובבחינה אומנותית של הרעיונות הללו. העובדה שהגיבורות של הסיפורים דומות זו לזו כמו מעמיקה את ההתנסות הזו, שכן במידה רבה אפשר לקרוא את הסיפורים כתשובות שונות על השאלות הללו לגבי אותה דמות. כלומר, השאלה "מה היה קורה אילו?" לא נשאלת רק לגבי העולם, אלא לגבי דמות ספציפית עם ביוגרפיה ספציפית, מה שמאפשר לקרוא את הספר גם כמעין מערך של יקומים מקבילים אפשריים, המתקרבים ומתרחקים מהמציאות המוכרת לנו בין סיפור לסיפור. בהקשר זה מעניין שהספר כולו נפתח בציטוט מתוך ספרו של שמעון אדף קובלנה של בלש, המעלה את  הרעיון של שינוי כלשהו בצירי הזמן והסתעפות שלו סביב נקודה ספציפית: "בתוך הזמן שלה ננקר החור. כל שנותיה מעכשיו היא תשוב אליו, בהיזכרויות מסועפות, אל ריק הפעימה החסרה".

ציטוט זה של אדף רחוק מלהיות הציטוט היחיד המלווה את הספר. כל אחד משבעת הסיפורים נפתח במוטו, וברבים מהם מופיעים ציטוטים ורפרנסים גם בסיפור עצמו. כמו עם הבחירה במגוון הז'אנרי, גם הציטוטים לקוחים ממגוון מקורות רחב למדי, כשבין השאר ניתן למצוא ציטוטים של נתן אלתרמן, אברהם שלונסקי, ט"ס אליוט, קורט וונגוט וחנה ארנדט. נוסף על העושר התרבותי שנוצר מהבחירה בריבוי הציטוטים, מעניינת בעיניי ההימנעות מהישענות על יצירות ויוצרים מז'אנרים דומים לזה של הספר עצמו בלבד. אפשר היה בוודאי לכתוב אסופת סיפורי מדע בדיוני שעושה שימוש פנים־ז'אנרי במילותיהן של יצירות מדע בדיוני קודמות, אבל כאן מבוצעת בחירה להשתמש, לצד מילותיה של מרי שלי למשל, גם בציטוטים מיצירות פרוזה, שירה והגות שחורגות לחלוטין מגבולות הז'אנר. הבחירה הזו כמו חותרת תחת הגדרה ז'אנרית קשיחה, אך מבלי שנוצרת תחושה של הימנעות או התנצלות על האלמנטים הספקולטיביים המהותיים לעלילות הסיפורים.

התנועה הזו בין ובתוך ז'אנרים שונים באה לידי ביטוי גם בתוך הסיפורים עצמם. הסיפור הפותח את האסופה נקרא "חבטה. חריקה. שקט.", ובאופן כללי ניתן לומר שהוא סיפור פוסט־אפוקליפטי, המתאר חיים במהלך מגפת זומבים. עם זאת, הסיפור מאתגר לא פעם את ציפיות היסוד שעשויות לעלות מהתיאור הזה. גיבורת הסיפור, עובדת בהוצאה לאור ודוקטורנטית לספרות בעברה, חיה, כאמור, בעיר ערד שאליה "ברחה" כהגדרתה לפני שהחלה המגפה. הסיפור מתאר את השגרה שלה בעולם החדש של אחרי המגפה, יחד עם זיכרונות מהעבר שלה ומהעולם ה"רגיל". לאחר שעדר זומבים ("מתחיים" בלשון הסיפור) עבר סמוך לביתה, נתקע אחד מהם בתוך החצר. הוא שב ומתנגש בגדר העץ שלה שוב ושוב ללא יכולת לצאת החוצה. מכאן גם שם הסיפור, "חבטה. חריקה. שקט.", תיאור הצלילים שמשמיע המֵתְּחַי שהופכים לפסקול המלווה את ימיה ולילותיה של הגיבורה. למרות הפחד המובן שלה, יש בה גם סקרנות כלפי היצור שנקלע למרחב שלה ומפיג במעט את בדידותה, ובאחד הרגעים היפים ומכמירי הלב בסיפור היא יוצאת בלילה וקוראת בפניו את הנובלה הבלתי גמורה שלה. בשלב מסוים, לאחר יצירת הקשר שנדמה כחד־צדדי, הזומבי מתחיל להתבונן בה ישירות. בהמשך, בכל פעם שהיא נרדמת תודעתה נלכדת בתוך גופו והיא חווה את ההתנגשויות החוזרות ונשנות בגדר העץ. בהתחלה היא מנסה כמובן להימנע מההתלכדויות הללו, אך הסיפור מסתיים בהחלטה שלה להפסיק להילחם, כשהיא הולכת לישון עם הכוונה לא להיאבק על העצמיות של תודעתה ולהניח לה להתאחד עם תודעתו וגופו של הזומבי. סיפור זה אינו עומד ברבות מהציפיות שעולות מהתיאור "סיפור זומבים". במקום סיפור המתאר את קריסתה של החברה האנושית לאחר האפוקליפסה או את המאבק של המין האנושי במפלצות, ומכיל מאפיינים של אימה פיזית וגרפית שאופיינית לדימוי של זומבים בספרות הפופולרית, זהו סיפור מצומצם ואינטימי, עם "מתחי" אומלל למדי וחסר אונים, שסופו בבחירה המודעת של הגיבורה לנטוש את אנושיותה ואת חייה ולהתמזג עם המפלצת.

דוגמה נוספת, גם אם שונה למדי, לסיפור שמערער את הציפיות הז'אנריות, היא הסיפור "המסע הקצר ביותר". זהו סיפור מדע בדיוני רחוק, שעוסק ב"מומחית לספרות בין־כוכבית" המגיעה לצורך מחקרה לתקופה קצרה בעיר חלל בשם "חלוצית" ונתקעת שם אחרי שהעיר נותקה בהדרגה ובמכוון מקשר עם כדור הארץ, שם השאירה המומחית את בנה הצעיר. הסיפור מתרחש כאשר היא נמצאת בעיר הזרה כבר שנה. אין לה דרך אמיתית לעבוד בעיר ולהרוויח בה כסף, החלליות פסקו מלהגיע אליה, והיא אכולת געגועים לכדור הארץ ובעיקר לבנה. יום אחד היא מבחינה בסמל מורכב ומסתורי שנצרב על מסך הטלוויזיה שלה. היא מצלמת אותו ועוסקת באופן אובססיבי בפיענוחו, עד שהיא מאמינה שהוא מסתיר בתוכו מסר של תאריך ושעה שבהם תגיע ספינה לאסוף אותה בחזרה לביתה. היא הולכת לאזור הנחיתה הריק בשעה היעודה, אלא ששום ספינה לא מגיעה. הסיפור מסתיים בהבנה שלה שהיא לעולם לא תעזוב את עיר החלל, ובתיאור של געגוע עמוק ומעין ויתור על החיים הממשיים שלה לטובת שקיעה בזיכרונות העבר. הסיפור הזה מתנגד מראשיתו לתפיסה ספרותית של "כיבוש החלל", התיישבות אנושית ברחבי החלל ושאר אלמנטים סיפוריים מסוג זה בספרות המדע הבדיוני. הניתוק האכזרי של הקשר עם כדור הארץ עבור כלל התושבים, שבתיאוריהם הנדירים מתוארים כקודרים ועייפים, ובייחוד עבור הגיבורה, מאפיל בקלות על ההתרגשות מהרעיון של חיים אנושיים בחלל החיצון.

נושא נוסף שניתן לזהות מתוך סקירה של שני הסיפורים הללו, וחוזר בצורות שונות בכל סיפורי הקובץ, הוא הסיומים שלהם. סופי הסיפורים נמנעים שוב ושוב מלהעניק גאולה כלשהי לגיבורותיהם, הנדרשות לוותר על דבר מה מהותי להן בסוף הסיפור, ועל פי רוב מסיימות אותו כשמצבן גרוע מכפי שהיה בתחילתו. ב"חבטה. חריקה. שקט." הוויתור הוא על האנושיות, וב"המסע הקצר ביותר" זהו הוויתור על התקווה. לאורך האסופה ניתן להפריד בין הגיבורות גם על פי מידת הסוכנות (agency) שיש להן. ב"חבטה. חריקה. שקט." למשל, מתקבל בסוף הסיפור הרושם של בחירה חופשית בוויתור על התודעה האנושית. הגיבורה מחליטה במודע להפסיק להיאבק, והתוצאות של הבחירה שלה מקובלות עליה בסופו של דבר: "אני מבינה. אני יודעת. אני רואה. שקט. איך לא ידעתי שזה מלא כל כך, מוצף כל כך, טובע ממש, באהבה" (עמ' 34). לעומתה, הגיבורה של "המסע הקצר ביותר" פועלת מתוך סוכנות במהלך הסיפור, כשהיא מתעקשת לפענח את הסמל המסתורי, אך בסופו היא מוותרת לחלוטין, נכנעת לנסיבות של העולם שמקיף אותה: "היא סגרה את החלון והתיישבה בין המפות, הספרים, המחברות, הדפים. הזמן זרם סביבה, אבל היא לא מצאה עוד סיבה להיענות לו" (עמ' 74). גם הגיבורות של שאר הסיפורים בקובץ נעות על הרצף הזה של דטרמיניזם וכניעה לנסיבות אל מול סוכנות ובחירה חופשית, וכולן, לא משנה לאיזה צד של הספקטרום הן נוטות, מגיעות בסופו של דבר לסיום שיש בו ויתור מודע או הפסד שנובע מכורח הנסיבות. הסיפור היחיד שניתן לראות כיוצא דופן מהבחינה הזו הוא הסיפור האחרון בקובץ, "קורט וונגוט גרסה 2.01", המסתיים בהיעלמות מסתורית של הגיבורה, כשהיא משאירה מאחור הישג יצירתי פרוע ויוצא דופן שנסיבות היווצרותו לא ברורות.

קריאה רציפה של סיפורי האסופה מעוררת מחשבה לגבי הבחירה בסיומים הללו. סופו של כל סיפור בנפרד מתקבל כהגיוני ונובע מאופיין של הדמויות ומהתקדמות הסיפור. בשום שלב לא נוצר הרושם של סגירת הסיפור בסוף "תלוש" שמטרתו היחידה לזעזע את הקוראת. הסופים הללו מעלים שאלות על הרצף של בחירה חופשית אל מול דטרמיניזם, ועל המשמעות או חוסר המשמעות של חיים בצד אחד לעומת השני. עם זאת, קריאת הסיפורים הללו ברצף הייתה לעיתים קשה לעיכול ומעוררת מועקה, ולעיתים קרובות חסרה בהם, לטעמי, מידה של חמלה כלפי הגיבורות שיכולה הייתה להאיר גם את הוויתורים וההפסדים שלהן באור אחר.

למרות התחושה הזו, כשמתי חשבתי עלייך הוא ספר ספקולטיבי חכם ומעניין לקריאה, הן בסיפורים הנפרדים והן בקריאתו כיצירה שלמה. הסיפורים בו, גם אלו שמתרחקים למדי מהמציאות המוכרת לנו, עוסקים תמיד גם בנושאים קרובים לחיינו, כמו התמודדות עם המוות, מערכות יחסים בין חברות או בין הורים לילדיהם והמתח בין האנושי ללא אנושי (בין שהאחרון מתבטא בזומבים או בטכנולוגיה מתקדמת). העיסוק בנושאים השונים מצליח להישאר מורכב ומעמיק, כשבמקביל הספר מנהל דיאלוג מתמיד של קרבה ומרחק לא רק עם מציאות החיים היומיומית, אלא גם עם מסורות הכתיבה הספקולטיבית שעומדות מאחוריו: הוא שואב מהן מאפיינים רבים, והוא גם שובר ומשנה אותן לא פעם.

---

נגה חיימוביץ היא סטודנטית לתואר שני במחלקה לספרות עברית באוניברסיטת בן גוריון.