יובל אונגר

מסע הדג, תום זיידמן פרויד. תרגום: חיים נחמן ביאליק. הוצאת אופיר, 1924.

מסע הדג של תום זיידמן פרויד תמיד היה ותמיד יהיה קרוב לליבי. מה לעשות שקעקעתי את הילד הרוכב שם על הדג על זרוע שמאל? זיידמן פרויד מתה הרבה לפני שנולדתי, וגם הספר שכתבה ואיירה בברלין של 1923 כבר די זקן, אך מסע הדג לא תם עם תום. להפך, האיורים פושטים ולובשים סיפורים בכל רחבי העולם. לילד הדוהר על זרועי שמות רבים: במקור הגרמני שמו פרגרין, בתרגום של ביאליק הוא אורי (אלא מה), וב"יום בארץ תום" – הסיפור החדש־ישן שחילצה מרית בן ישראל מתוך האיורים – הוא הקוסם החולם, אבל אין לו שם. בפואמה שכתבה בעקבותיו המשוררת ריטה קוגן, "מסע הנערה", הפכה אותו לילדה ששמה לירי (מי שיתבונן באיורים ייווכח שהאנדרוגיניות במקור!). בכל הגרסאות חולמים הילדים חלומות, וכדרכם של חלומות יש בהם הרבה יופי וזרות ומעט עלילה. הילדים שטים בסירה, קוטפים דובדבניות, מבקרים בשוק, בונים בתים, פוגשים חברים וקוראים סיפורים, אבל כל הפעלתנות הזו לא כל כך ברורה, וכך גם האיורים: עדינים לכאורה, מצוירים בקווים גיאומטריים ובצבעים רכים שלמראם "העין שוש תשיש", בלשונו של ביאליק, ואיכשהו בכל זאת נותרים מסתוריים. כמו בחלום או בשיר, אפשר – וכדאי! – להוסיף ולפרש את איורי מסע הדג, רצוי בסיפור, אבל לזכור גם שמשהו בהם תמיד חומק מהשגתנו ברגע האחרון, משהו בהם יפרפר, אולי כמו דג מחוץ למים. אז לפעמים עדיף פשוט לעצור את הנשימה, ולצלול.

---