תשוקת השווא לדמות האב הגדולה

חוף הדתיים, דורי מנור, כנרת זמורה דביר, 352 עמודים, 2025.

זהו מסע של שני גיבורים, עופר ופול, שמניעה אותם תשוקה עזה להתאחד או אף להתמזג בדמות אב גדולה וקמאית. במקרה של עופר זהו געגוע עז לאביו שמת עליו בהיותו ילד רך בשנים, ואצל פול מדובר, באופן לא מפתיע לאור שמו, בתשוקה עזה לאיחוד עם ישו עצמו או עם מי משלוחיו הקדושים.

חיים וייס

בראשית המאה השלישית לספירה, כחלק מרדיפות הנוצרים באותה התקופה, תפסו השלטונות הרומיים בקרתגו אישה צעירה ומשכילה בשנות העשרים לחייה, ויביה פרפטואה שמה, והיא הוכנסה לכלא יחד עם קבוצה של פגאנים שהיו בעיצומו של תהליך המרת דת לנצרות. בידינו מצוי יומן שפרפטואה מתארת בו את ימי שהותה בכלא במשולב עם חלומות מרהיבים הכוללים טרנספורמציות מגדריות ופנטזיות גרנדיוזיות על איחוד כזה או אחר עם דמות האב הגדולה – ישו בכבודו ובעצמו. אין אנו יודעים אם פרפטואה עצמה כתבה את היומן או שמישהו כתב אותו בשמה (את הדיון המרתק הזה נשאיר להיסטוריונים שכבר שיברו בעניין קולמוסים רבים). כך או אחרת, פרפטואה, אם צעירה המניקה את בנה הרך שזה עתה נולד, יודעת שמחיר האיחוד עם דמותו של האב הגדול והכול יכול הוא בגידה, בגידה בכל מי שאינו אותו אב פלאי ושגיב כוח. עוצמת תשוקתה של פרפטואה להתמזג בדמותו של ישו מובילה אותה להפקיר את בנה שזה עתה נולד ולזלזל באביה המבקש ממנה, בתחנונים ובזעם, שתחזור בה ותציל את חייה ואת חיי בנה. וכך היא כותבת: "אז הופיע אבי עם בני ומשך אותי מן המדרגות באומרו 'הקרבי, רחמי על התינוק' [...] וכאב לי על דבר אבי [...] כאב לי על זיקנתו העלובה".

נדמה כי חוף הדתיים של דורי מנור מתנהל על פי קווי עלילה דומים לאלו של פרפטואה. זהו מסע של שני גיבורים, עופר ופול, שמניעה אותם תשוקה עזה להתאחד או אף להתמזג בדמות אב גדולה וקמאית. במקרה של עופר זהו געגוע עז לאביו שמת עליו בהיותו ילד רך בשנים, ואצל פול מדובר, באופן לא מפתיע לאור שמו, בתשוקה עזה לאיחוד עם ישו עצמו או עם מי משלוחיו הקדושים. הגעגוע הזה של שני הגיבורים אל אבות בלתי מושגים מוציא כל אחד מהם למסע ייסורים, מעין ורסיה פצועה וכואבת לתבנית דמות הגיבור המוכרת: לשווא הם מבקשים את האב, נעים בעקבותיו ונחבטים פעם אחר פעם אל קרקע המציאות האטומה לכאביהם ולמצוקתם.

התשוקה אל האב הגדול העומדת בבסיס הרומן מייצרת כמה תהליכי משנה שעל שניים מהם אני מבקש להצביע בקצרה. הראשון, כמו במקרה של פרפטואה, הוא השטחה של ההורה הממשי, זה הנוכח בחיים, והצגתו כדמות עלובה ונלעגת. בחוף הדתיים כל הדמויות ההוריות והטיפוליות, כמעט ללא יוצא מן הכלל, הן דמויות שטחיות הנענות לקונבנציות ספרותיות ותרבותיות שגורות וצפויות. יעל, אמו של עופר, היא אישה חלשה שיכולותיה כאם דלות ומוגבלות. רפי, בן זוגה החדש של האם, הוא פרודיה על גבר ישראלי גס והמוני: הוא קולני ותובעני, נוכחותו הפיזית אלימה, ריח האפטרשייב שלו מעורר גועל ודחייה והוא כמובן בז לעופר, הנער הרגיש והעדין, והוא מתעמר בו בגלוי ובסתר. אילן, אביו של פול, הוא אב מתנכר המתואר כגבר שוטה שרכש לו בת זוג בתאילנד. הוא נטול כל יכולת, ולו הבסיסית ביותר, לתקשר עם בנו, ובמפגש הנורא בין השניים אחרי שנים של נתק, המילים הראשונות שהוא אומר לבנו, אחרי שהוא מחבק אותו באופן מוגזם ואלים, הן: "מה אתה כל כך מזיע, התלבשת פה כמו לסְקי" (עמ' 242). אפילו הפסיכיאטרית טובת הלב בעלת המבטא הדרום אמריקאי (אלא מה) ידה קצרה מלהושיע, או כמו שאחת מהדמויות אומרת עליה: "רחמנות על הפסיכיאטרית הזו שעזרה לך" (עמ' 349).

על שלל הדמויות ההוריות הללו, שחלקן קצת אכזריות, חלקן טובות לב אך נטולות יכולת וכולן עד האחרונה שבהן חלשות, מאפילה דמותו השטנית של פרופ' יהודה שפיצנר, פסיכיאטר המתעלל בשני הגיבורים עת הם שוהים יחד בבית החולים הפסיכיאטרי שהוא עובד בו. בשונה משאר המבוגרים בספר, שפיצנר אינו חלש כי אם סדיסט דורסני המבקש להשיב את שני הגיבורים "למוטב" על ידי מחיקה אלימה של זהותם. בדמותו של שפיצנר טמון פוטנציאל לחקירה פסיכולוגית מעמיקה, והמספר, בחוכמה רבה, מקדיש מקום נרחב לתיאור אישיותו. אלא שזו מתגלה כארוגה מדימויים שרובם צפויים. שפיצנר הוא אדם שוויתר על משאלתו להיות אמן, וחמור מכך הוא הדחיק בכוח את משיכתו לגברים, מה שמוביל אותו למערכת יחסים מתעללת עם שני הצעירים, פול האמן העדין ועופר שמשיכתו לגברים גלויה וברורה.

העניין השני הוא המרת התשוקה לאב הגדול בתהליך של גאולה עצמית. כבר מראשית הרומן, הפותח באזכרה השנתית לאביו של עופר, ברור שהמשאלה להתאחד עם האב הגדול נדונה לכישלון. את אביו המת של עופר אי אפשר כמובן להשיב לחיים, וכל שעופר יכול לעשות הוא להשאיר מפות וציורים עדינים ועצובים על קברו. גם פול מגלה שלאל עצמו לא ניתן להגיע, והוא מבקש גאולה בקרב שליחיו של אותו אל, נזירים כאלה ואחרים, המתגלים גם הם, ככל המבוגרים האחרים בספר, כחלשים ומוגבלים. בשונה מפרפטואה, שמיומנה עולה שבסוף ייסוריה הקשים מצאה נחמה בגנו הנאה והמוריק של האל, הרי שגיבוריו מכמירי הלב של מנור מוצאים את עצמם קרחים מכאן ומכאן: לא האל ולא בני האדם יגאלו אותם. ההבנה הזו, שיש בה כאב רב, מומרת ברומן למעין תהליך של גאולה עצמית שבו שני הגיבורים מבקשים למשוך בציציות ראשם ולהושיע את עצמם מהמצוקה ששקעו בה. פול הופך לישו עצמו הן בשל הסטיגמטות המופיעות על כפות ידיו, הן בשל האוצר שנתגלגל לידיו: עורלתו המקורית של ישו עצמו. פול, שאמו הנוצריה לא מלה אותו, מל את עצמו, המיר את עורלתו בעורלה האלוהית של ישו, ובכך הפך את בן האלוהים, באקט אלים ומטורף, לחלק מגופו ממש. לעומת תנועתו של פול במרחב התיאולוגי, עופר יוצא למסעות לגילוי מיניותו במרחב שבין גן העצמאות, בית הקברות המוסלמי והמלתחות והשירותים של חוף הדתיים. אלו מסעות שאלימות וסקרנות משמשים בהם בערבובייה. עופר מגלה בהם את עצמו ואת זהותו המינית, וגם מבין שעליו להיעלם כדי להיוולד מחדש.

עם זאת, ברומן שקוויו התיאולוגיים כה ברורים, אי אפשר באמת בלא משיח. וכך מופיע בסופו של דבר הסופר עצמו, דורי מנור, המשרטט את כיוונה של הגאולה ושל אותה לידה מחדש. במעיןdeus ex machina  מגיח קולו של המשיח-הסופר, בראיון שעורך עמו יעקב אגמון, ממכשיר הרדיו של פרופ' שפיצנר ומסביר לו, לקוראים ואולי אף לגיבורים מה עליהם לעשות כדי להיגאל: יש להמיר סבל וייסורים בוודאות בטוחה בעצמה, להכריז על זהותך בראש חוצות ולחגוג אותה בשמחה. כמו במעין מעשייה עממית, בה לאחר ייסורים של אי־וודאות מגלה סינדרלה את זהותה האמיתית, פוגשת את הנסיך ההופך אותה למלכה והם חיים באושר ועושר עד עצם היום הזה, כך מופיעה ברומן דמותו של הסופר ומבטיחה לגיבורים המיוסרים ומכמירי הלב שהוא עצמו ברא: היו כמוני ויום אחד כל הסבל הזה ייגמר ואתם תהפכו לנסיכים. השפיצנרים המרושעים של העולם ייעלמו כלא היו, וגם אתכם יראיין יעקב אגמון כזה או אחר וישאל אתכם, בהדרת כבוד ובסקרנות של אמת, על השירים ההומוסקסואליים הגלויים שפרסמתם בכתב העת החדש שייסדתם.

---

פרופ׳ חיים וייס הוא מרצה במחלקה לספרות עברית באוניברסיטת בן גוריון בנגב ועורך שותף של כתב העת "פנס".