היכן אני נמצאת: על "מחתרת הקופים" מאת הדס מזרחי

מחתרת הקופים, הדס מזרחי, עורך: אסף שור, נצח, 252 עמודים, 2026.

בשונה מיצירות אחרות שעוסקות בשיגעון, מחתרת הקופים אינו כתוב בדחיפות גדולה, כזו שיכולה להסגיר התלהבות רומנטית מהיציאה מהסדר שהשיגעון מאפשר, או רצינות תהומית שדרכה מתבוננים בו. במקום זאת, יעל מספרת סיפור שעוסק בדמות אנושית.

איתן דקל

אישה שולחת מייל לאורלי קסטל־בלום. שמה יעל, ספר שכתבה עומד לצאת והיא זקוקה להמלצה בשביל להגיש אותו לתמיכת קרנות ספרותיות. היא לא יודעת למי לפנות, ולכן כותבת לסופרת האהובה עליה, שגם מוזכרת בספר שזקוק להמלצה. אף על פי שהמייל קצר ומבויש, הוא מסגיר את תחושת הקרבה של הכותבת, שמוסיפה בסופו "מחזיקה לך אצבעות לפרס ספיר. בעיניי את הזוכה" (עמ' 13). כך נפתחת הנובלה "מחתרת הקופים", הראשונה בקובץ הקרוי על שמה. הנובלה בנויה משורה ארוכה של מיילים, את רובם המוחלט כותבת יעל והם ממוענים לקסטל‏־בלום. בחלקה הראשון של הנובלה (המחולקת לשלושה חלקים) מספרת יעל לקסטל־בלום על ניסיונה להיגמל מתרופות פסיכיאטריות, ניסיון שהביא להתפרצות הדרגתית של התקף פסיכוטי ולאשפוזה במחלקה סגורה. בחלקה השני מתוארות חוויותיה מהאשפוז, והתאהבותה של יעל בעשהאל המאושפז באותה המחלקה, ובחלק השלישי מתארת יעל את התקופה שלאחר יציאתה מהאשפוז, את פריחת הזוגיות עם עשהאל ואת דעיכתה.

יצירות ספרות רבות מעמידות במרכזן את השיגעון. אם כדי לבחון את המוסכמות החברתיות שדמות המשוגע חורגת מהן, אם כדי להתמסר לניסוי הספרותי־צורני שדמות כזו מאפשרת, ואם כדי למסור חוויית חיים שונה, אחרת. הנובלות שמרכיבות את מחתרת הקופים שייכות במידה רבה לאפשרות השלישית, והן מוסרות את חוויותיה של יעל בטון דיווחי אך קרוב, מבלי ליפול לקלישאות. בשונה מיצירות אחרות שעוסקות בשיגעון, מחתרת הקופים אינו כתוב בדחיפות גדולה, כזו שיכולה להסגיר התלהבות רומנטית מהיציאה מהסדר שהשיגעון מאפשר, או רצינות תהומית שדרכה מתבוננים בו. במקום זאת, יעל מספרת סיפור שעוסק בדמות אנושית: בה עצמה, ולא בשיגעון ובאפשרויותיו הספרותיות או הפילוסופיות. היא מתייחסת לשיגעון כמצב נתון, איננה מסתירה את הסבל הרב שהוא מסב לה, אך גם מודעת לפוטנציאל ההומוריסטי שבו. היא מתמסרת לדימויים ההזויים שעולים במוחה ומוסרת אותם בהומור ובשפת דיבור, לצד תיאורים כאובים של חרדתה מדימויים אלה, המתפקדים במוחה כמציאותיים וכמאיימים.

הטון הדיווחי, האירוני, הכמעט־אדיש יכול היה ליצור מרחק בין המספרת ובין הקורא, אך הדיווחים של יעל הם במידה רבה גם וידויים, כאלה שנובעים מרצון עז להתקרב – אל נמענים כמו קסטל־בלום ואלוהים או אל הקורא המובלע. הטון היומיומי והתשוקה לקרבה מונעים מדמותה של יעל להפוך לדמות "אחר" מסקרן אך מאיים, ומציבים אותה בקרבה מבהילה אל הקורא.

שתי הנובלות הבאות בספר, "מעניין אם הם יאהבו את זה" ו"הכּלה", מתקדמות מבחינה כרונולוגית בחייה של יעל, אך חורגות מהעיסוק בהתקפים הפסיכוטיים ובאשפוז וחוזרות גם אל זיכרונות ילדות ונערות. בשונה מהנובלה הראשונה, הן אינן כתובות כסדרה של מיילים, אך למרות זאת נדמה שהטון שלהן דומה מאוד לזה של "מחתרת הקופים": הן מורכבות מקטעים קצרים, יומניים – שאורכם נע מפסקה אחת ועד כמה עמודים – שיהיה קל לדמיין כמיילים ללא נמען, או כמיילים שנשלחים אל הקורא. הקיטוע שיוצר סגנון כזה – הן במיילים לקסטל־בלום בנובלה הראשונה הן בקטעים המרכיבים את הנובלות האחרות – משווה לספר כולו תחושה של תקיעות. פעמים רבות הקורא אינו יודע כמה זמן עבר בין קטע לקטע, וגם כשהוא מבין שעבר זמן רב, הוא אינו מופתע לגלות שההתמודדויות הן אותן ההתמודדויות: הרצון לקרבה של גבר, ומצד שני הייאוש מקשר זוגי; היומרה לכתוב יצירה בעלת ערך, מול התחושה שהכול כבר נאמר ושאין קוראים; החרדות ותחושת הרדיפה; והניסיון למצוא "מקור" בתוך עולם של העתקים (כפי שמרמז שם המחתרת שיעל ועשהאל מקימים במהלך האשפוז ושהספר קרוי על שמה).

יעל היא כותבת, אך לפני כן היא אדם קורא שחווה את חייו מתוך שיחה עם יצירות ספרותיות. יוצרים רבים מוזכרים בנובלות במפורש או ברמז: פרננדו פסואה, יונה וולך, ג'ון פנטה, דליה רביקוביץ, אלן גינסברג ועוד. מלבדם מוזכרים גם יוצרים ועורכים שהם חלק מהמרחב שיעל חיה בו: קסטל־בלום, כאמור, וגם סמי ברדוגו, שגיא אלנקוה, נורית זרחי וגבריאל מוקד. הספרות לוקחת חלק בהתמודדות של יעל עם ההתקפים הפסיכוטיים. יעל "לא יודעת מה אמיתי ומה לא" (עמ' 248), ופונה אל הספרות כדי להבחין בין השניים. כך, באחד האשפוזים היא מתאמצת לקרוא, תוך כדי התקף פסיכוטי, את ככה אני מדברת עם הרוח, ספרו השני של סמי ברדוגו (הקיבוץ המאוחד וספרי סימן קריאה, 2002), ותולה את השיפור במצבה בקריאתו: "מאז זכרתי את הדמות בספר הזה כחברה טובה מאוד, כי היא הוציאה אותי מהמיון מהר [...] זאת היא! הכל בזכותה!" (עמ' 174).

אבל האם הספרות אכן מצליחה לעזור ליעל להבחין בין מציאות ודמיון? הנובלות שמרכיבות את מחתרת הקופים יוצרות אשליה של הבחנה כזו. לקורא בהן, שאולי כבר קרא בעבר ספרים אחרים שעסקו בשיגעון, שהתחומים התערבבו בהם במובהק, נדמה שבמקרה הזה המספרת מבדילה בין הרגעים שהיא מוסרת בהם תיאור מציאות מתוך התקף פסיכוטי לבין רגעים "מציאותיים באמת". העובדה שדמויות אמיתיות רבות מוזכרות בספר, ושהוא מתאר מציאויות שמוכרות לקוראי ספרות בישראל (אירועי השקה, ברים בדרום תל אביב, "בית הקפה לסופרים ומשוררים אלמונים") תורמת גם היא לתחושה זו. הקורא, אם כן, מבדיל בין קריאתה של יעל בספר האי־נחת מאת פרננדו פסואה, ספר שהיא טוענת שכתוב בו "מילה במילה, איך הוא [פסואה] הפך להיות אני!" (עמ' 47), לבין קריאתה ביומניו של אלן גינסברג במסגרת טיול קבוצתי שהיא משתתפת בו לאי היווני שבו כתב גינסברג את היומנים.

אך עם התמשכות העלילה מתחיל הקורא לחשוד שחלק ממה שנמסר לו כמציאות שייך גם הוא לתחומו של הדמיון. האם יעל אכן שלחה את המיילים לאורלי קסטל־בלום? מדוע אם כן קסטל־בלום עונה לראשונה רק בעמ' 96 (ורק פעם אחת נוספת לאחר מכן)? בשלב זה הקורא שם לב לדמיון מחשיד בין תוכן המייל התמציתי שמתקבל מקסטל־בלום ("האם את בטוב? היכן את נמצאת? נשיקות, אורלי." עמ' 96) ושם ספרה השלישי היכן אני נמצאת (זמורה ביתן, 1990). ככל שמתקדמת הקריאה, מתחוור לקורא שהוא איננו יכול לדעת אם הדמויות המתוארות הן דמויות אנושיות, או שהן למעשה גוף יצירה שקיבל בדמיונה של יעל גוף של ממש. גם הטיול לאי היווני נדמה פתאום לביקור דמיוני בתוך יומניו של גינסברג.

גם ככותבת הפער בין המציאות והספרות מעסיק את יעל. המייל השני והאחרון שהיא מקבלת מקסטל־בלום מגיע לאחר שהיא מספרת לה על טקסט ששלחה לבן זוגה לשעבר עשהאל, ועל כך שהיא מפחדת מהתגובה שלו. בתגובה כותבת קסטל־בלום: "אל תשלחי טקסטים לאנשים שכתבת עליהם, ממש לא כדאי. ובכלל, עדיף להשתלט על הטקסט לבד [...] ותוסיפי בתחילת הספר שכל קשר למציאות מקרי בהחלט. פשוט תשני שמות והקשרים ומה שנשאר בטקסט, נשאר" (עמ' 119). הקשר למציאות, אם כן, מקרי, אך יעל ממשיכה להדק את הקשר שבין המציאות והספרות, קשר שמאיים עליה, אבל גם מפעיל אותה: "אני מנסה לקרוא ספר בבית הקפה, ולא מרוכזת בו, אלא שקועה בדמויות מהסיפור שלי ובאנשים מהעולם האמיתי שיזהו את עצמם שם. האם יבואו לפוצץ אותי במכות? רוצה גם אני לפוצץ במכות את כל המשוררים והסופרים שזוכים לפופולריות ומלאים בחשיבות עצמית [...] האנשים האלה בהחלט דורשים מכות" (עמ' 200-201).

הספרות והמציאות, אם כן, יונקות ופולשות זו אל זו. כפי שהוזכר, כשיעל קוראת היא לעיתים חשה "מובנת" בצורה עוצמתית כל כך, עד שהיא משוכנעת שהסופר (במקרה זה פסואה) פלש אליה, או "הפך להיות היא". ובדומה לפסואה, שכתב בשמות שונים והשתמש בספרות כדי ליצור לעצמו אפשרויות חיים מרובות (הטרונימים), יעל רוצה לכתוב כדי ליצור את חוויית המובנות מצידה ההפוך ובכך "להיות אחרים" באמצעות הבנתם. כך, כשבמסגרת סדנה סמי ברדוגו שואל אותה אם היא רוצה לכתוב כדי שיבינו אותה, היא עונה: "לא, כדי שאחרים ירגישו שאני מבינה אותם" (עמ' 175).

הספר, שליווה את יציאתה של יעל מהמחלקה הסגורה ואת חייה לאחר מכן, נחתם באפילוג קצר ועצוב שנמסר מתוך אשפוז נוסף במחלקה הסגורה. באפילוג זה יעל פונה אל "תום", כשבהדרגה מתברר שהנמען שלה הוא תום יורק, סולן להקת "רדיוהד". פסקת הסיום של האפילוג ושל הספר כולו מבטאת תקווה לצאת מהמחלקה הסגורה ולטייל בעולם, אך הקורא מזהה אותה: היא מורכבת משני קטעים שהופיעו בנובלה הראשונה, והביעו תקווה ביחס לאורלי קסטל־בלום ולבן הזוג עשהאל. אם כן, התקווה לחיים אחרים שחותמת את הספר מבטאת את המעגליות של מצבה של יעל. יותר מזאת, אם נזכור את החיפוש שלה אחרי המקור ואת רתיעתה מההעתק ומהזיוף, נגלה שהפסקה החותמת של הספר קודרת עוד יותר: תקוות שהובעו מתוך הקשר עם עשהאל, רצונות שמקורם ביחד המציאותי, הועתקו במדויק אל נמען מדומיין, והפכו להעתק מנותק ממקור. אף על פי שכבר הבין שרבים מהדברים שנמסרו לו כמציאות היו מדומיינים, מוכרח הקורא לכפות על עצמו להאמין שהדבר אפשרי, לדמיין את יעל עם תום יורק, להתעקש שזה לא הסוף: "ניסע כל שנה למקסיקו, לימים גדולים וקטנים. אולי אפילו נטוס לחלל ונפגוש שם את אורלי קסטל־בלום. יש נקודה מאחורי השמש, שם ניפגש. מתחשק לי לבכות. גם אני חושבת על סופים" (עמ' 252).

---

איתן דקל לומד ומלמד ספרות. זוכה פרס רחל נגב (תשפ״ה) ופרס הרי הרשון (פרס שני, תשפ״ד). רשימותיו ראו אור בכתבי עת שונים. חבר מערכת בכתב העת המוסך.