חיים וייס

מתקומה לשואה: 1985 – 1995: עשור המהפך בסיפור של הישראלים, יגאל שוורץ, ידיעות ספרים, 2026.

כמו ברבים מספרי המחקר שלו מבקש יגאל שוורץ לצייר תמונה פנורמית רחבה במשיחות מכחול עזות ובטוחות. האתגר אותו הוא לקח על עצמו בספר "משואה לתקומה" הוא מורכב וקשה ולו בשל העובדה שהוא מספר כאן את סיפור דורו ואגב כך, ובמידה לא מבוטלת, את סיפורו שלו עצמו.

זהו סיפור על דור ספרותי שזהותו התגבשה סביב טראומת מלחמת יום כיפור. הדור הזה נע סביב מה ששוורץ מכנה "פצלת תודעתית" כלומר דור הלכוד בין שתי תודעות סותרות ומהופכות. מחד שיכרון הכוח שאפיין את הדור שקדם לו, זה שהפנה עורף לגלות ולמוראות השואה ובין תודעת הקורבן המעמידה במרכזה את חווית השואה שהחלה לצמוח מיד לאחר המלחמה.

המתח הזה, שמטבעו אינו פתור, חולל את אחד העשורים העשירים והפוריים ביותר בספרות העברית, "דור שמן" במונחיו של שוורץ. דור שכתב יצירות פנורמיות כדוגמת התגנבות יחידים (קנז), עת הזמיר (חיים באר) ורומן רוסי (מאיר שלו).

צריך לומר שלא רק תוכנו אלא אף מבנהו של הספר נשען על סוג של "פצלת תודעתית". מחד הוא בנוי כספר מחקר לכל דבר ועניין ומאידך, צורת כתיבתו, התנופה הרבה שלו והנימה האישית המרחפת עליו מראשית ועד אחרית חותרים תחת אותה אקדמיות עצמה ומציעים קריאה סוחפת וכאובה על תפקידה הפוליטי והציבורי של הספרות, על החמצות ועל האבל הנורא בו אנו מצויים כיום.   

---