ממנטו מורי מהופך

הנכד, דרור בורשטיין, בבל, 160 עמודים, 2026.

בורשטיין לוכד בחדות נפלאה את חיי ושפת היומיום, את התנועה התזזיתית בין רגעי אמת לבין דיבור חלול ולהג שיווקי חסר פשר.

שחר קמיניץ

במהלך כמה לילות רצופים שמתקפות טילים מאיראן טרפו בהם את שנתנו, נתקפתי דחף לקרוא אוטופיות עבריות. על רקע האזעקות וקולות הנפץ בלעתי זה אחר זה את מסע לארץ ישראל בשנת ת"ת של אלחנן לייב לוינסקי (1892), את שני דמיונות של יצחק פרנהוף (1896), את אלטנוילנד של הרצל (1902) ואת ירושלים הבנויה של בוריס ש"ץ (1918). קריאה ביצירות עתידניות אלה מעוררת ערבוביית תחושות: חיבה ללהט ולדמיון משולח הרסן, מנוד ראש נוכח התמימות ותוגה בשל הפער התהומי שבין החזון לבין המציאות.

הטקסטים הללו נכתבו בעיתות מצוקה ותיארו חברת מופת מתקדמת ושוחרת שלום בארץ ישראל, מוסדותיה מפוארים ושליטיה מושלים בתבונה, והיא משתלבת בהרמוניה בסביבתה. הסוגה נפוצה בראשית ימי הציונות וסייעה בגיבוש החזון הלאומי. אלא שזה שנים רבות נזנחה האוטופיה העברית לטובת ריאליזם ודיסטופיה, ואת מקומה תפסו סיוטים, חזיונות חורבן ותיאורי חברה אלימה ואכזרית. הדמיון הפך לנחלתו הבלעדית של הפסימיזם.   

והנה רואה אור הנכד, רומן מצוין של דרור בורשטיין המתווה דרך חזרה ממציאות דיסטופית אל חזון אוטופי, כמו קורא מעומק המצוקה לשוב ולדמיין עתיד שונה לחלוטין וטוב יותר.

חלקו הראשון של הספר מתרחש בישראל בת־זמננו, ומלווה אב ובנו במסע רגלי בן כמה שעות מהגן הבוטני ברמת אביב לבית החולים איכילוב, שם נולד תינוק שהוא להם נין ונכד. אריה ודניאל, בני 80 ו־60, שונים זה מזה בתכלית. הבן הוא חוקר טבע מהורהר, הממעט בדיבור ומרבה להתבונן. כבר בפתיחת הרומן הוא מציב את השאלה היסודית שתלווה את הקוראים: האם יש הצדקה להטיל עובר לעולם כזה? "מה פתאום נכד במדינה מוכת אסונות ומכה באסונות? נכד ואזעקות, נכד ומטוסי קרב יום ולילה, נכד והצתות, נכד וחבטות אַלָּה, עשרות אלפי מתים ונכד, תינוקות בהריסות, דחפור עולה על עצי זית, ילדים חטופים על אופנועים ובהם הנכד, נשים צורחות ליד בורות בעומק של בניין – ?" (עמ' 6).

האב, לעומתו, נטול ספקות. "אתה עוד תקוע עם האשמה הממארת הזאת שלך", הוא גוער בבן (עמ' 20). כבר בילדותו של דניאל הסביר לו כי זאת דרכו של היקום, כמו שגלקסיה גדולה קורעת לגזרים גלקסיה קטנה ממנה. "אין לך מושג כמה אלימות צריך להפעיל ברקע מדי יום ומדי שעה כדי שתוכל לאכול כאן מנה פלאפל" (עמ' 66).

ואכן, האב בעל רעמת השיער מותאם הרבה יותר לסביבת המחיה הישראלית. הוא נמרץ ונחרץ, רוקד בין שולחנות בית הקפה ומתכנן להתחיל לכתוב שירה. להבדיל, הספקות והצער מכלים את כוחותיו של הצעיר, עד שהשניים נראים בני אותו גיל.

תל אביב הנגלית לעיניי הצמד בהליכתם מעוררת חלחלה. העיר חרבה בחלקה מטילים, הדי פיצוצים נשמעים כל העת, אנשים קופצים מגגות, קטטות פורצות ללא סיבה, בגדי המתים נערמים במרתפים, כיכר "אלף החטופים" ריקה, פרט לפסנתרן יחיד. במחלקת היולדות נשמעת כריזה ברמקול, "המרחב המוגן נמצא בתינוקייה. המרחב המוגן נמצא בתינוקייה" (עמ' 37). בחזית בית המשפט המחוזי מוצב גרדום. נדמה כי הבעתה מקורה בניגוד בין התמונות המוכרות לכל מי שחי בישראל, לבין הטון הענייני, האגבי כמעט, שהן מתוארות בו. זה האבסורד הכתוב להפליא וזועק מבין הדפים: זוועות החיים מתרסקות על חומת ניכור ושוויון נפש.  

"כולם, ממש כולם, אחזו טלפון בידיהם, וכך הלכו ביד כפופה קדימה ובאגודל רפוי מעל הזכוכית, נכון ללחיצה" (עמ' 31). ספורטאים בבגדים בוהקים רצים ברחובות, ילדים בעגלות בוהים בדמויות צווחניות ממסכים שהותקנו מול עיניהם, אוטובוס עמוס נוסעים מתרסק מבלי שאיש שם לב.

רק האמנות עוד מנסה לחדור את שריון האטימות. הסינמטק והקונסרבטוריון אומנם נהרסו, אבל במוזיאון מוצג ציור אחד מחריד, "ניצחון המוות" של פיטר ברויגל, שמוזיאון הפּראדו במדריד העניק למדינה המוכה לאות סולידריות. האב והבן מתבוננים בו ארוכות. "ניטשָה שם מלחמה בין צבא שלדים לבני אדם. זו לא הייתה בדיוק מלחמה, מפני שהשלדים הביסו את בני האדם וטבחו בהם ללא רחם" (עמ' 83). אלא שגם הרגע הזה טובע עד מהרה בים של תפלות. "זה נראה לי טו מאצ'", מעיר מישהו שנעצר מול חזיון הזוועה (עמ' 86). בחנות המוזיאון נערמים פאזלים של "ניצחון המוות" ואישה מתלוננת בטלפון שבמסעדה סמוכה הגישו לה שניצל קשה, ממש בלתי אכיל, ותפוח האדמה היה לא יותר מלָעיס.

בורשטיין לוכד בחדות נפלאה את חיי ושפת היומיום, את התנועה התזזיתית בין רגעי אמת לבין דיבור חלול ולהג שיווקי חסר פשר. כך, לא יכול הקורא שלא להשתאות נוכח מונולוג מוטרף של מוכרנית שמנסה לפתות את היולדת במבצעים מגוחכים ("סל דאבל בייבי", "ביטוח סיעודי בייבי") בעודה חושפת את סיפור חייה הקשה ומהרהרת על עובר שרק נולד "צף ככה, לא יודע עוד מכלום. ואז, הופה, עוברות עשרים־שלושים שנה, זה לא המון זמן, אבל בשבילו זה מספיק זמן לזה שהוא כבר, נגיד, מכה את אשתו" (עמ' 43).

הגעתם של השניים לבית היולדות היא הגעה אל מקור השאלה איך אפשר להביא ילד לעולם כזה. כאן מתחיל ההיפוך בין האב לבן: דניאל נמלא מרץ ופעלתנות ואילו אריה האב נחלש ונרדם. ההיפוך הזה מקדים וכמו מבשר את המעבר החד אל חלקו השני העתידי והאוטופי של הרומן, המתרחש 30 שנים לאחר מכן.

הפרק הקצר זה, המהדהד את האוטופיות העבריות שנזנחו לשווא, מתרחש ברובו בנסיעות רכבת ברחבי המזרח התיכון. אט־אט מתגלה הקשר בין ארבעת הדורות המתוארים בהווה הדיסטופי לבין העתיד המשגשג. באופן לא שכיח, עטיפת הספר (שעיצב שרון רוטברד) היא חלק מהותי מתיאור המציאות העתידית. האיור על העטיפה מראה את רשת הרכבות המהירות של "איחוד המדינות האברהמיות" המתפרשת בין איראן, תורכיה, ערב הסעודית וסודן. "הרכבת עוצרת לחמש דקות בתחנת עזה מרכז, המעוצבת כבוסתן. עצי פרי ומזרקות מתומנות, ערוגות כלניות בשלל צבעים" (עמ' 149).

זהו בעליל עולם שראוי לגדל בו ילדים, אולם הקורא עשוי להיוותר מבולבל נוכח הזינוק הפתאומי מבירא עמיקתא לאיגרא רמא. איך עברנו באִבחה מסיוט מתמשך לגן עדן עלי אדמות? קריאה חוזרת מגלה שני אופנים שבורשטיין עונה בהם לתהייה אפשרית כזאת. הראשון הוא המעבר לגוף ראשון בפרק האוטופי, כאשר המספר כמו מושך את הקוראים אליו בעת שהוא טווה בראשו את העלילה העתידית. "אני רואה אותו חולף על פני נופים וארצות שפעם הופרדו אלה מאלה בקווי גבול [...] אני רואה אותו יושב מול חלון מול הים – אולי בביירות, אולי ביפו, אולי בצידון" (עמ' 150, 154). אופן הכתיבה הזה מגלם תביעה דחופה אך נדיבה מהקורא לשוב ולדמיין.

נוסף על כך, אנחנו מגלים כי לאורך כל החלק הראשון התווה המחבר נתיב זוהר של רגעי חסד קטנים. זהו מֶמֶנְטוֹ מוֹרי מהופך, אשר במקום ציווי לזכור את המוות משדל אותנו לזכור את יפי החיים גם במעמקי הכיעור. כך, למשל, מבקש מהם נהג מונית לעצור לזמן מה מול חלקת שדה קטנה ששרדה בלב העיר כדי להסתכל בחובזה. ברגע אחר עוצר דניאל באושר פתאומי נוכח מערבולת סיסים ופקעת שריקות עגולות ודקות שנסרגה באוויר. על גג בית החולים משדל דניאל איש צעיר לחזור לחיים כשהוא מספר לו על סל אגדי שקלע דורון ג'מצי מחצי מגרש בשנות השמונים. "אבא שלי ישב לידי על הטריבונה ואמר לי, דניאל, תזכור את הרגע הזה, תזכור שתמיד יש סיכוי" (עמ' 130). ולבסוף, מעשה חסד נוגע ללב מצד יולדת אחת לרעותה מזכיר לנו את כוחה של האחווה האנושית הפשוטה.

בורשטיין מצליח להעמיד יצירה מקורית, מעוררת מחשבה ומושכת לקריאה, אשר משלבת בין התבוננות מפוכחת בהווה, זיקה למסורת כתיבה מהעבר ומבט נחוץ ובלתי שגרתי לעבר העתיד.

---

שחר קמיניץ הוא סופר ויזם הייטק, מחבר הרומנים מחול הקיפודים (2026) ומשאבי אנוש (2023).