מנחם בן־ששון

החיים בקריצה, יואל אלפרט, תשע נשמות, 2026.

החיים בקריצה הוא ממואר שכתב יואל אלפרט, מי שנשא בתפקידי ניהול בכירים באוניברסיטה העברית בירושלים. הספר נכתב בשלבים, כהומורסקות מזדמנות בדרכי חייו, הוא מקיף את כל מעגלי החיים וגודלו מתאים לכף יד, הוא ספר אנושי, מצחיק וחינני. בכ־70 הומורסקות קצרות, אלפרט נוגע במעגלי חיים שהם לכאורה שלו, אבל הם מעגלי החיים המשותפים לכול: מקום העבודה (האוניברסיטה), הבית וחפציו, הספורט ומה שסביב לו, השכונה, הנסיעות לחו"ל ומה שיש "רק בישראל", ומסכת חיי האדם (משפחה, זיכרונות ילדות וזקנה). אלפרט והקוראים מוקפים באותם המעגלים ועומדים באותו מקום, בעמדת תצפית על עצמם. אלא שהמבט של אלפרט שונה, המהלך שהוא הולך ומוליך את קוראיו בו ייחודי וביקורתי.

כל קטעי הזיכרונות שהוא פורס, מן האינטימיים ביותר ועד לרשמיים והממלכתיים, מלאי ההוד הנפוח וההדר המלכותי המלאכותי, מלווים בקריצה. זו הקריצה שמרוקנת אותם מן ההוד, הרשמיות ואפילו מן האינטימיות הרגשנית. הניסוח המבודח שלו יוצר את הריחוק מן האירוע ואת האפשרות לבחון אותו בדרך ביקורתית. הוא השופט את האירוע, הוא המבקר את הטעון ביקורת והוא גם חותם את הביקורת בהעמדתה בפרופורציה המבודחת. בניסוח פשוט, מחויך וביקורתי הוא מצליח להפוך את הקוראים שותפים לחוויות, וללא אזהרות מקדימות הם מתבוננים בעצמם בהסתכלות מחויכת פחות וצנועה הרבה יותר. ספר חינוכי במסווה של בידור קל.

למשל, הוא נעזר בקריצה כדי ליצור ריחוק מן התסבוכת שבמצבים השונים: מקומו בשולי החברה כשהיה עולה חדש, הגניבות הקטנות מארנקה של אמא, נדודי שינה וסיבובים בבית כשהוא מדבר לעצמו, כישלון בטיפול באסלה, ואפילו מחשבות בעקבות המעמד המביך מול אסלה ציבורית וזבוב בתוכה. מעגלי המבוכה ואי־הנעימות מקיפים הכול, מקיצורה של הגדה של פסח ועד לכדורי הפלאפל ה"בשריים" בחוף כיאט וחוף בת גלים, שבחיפה. הקריצה מאפשרת את הפרספקטיבה ומחדדת את האירוע.

אלפרט הוא אדם מסודר בכול, וכזו גם הכתיבה שלו. הוא מביט בשיטתיות בכל מפגש שבספר, חי, צומח ודומם. וכך נוצר אוסף של מפגשים חזיתיים עם העולם. בכולם יש סבלנות, אבחנה דקה, הכלה של השגיאות ושל התקלות, ותובנות שמתעלות מעבר לאירועים המתוארים.

---