טוביה החולב על שפת הכנרת

חנוך הרופא מכורזים, ישי שריד, עם עובד, 242 עמודים, 2026.

כמעט התמסרתי, זרמתי עם הסיפור הקצבי, הקטן־גדול, עם האדמה הטובה, עם אהבת האדם. אבל רק כמעט. ולא בגלל המוראליזם והסוף הטוב. מה שעצר אותי מלהיכנס לסיפור, שהעיב על הקריאה לכל האורך, אלו הטעויות והאנכרוניזמים הרבים מספור

ישי רוזן-צבי

גיבור ספרו החדש של ישי שריד, חנוך הרופא מכורזים,  הוא רופא צנוע, מסור וטוב לב, אלמן (לאחר שכשל בהצלת אשתו מרתא, שמתה עם העובר בלידה, עובדה המייסרת אותו כל ימיו), אשר חי עם בתו היפה, בנו העיוור ואמו חכמת הלב בכפר בצפון מזרח הכנרת, במאה הראשונה לספירה. הסיפור עוקב אחר חייו ועימותיו עם סדרת דמויות, ביניהן רבי מאיר – נציג הממסד השבע והמרושע, חיילים בצבא הרומי ומרפאים שרלטנים שביניהם ישוע הנוצרי. נוסף על זאת יש גם דרמה גדולה המתרחשת בירושלים בזמן העלייה לרגל לפסח (חנוך צופה גם בצליבתו של המשיח).

כותרות קטנות (״חנוך מחפש בימת חולתא תרופה לחמוטל״, ״שולמית וחנוך מקיזים דם״) מסכמות את הפרקים הקצרים. זו בחירה אפקטיבית. כותרות מעין אלה (kephalaia ביוונית) היו דרך מקובלת לארגון חומר בספרים בשלהי העת העתיקה, אך עבורנו הן מזוהות עם סיפורי ישו בבשורות. ולא בכדי: ״זו הברית החדשה האלטרנטיבית״, אמר ישי שריד בראיון לשירי לב ארי במוסף ספרות ותרבות של ידיעות אחרונות(20.03.2026), ״המושיע נדחק שם לתפקיד משנה״.

הסיפור אוהב אדם (כמעט) מבלי להיות קיטשי. שריד יודע לספר סיפור. המשולש חנוך הרופא, ישו השרלטן ורבי מאיר איש הממסד (שעם אשתו מתנה חנוך אהבים), יוצר דרמה אנושית על רופא כפרי חסיד, שלא החליטה אם היא דרמה גדולה או סיפור אנושי קטן, מעין בית קטן בערבה שהותך עם רשימות של רופא צעיר ועם על העיוורון.

יחסי הורים וילדים עומדים במוקד, הורים ממשיים וסימבוליים, והם מתארגנים בניגודים ומטאפורות שונות: חנוך שמתייסר ביחס ליציאת בנו ובתו מהבית, ישו שמעדיף את האב שבשמיים, הטרגדיה היוונית (אנטיגונה?) שחנוך רואה עם בתו בעיר הגדולה, הכבשה המובאת לקורבן הפסח שחנוך חס על חייה (נשוב לכך בהמשך).

״גם אני רוצה ללכת על המים. זה נראה כל כך קל, קראה שולמית [...] לא היו לו ילדים, הרהר חנוך בקול רם. כשיש לאדם ילדים הכול נראה אחרת [...] ילדים מחכימים אותך ומכניסים בך ענווה. אתה מאמין שהוא היה הבן של אלוהים? שאלה שולמית. לא, חנוך ענה. הוא היה הבן של אימו ושל אביו, זה מספיק״ (עמ׳ 162). עיניכם הרואות, אין הרבה סאבטקסט. סיפור פשוט אבל יש בו חן ויש בו חסד. כשמרפים את השרירים (כמעט) קל להתמסר לו. 

זו מעין קונטרה לדיסטופיה באחד מספריו הקודמים, השלישי, שעסק במדינת מקדש עתידנית לאחר חורבן ישראל. ״זה היה ספר שנכתב מתוך כעס ותסכול״, אומר שריד באותו ראיון, ״ואחריו ידעתי שאני רוצה לכתוב ספר יפה, שיתאר עולם יפה, שהדמויות בו יהיו טובות, שישרה עליו חסד״. קצת אירוני שהספר החדש נכתב דווקא כשהספר הקודם הופך להיות יותר ויותר ריאליסטי. על כל פנים הניסיון ״לכתוב ספר יפה״ עובד, אבל יש לזה מחיר.

ניתן לזקק שני אופני מחשבה על היהדות העתיקה בהקשר עכשווי: האחד מבקש לחשוף כבר שם את שורשי הדיכוי שאנחנו תחת השפעתו עד היום (למשל, אם להביא דוגמא הקרובה לליבי, הולדת הקונספט של ה"גוי" והשפעתו על האופן שיהודים מסתכלים בו על "אחרים" עד היום הזה), ואילו השני משתמש בעולם העתיק ומקורותיו כמשאבים כדי לבקר את קלקולי ההווה, בבחינת שאיבת מים חיים מן הבארות. כך נהגו לא מעט משכילים שחזרו לשורשים כדי לחשוף את עיוותי האורתודוכסיה החדשה. מי שעוסקים במקורות היהדות נעים, בהקשרים שונים, בין אופן מחשבה אחד לשני. בעוד הרומן ההוא, השלישי, היה ביקורתי באופיו, הרומן החדש מבקש לראות את פוטנציאל התיקון שביהדות העתיקה. הפוטנציאל הזה מיוצג בדמות הרופא הטוב, המואר, ומולו הממסד הרבני הדכאני בדמותו של רבי מאיר המושחת והנוקדן.

יש לא מעט רגעים מוראליסטיים בספר אך גם אנושיות. כך למשל  במערכות היחסים בין ישו ותלמידיו לבין חנוך (וגם, ספוילר, לשולמית!), המשלבות היפוכים מורליסטיים (ישו מתרועע עם המוכס המנוול, אך מי שמציל אותו, וגומל לו טובה תחת רעה, זו דווקא שולמית, הרופאה המתלמדת). אך גם רגעים אנושיים ויפים. המוכס נשאר מוכס, נשמתו לא ניצלת, הוא לא רואה את האור, אך חווה רגע של חמלה.

חנוך עצמו הוא דמות חז״לית, כמו זו שמצייר דניאל בויארין בספרו הבשר שברוח (עם עובד, תשנ״ט). ספרו של בויארין עוסק בתפיסה המוניסטית של החכמים ככזו היוצרת שיח חדש המנוגד לזה ההלניסטי – שיח הנטוע בעולם הזה, אוחז בבשר, בבני אדם, מסרב להבחנה בין גוף לנפש, בין פשט לאלגוריה, בין העולם הזה והעולמות שמעבר, שגם האל בו אנושי. ״חנוך עמד בצד והסתכל עליהם ואמר לעצמו: יש גם שמחה בעולם״ (עמ׳ 240).

וכל זה כדי לומר שכמעט התמסרתי, זרמתי עם הסיפור הקצבי, הקטן־גדול, עם האדמה הטובה, עם אהבת האדם. אבל רק כמעט. ולא בגלל המוראליזם והסוף הטוב. מה שעצר אותי מלהיכנס לסיפור, שהעיב על הקריאה לכל האורך, אלו הטעויות והאנכרוניזמים הרבים מספור. הנה כמה: אין "רבי פלוני" בתקופת ישו (״רבי״ משמש במובן "הרב שלי"). אין "שער הרחמים" בירושלים בתקופה זו. בית שאן אינה עיר של גויים, אלא מעורבת, ויהודים ונוכרים חיים בה יחד. באלכסנדריה אין "אקדמיה". אין בתקופה זו ״פוסק הלכה של הכפר״. הגנים התלויים של בבל לא היו קיימים כבר במאה הראשונה לספירה. ייקח עוד מאות רבות של שנים עד שיתחילו לטבול במקווה לקראת שבת. וגם לא טובלים לחם ב"גבינה לבנה". אין קדיש יתום. אין סמיכה בקורבן הפסח, ולא מקריבים בפסח כבשה אלא כבש. צואה לא מטמאת. תולעים לא מטמאות. טומאה לא פוסלת אתרוג. ישו אינו כינוי גנאי בתקופה זו, וישו ההיסטורי לא העלה בדעתו לומר ״אני ואבי אחד אנחנו״ (הבשורה על פי יוחנן י, ל), שהיא תפיסה כריסטולוגית קיצונית שהתפתחה רק לקראת סוף המאה הראשונה. תלמידי ישו לא סימנו צלב בידיהם. כלבים היו חלק מהנוף היהודי כמו הגויי, בלי בעיה (אלא אם זהו ״כלב רע״, טורף, ואז גם לרומים הייתה בעיה). בתיאטרון בבית שאן לא הציגו טרגדיות יווניות קלאסיות, אלא הצגות מימוס (מעין קומדיות מצבים גסות ומשעשעות), ועוד ועוד.  

רומן היסטורי זו סוגה קשה לכתיבה: היא כובלת את הדמויות ואיתן את הסופר באילוצים של שפה וריאליה. החופש של הסופר הוא בבריאת הדמויות והעלילה. טעויות עובדתיות כאלה, שניתן לבדוק בקלות, אינן ביטוי לחירות אלא לעצלות, והן שוב ושוב שולפות אותך בכוח מהעולם המיוצג.

תאמרו: בסדר, אבל עבור רוב הקוראים העובדות הללו לא משנות. מה אכפת להם כיצד דיבר ישו, ואם במאה הראשונה לחצו ידיים לפגישה או חיבקו או נישקו. וכי אני רוצה להיות כמו המושבניקים הקנאים שתיאר מאיר שלו (אפרופו מישהו שידע לעשות תחקירים!) שסגרו בחמת זעם את רומן רוסי כשהם קראו ״טרקטור אינטרנשיונל צהוב״ במקום ״אדום״ כיאות? אלא שהעניין הוא אחר לגמרי ונוגע בלב הסיפור: האנכרוניזמים הללו הופכים את היהדות למן תמונה חד־ממדית של שטעטל (הכלבים של הפריץ, הפטפטת במקווה, הפוסק חמור הפנים) שכל ההיסטוריה היהודית כביכול אינה אלא וריאציות שלה, טוביה החולב על שפת הכנרת. הכול מתערבב, והתקופה, שאותה ביקשנו להחיות, אובדת בעיסה של "יהדות" מיתית א־הסטורית.

מה נדיר לפגוש רומן בעל פני אנוש, אוהב אדם. ומה חבל לראות מעשה סיפר עדין שמתממש באורח כה רשלני.

---

פרופ׳ ישי רוזן-צבי מלמד תלמוד בחוג לפילוסופיה יהודית ותלמוד באוניברסיטת תל-אביב ועמית מחקר במכון שלום הרטמן.