שני ספרים קטנים על פרידות ואבדות

לנהוג בתוך הים, מוריה דיין קודיש, שתים, 119 עמודים, 2026.

הרבע הנותר, אביבית משמרי, פטל, 116 עמודים, 2025.

שתי מחברות ברוכות כישרון כותבות שני ממוארים קצרים, שני ספרים קטנים על פרידות ואבדות.

אורי שגב

זכורה לי כתבה מקרית שנתקלתי בה בעיתון מיד עם פרוץ המלחמה, באוקטובר 2023. הכותבת הייתה סופרת לילדים ונוער. בראש הכתבה נכתב: "רק ז'אנר אחד אפשרי לי כעת, הממואר". אני עצמי לא רחשתי אז חיבה יתרה לממואר – הסוגה המדוברת של זמננו; ולמען האמת, מלבד הכותרת לא זכור לי תוכן הדברים. והנה, למרות הכול, שלוש וחצי שנים לאחר מכן אני שוקעת בקריאה גחמנית של שני ממוארים שראו אור לאחרונה – לנהוג בתוך הים מאת מוריה דיין קודיש (שתים, 2026) והרבע הנותר מאת אביבית משמרי (פטל, 2025). ובכן, אני אומרת לעצמי כשאני נזכרת במשפט מתוך הכתבה ההיא, כנראה שרק ז׳אנר אחד באמת אפשרי לי כעת, הממואר.

על פניו, הדמיון בין שני הממוארים אינו רב: ספרה של דיין קודיש מגולל את קורותיה לאחר שנקלעה לתאונת דרכים שפצעה בה קשות שליח ״וולט״, ערבי ממזרח ירושלים. ספרה של משמרי, לעומת זאת, נקרא כיומן אבל וכורך פרידה משולשת מבני המשפחה הגרעינית שהלכו לעולמם. הממואר של דיין קודיש אומר כולו התחככות בעולם, בכבישיו ובמנגנוניו הבירוקרטיים, ואילו זה של משמרי הוא ביתי לחלוטין, נטוע בחיי המשפחה. עם זאת, בפרפרזה על שם אחד מפרקי הרבע הנותר, אני קוראת אותם ברצף כשני ספרים קטנים על פרידות ואבדות (קטנים, אגב, גם בממדיהם: הם מונים 119 ו-116 עמודים בהתאמה). ההתמודדות עם עובדת המוות – המפגש הבולעני והמוזר עימו, החיים בסמיכות לגוססים, ההפתעה הכרוכה בגילויו הפתאומי, אימת ההתוודעות הראשונה – זוהי העמדה המשותפת לשני הממוארים, הגם שעלילותיהם שונות. נוכח המוות נקראות שתי המחברות לספר את הסיפור, להתמודד עימו ולהסדיר את פרטיו.

בלנהוג בתוך הים תאונת הדרכים מחוללת בחייה של דיין קודיש שבר אונטולוגי. באבחה אחת החוזה שלה עם החיים נקרע: ״החבלים השקופים שמקיפים אותנו (למשל: הדם שלי יישאר בתוכי ולא יימרח על האחר. לא נמות סתם כך, פתאום. לא נהרוג) נקרעים״ (עמ׳ 13). התאונה מציתה מפגש אלים ופתאומי עם האחר ועם העולם. מתוך תנאי הפתיחה המרעישים האלה, אשר מעמתים את דיין קודיש עם אפשרות המיתה (ולא פחות מכך, עם אפשרות ההריגה), מתגלה עד מהרה כתב האישום בדואר. הכותרת: משטרת ישראל נגד מוריה קודיש. לצד ההתרחשות העלילתית הקפקאית הקשורה במפגשה עם מערכת החוק – העדות במשטרה, דרמת המשפט, יחסיה עם עורך הדין החלקלק – דיין קודיש הוגה בשאלות הנובעות מעלייתו של אדם מן השורה לדוכן הנאשמים. בה בעת, היא נאבקת לקיים חיי שגרה ללא רישיון הנהיגה שנשלל ממנה.

בהרבע הנותר, לעומת זאת, אין מדובר בקריעה פתאומית, אלא בתהליך הידרדרות ממושך יחסית. משמרי מגלה כיצד לאורך חמש שנים אבדו לה בני המשפחה: אמה גוועת במשך שנה וחצי מסרטן. אביה דועך אל הזקנה. את אחיה מוטי מכריעה הסכיזופרניה, ולבסוף הוא מוצא את מותו בגיל צעיר בשל קריש דם. הרבע הנותר משרטט דיוקן עדין של בני המשפחה שאבדו, תמונה אשר ״מתפוגגת ושבה, שבה ומתפוגגת״ (עמ׳ 116) – והיא נוגעת ללב בייחוד מפני שהיא נטולת פאתוס בעליל. משמרי קשובה ליחסים שבין החלקי לבין השלם: היא הוגה בטריאדה ההרמונית שהיו אמה, אביה ואחיה בלעדיה, לפני בואה לעולם; ולאחר מכן עוסקת בהרכביה המשתנים (והמשונים) של המשפחה בשעה שבניה מסתלקים בזה אחר זה. אני חושבת על האופן שבו היא נפרדת מאחיה מוטי, תוהה אם עצמה את עיניו, אם נגעה בו או רק בשמיכה, מבטאת את שמו בשקט, ״כמי שנזכרת בכינוי חיבה שמגשר בינה לבין עולם המתים [...] כי מהו השם אחרי שהאדם מת?״ (עמ׳ 67). הקטעים העוסקים במוטי הם היפים בספר, והם מלווים בהרהור ממושך, ובעל חשיבות גדולה עבור מהלך הממואר, ביחס לתפנית שחלה בחייו משעה שהתחזק והתקרב לחסידות ברסלב.

בא המוות לפרוע את חיינו, לטרוף את הקלפים, ומה נעשה בו? כמתבקש, המפגש עם המוות מחריב קודם כול את השפה. במשך שנה שלמה מתהלכת משמרי ״כמו אישה לא־כותבת״ (עמ׳ 41). במקביל, בשעת התאונה בוקעת מגרונה של דיין קודיש צרחה פראית – כזו שבאה קודם המילה. עם זאת, עד מהרה מפציע דחף סיפורי אצל שתי המחברות. הרבע הנותר נפתח בתהייה על גורלה של שפת המשפחה – ובפרט, על גורלן של הבדיחות הפרטיות. מתוך התהייה הזו פונה משמרי אל הכתיבה כמלאכה של שימור בית הגידול (קשה שלא להעלות כאן על הדעת את לקסיקון משפחתי מאת נטליה גינצבורג). משמרי כותבת מפני שהיא בת המשפחה האחרונה, בעלת הסמכות הקובעת, ״הרבע הנותר״ שעליו מוטלת החובה לשמור את זכר השלם המשפחתי. אבל כיצד לזכור? האם ישנה מידה של חירות בשמירת הזיכרון כעת, בשעה שמשמרי נעשית לפתע לראשת המשפחה? האם היא יכולה לממש את רצונה ולחגוג דווקא ימי הולדת במקום ימי פטירה, או שמא היא כפופה בכל זאת לרצונו של מי שכבר איננו – לרצונו של מוטי, למשל, שסירב לחגוג את יום הולדתו בשנותיו האחרונות? שאלת הטקס הראוי חוזרת על עצמה, והיא קשורה בעיסוקה של משמרי בזהותה החילונית אשר מבקיעה מעת לעת את פני השטח של הממואר. השאלות אינן מגיעות לכדי פתרון של ממש (אדרבא – סיום הממואר בכנסייה מותיר כמה מהן על כנן), אבל כמענה להן מפציע הרבע הנותר עצמו כגלעד: ״מעבר לכל זה – יהיה גם הספר הזה, להיזכר ולקרוא בו מתי שרוצים״ (עמ׳ 14).

במקום שמשמרי מבקשת להניח בו לקוראים ולהתמסר לצורת היומן, לכתוב לעצמה (״אפשר לחלום לפחות ששוב אדע לכתוב יומן יומי, לעצמי? לעצמי. עזבו את הקוראים עכשיו״, עמ׳ 42), דיין קודיש מבקשת לגייסם אל הסיפור. לנהוג בתוך הים מופיע לרגע ככתב הגנה המיועד לקוראים – חבר המושבעים של הספרות: ״אמרתי את האמת – גבירותיי ורבותיי, קוראים נכבדים, חבר המושבעים, לא ראיתי אותו״ (עמ׳ 24). מתוך חוויית הבלהה של התאונה, אימת המוות וההלקאה העצמית, מתעוררת תנועה עזה של חיים, תנועה לפתנית, אינטנסיבית ומשולהבת, המלווה את הקריאה בממואר. בשעה שהחיים מאיימים להישמט דיין קודיש דווקא מהדקת את האחיזה, ושואפת לתת צורה לדברים. בסופו של דבר זה קורה: מתוך הצרחה הגולמית נחתם הממואר בשיבה אל הצורה. השאיפה אל הצורה מופיעה למעשה עוד קודם לכן, ושזורה לאורך כל הממואר. היא מופיעה למשל בסצנת תיקון האף שנשבר כמה שנים קודם לכן, והמספרת נזכרת בה: ״רציתי שיתפוס את האף שלי ויחזיר אותו למקום. רציתי צורה״ (עמ׳ 55). בהקשר זה, לא רק הכתיבה זוכה למקום מרכזי בלנהוג בתוך הים, אלא בעיקר מלאכת העריכה. זו קשורה כמובן במקצועה של דיין קודיש כעורכת ספרות, אבל נולדת גם מתוך קרקס בית המשפט שבו הסיפור, כך מתברר, נערך בלי הפוגה. כפי שמגלה דיין קודיש, מתן הצורה לסיפור כרוך בדחייה או בהרחקה של ״הצד השני״, רוכב האופנוע הערבי, השליח המתרוצץ כדי לספק את צרכי המזמינים – שסיפורו מכיל תוכן אחר ומסופר בשפה אחרת. בסיום הממואר דיין קודיש מסבירה כי אין היא יכולה לשאת את סיפורו האמיתי של הנפגע. הוא נותר לפיכך בגדר ״איש בלי שם״ (עמ׳ 117). כדי להצליח ללבוש את גלימת ההדחקה המפוארת ולשוב אל הכבישים, היא מתארת כיצד היא בוראת עבורו סיפור חלופי אשר מרחיק ומטשטש את זה האמיתי. בכך היא משיבה לעצמה – ולו בכוח – את השליטה בדרכי הסיפור.

זהו אולי ההיבט טורד המנוחה ביותר הכרוך בקריאת לנהוג בתוך הים, המבחין אותו מעבודת האבל המאופקת יחסית של משמרי. הרבע הנותר מותיר מקום לדברים השתוקים ולמה שאין ביכולתו למסור. משמרי נוגעת ברפרוף בגבולות, מעין מגע תוהה ומהוסס, אבל אינה חוצה. בפתח הממואר היא בוחנת את החירות שהיא נוטלת בכתיבה ("הרי אני המספרת, אעשה בהשתלשלות העניינים כרצוני״, עמ׳ 9), אבל בחשבון אחרון לא כל זיכרון זוכה להיכתב: ״אני מונה את הזמנים הטובים של אחי, שעל חלקם סיפרתי, ונוטה לדלג על הכואבים יותר – גם מפני שיש לו זכות לפרטיות״ (עמ׳ 70). לעומתה, דיין קודיש מספרת ברגע מסעיר כיצד היא קוברת את דמותו של הרוכב מתחת לסמלים: ״עבדתי כל כך קשה לטשטש את דמותו, להפוך אותו לשמשון הגיבור, החבול, המטורף, המדמם. שמשון על האופנוע, דימוי ריק. זרקתי עליו סמלים, עד שהצלחתי למחוק אותו״ (עמ׳ 70). בכך טמונה גם עוצמתו של הספר הזה. לנהוג בתוך הים מגלה כיצד ללבוש שוב את ההדחקה – ואין רגע מטלטל כמו זה של חשיפת המנגנון.

שתי מחברות ברוכות כישרון כותבות שני ממוארים קצרים, שני ספרים קטנים על פרידות ואבדות. בשניהם מתגלה עיסוק במוות שאינו מונח על סדר היום הציבורי – מוות בנסיבות טבעיות, או אפשרות המוות בתאונות שגרתיות לכאורה. המחברות עצמן מתייחסות למתח שבין ״הזמן הגדול״ של המלחמה לבין ״הזמן הקטן״ של חייהן הפרטיים, של אסונן הקטן. דיין קודיש כורכת לרגע בין מתי המלחמה לבין מתי תאונות הדרכים: ״מתים ופצועים קופצים עליי ממהדורות החדשות בכל יום. קודם כול המתים והפצועים של הזמן הזה, המבעית, הנורא, זמן שקיעת השמש של המדינה [...] ואחר כך קופצים עליי המתים והפצועים של הכביש״ (עמ׳ 61). לחיפוש של משמרי אחר טקס זיכרון חילוני מתלווה גם הד קלוש, כמעט בלתי נשמע בממואר, של מי שבחרה לעזוב את ישראל. את הכתיבה היא משלימה ״מחוץ למולדתי, שאינה עוד ארצי״ (עמ׳ 9). האובדן המשפחתי נקשר בחוטים דקים לשאלת הקהילה ולעזיבת המולדת. אפשר להבין מדוע הממואר הוא, כמדומה, הז׳אנר האפשרי היחיד: בשעה שהמציאות קורסת אנו נחפזים להיאחז בעובדות חיינו, בהווה המיידי, ביסודותיו המוצקים של הזיכרון. ואולם, גם כאשר הן נסוגות אל המעוז האחרון – זה של החיים הפרטיים – שתי המחברות דווקא מספרות לנו דבר חריף על המוות האופף אותנו, על אופי הכתיבה עליו, ובעיקר על מעשיהם של החיים, עלינו.

---

אורי שגב היא בוגרת תואר שני במחלקה לספרות עברית באוניברסיטת בן גוריון בנגב.