אילאור פורת
- לפני 7 שעות
- זמן קריאה 1 דקות
חדר, אמה דונהיו. תרגום: קטיה בנוביץ'. ידיעות ספרים, ספרי עליית הגג, 2010.
קראתי את חדר של אמה דונהיו כבר לפני כמה חודשים, אבל הוא לא מרפה ממני. זה ספר על ילד שנולד בנסיבות הכי גרועות שיש (בלי ספוילרים!), אבל לא מבין את זה. גבולות העולם הם גבולות החדר שהוא נולד וחי בו, עד שאין לו ברירה אלא להימלט בעל כורחו החוצה, וללמוד – כמה נורא – להתחיל לחיות באמת. דונהיו הופכת את הסיוט של הילד לשפה שהיא מעין גרסה מחרידה ומטרידה של "פונס הזכרן" של בורחס. העולם, כלומר החדר, שיש בו פריט בודד ויחיד מכל דבר, מזדהם בנוכחות הרועשת, המלוכלכת, הלא נסבלת, של כל מה שחיכה בחוץ. הספר הפך לסרט זוכה אוסקר לפני כמה שנים, אבל, כדרכם של סרטים, הוא לא ממש מעביר את מה שדונהיו עושה עם הלשון, אז תקראו את המקור.
תגובות