הֲביאו ליצן: על "מחזמר" של מוטי פוגל

מחזמר, מוטי פוגל, אפרסמון, 286 עמודים, 2026.

המחזמר הפנימי הוא בבואה של ה"מחזמר" החיצוני, הספר שאנחנו קוראים, ונדמה שכאן טמון הפח הערמומי שפוגל מציב לנו: האם נלך בעקבות הפואטיקה של הספר, נתרגש עם הדמויות ונחווה את הקתרזיס?

אילאור פורת

ביקשתי מ־Gemini לכתוב במקומי ביקורת על ספרו החדש של מוטי פוגל מחזמר. על פי הצ'ט זהו ספר שעוסק באמציה, בן לקהילה הדתית־לאומית המנהל חשבון נוקב עם דור האבות לאחר שיצא בשאלה. אך זהו ספר שעושה זאת בדרך ייחודית: החיים מוצגים בו כמעט כמחזמר – לא במובן העליז והנוצץ של הז'אנר, אלא במובן שהדרמה בו תמיד גדולה מהחיים.

אף אחד מהפרטים האלה אינו נכון לגבי ספרו של פוגל, למרבה השמחה. לגיבור לא קוראים אמציה, הוא לא דתל"ש ולא מנהל חשבון נוקב עם אבותיו. במרכז הספר נמצא אהליאב, החולם לכונן מחדש את בית המקדש, אך מסתפק בינתיים ביצירה של מחזמר, במטרה לקרב לבבות לאג'נדה שלו. אומנם מפיק המחזמר הוא דתל"ש, אבל גם הוא מתמסר לאידיאולוגיה המחזמרית. אולם התיאור של הצ'ט, שנראה כמו תיאור סטריאוטיפי ומחייב של ספרות "המגזר" שהשתחלה בשנים האחרונות לליבו של המיינסטרים, הוא בכל זאת נקודת כניסה מעניינת לספר של פוגל, ולדרך המקורית מאוד שהוא מסתכל בה על המיינסטרימיזציה של הציונות הדתית (ואולי עדיף: של הפלגים הכי קיצוניים בציונות הדתית).

הבחירה במחזמר מכוונת – זהו הרי הז'אנר האמריקאי בה"א הידיעה, ושכזה הוא נועד להיות מסחרי ומכוון לקתרזיס רגשי של ההמונים. המחזמר המרגש שגיבור הספר אהליאב חלם עליו נקלע כמובן לקשיים כלכליים ואומנותיים, והתוצאה הרבה יותר קורעת מצחוק מאשר סוחטת דמעות. למשל, אחד הקטעים הכי מוצלחים ברומן נובע מהצורך (המיינסטרימי) בסיפור אהבה בלב המחזמר, המעומת מול השאלה איך יכולה להופיע אישה שרה על הבמה (הפתרון המוצע: בובה של אישה). והשירים הם גרסאות משובשות ועולצות לשירים מוכרים. למשל:

כהנים מתקבצים בהמון, משער ועד דביר

ולוויים וליש וניחוח

ואל ביתו העם נאסף

ביופי שמזמן לא היה כמוהו

זה לא אותו ההר, זה לא אותו הבית

הארון אינו, אך יום אחד ישוב

החומה עוד לא שלמה, ובשמיים פיח

אך העולה נזבחת שוב (עמ' 97)

תוך כדי הקריאה בספר עלה בדעתי מחזמר בשם "משהו רקוב", שבו צמד אחים מנסה להתחרות בשייקספיר וכותב את המחזמר הראשון אי פעם, הפקה ששמה Omelette במקום המלט. אלא שלאחים ב"משהו רקוב" קוראים על שם דמויות מ"חלום ליל קיץ", שבו, כזכור, להקת שחקנים מנסה להעלות טרגדיה נעלה ויוצאת להם קומדיה נלעגת – כלומר עיבוד מגוחך של מה שאמור להיות נשגב מופיע כבר אצל שייקספיר. בסופו של דבר האחים ב"משהו רקוב" מעתיקים את מושבם לאמריקה, בליווי שיילוק היהודי המממן את התיאטרון החדש שהם עומדים להקים בניו יורק. זו קריצה גם לסוף של "כנר על הגג" – שבו הפתרון לפוגרומים באירופה הוא מעבר לאמריקה – וגם להיסטוריה של הז'אנר עצמו: את המופעים שיתפתחו בסוף לכדי מחזות הזמר המוכרים לנו העלו לראשונה בני קהילות מהגרים ואאוטסיידרים (גם יהודים) שהעלאת הצגות בידור בניו יורק הפרוטסטנטית של מפנה המאה ה־20 הייתה הדרך שלהם להפוך לאמריקאים. בספר של פוגל, התשוקה המחזמרית מאפשרת לציונות הדתית לדמיין את עצמם בלב המרכז, כשגם הפתרון שלהם לשוליותם שלוב באמריקה שתבוא ותציל את היום (מי אמר פורום קהלת): האילוצים האומנותיים והכלכליים בספר נפתרים כאשר נדבנית אמריקאית מגיעה ומממנת את ההצגה, אבל גם מתעקשת שיהיה "הפי אנד" (אלא מה).

ההפי אנד כרוך בין השאר ביכולתה של האומנות להביא לקתרזיס רגשי ולהתרוממות רוח: 

בינתיים, יוני גוער באחיינו הסורר. "צביודה, תקשיב לדוד שלך. זה תיאטרון, זה משחק. אתה מבין מה זה משחק? זה בכאילו, לא באמת. אתה לא בבית המקדש, אנחנו לא חיים בימי בית שני, אתה לא הולך לשחוט קורבנות, וממילא אתה בכלל לא כהן. ז־ה ב־כ־א־י־ל־ו. אז כן, אתה בכאילו מתאהב בכאילו אישה שהיא כאילו גויה, ואתה גורם לקהל להאמין שאתה באמת כהן, ושהיא באמת אישה, והם יתרגשו, וכשהם יתרגשו, גם אתה תאמין שזו אמת, ובית המקדש יקום לתחייה על הבמה באמת, ואתה תשפוך דם אמיתי, ובערב, כשתחזור הביתה, אתה תתגעגע לסמדר (עמ' 140).

הקתרזיס הרגשי כרוך בעבודת התחליף. הקהל יודע שזו רק הצגה, ובכל זאת משהו קורה מבעד לרשת ההמרות הנפרשת לאורך הספר, החל מההמרות הגלומות בדת המודרנית: במקום להקריב קורבן, מתפללים. במקום להתפלל, שרים. במקום להקים את בית המקדש, כותבים מחזמר. במקום אישה, בובה. כל אלו סימנים של עולם שאין בו גישה ישירה לדבר עצמו, לאלוהים. התחליף הוא גם בסיסו של ז'אנר המחזמר. במקום לדבר – שרים, ולמרות המודעות הגמורה למלאכותיות ולאשליה, משהו – רגש שקבור עמוק – בכל זאת קורה, דווקא כי הוא בלתי אפשרי. המחזמר מעביר את מה שאי אפשר למסור בדרכים אחרות.

הבחירה בשם הגיבור, אהליאב, כבר מאפשרת מחשבה על הדרך שאלוהים התגלגל בה למחזמר ולצורך של הצופים בו בפורקן רגשי באמצעות תחליפים:

"אליאב?"

"אהליאב".

"אוליאב?"

"אהליאב".

"עוליהב".

"אהליאב".

"הוליהב".

"אהליאב". (עמ' 15)

שרשרת השיבושים הזו מופיעה ברומן ללא הקשר, כמקטע בפני עצמו. פוגל צוחק על שמות משונים של דתיים, מעלה על הדעת שיר של לייזה מינלי המתלוננת שאנשים תמיד קוראים לה ליסה (בעיה שגם מחבר רשימה זו חווה על בשרו). לרגע אהליאב הופך לדיווה – מי שמגלמת את האלוהי באומנות – ונדמה כי נאמני הר הבית הם חבורת Theater kids מעצבנים, שעדיף לו היו מנתבים את האנרגיות והתשוקות שלהם לתיאטרון במקום לנסות להגשים את אלוהים ולהפוך את המופע למציאות. אבל קורה בטקסט משהו מעבר. אלוהים מתגשם כאן דרך רצף ליצני של שיבושי לשון, ומדגים את המהלך של הספר כולו.

מבעד למנגנונים המילוליים העולצים והמתוחכמים שפוגל בונה, מבעד לעולם התחליפים, הספר לאט־לאט מגשים את מה שקורה בהצגה – למשל, סיפור האהבה הבלתי אפשרי שבלב ההצגה הופך לכפילו של סיפור האהבה בין השחקנית לבמאי. המחזמר הפנימי הוא בבואה של ה"מחזמר" החיצוני, הספר שאנחנו קוראים, ונדמה שכאן טמון הפח הערמומי שפוגל מציב לנו: האם נלך בעקבות הפואטיקה של הספר, נתרגש עם הדמויות ונחווה את הקתרזיס? למרות הפרודיה, ואולי אף בגלל המגושמות הפרודית והמעט מביכה של המחזמר הסופי, הדמויות של פוגל הן חביבות ובלתי מזיקות כמו דובי פנדה שמתנגשים בדברים (האג'נדה האנטי־ליברלית שלהן נגלית רק לפסקאות קצרצרות) – ונדמה שזו בדיוק המטרה, להפעיל עלינו את כוחו הכובש של מעשה האומנות, של מה שהוא רק בכאילו אבל בכל זאת עוברים בו דברים של ממש, ולתהות אם נלך שולל בעקבות דמויות חמודות שמאמינות בדברים בעייתיים ועברו ריכוך ומיינסטרימיזציה.

---

ד"ר אילאור פורת, מביא ליצנים מאז 1990, ומחבר הספר הראשון על המשורר האחרון: מסה על שירת חזי לסקלי, שפורסם בהוצאת "גמא" ב־2024.