ארכיון | כל המאמרים

מעבר לאשמה ולכפרה, ז'אן אמרי. תרגום: יונתן ניראד. עם עובד, 2000. שבתי לקרוא השנה בספר הדק, הקטן, והכבד מנשוא של אמרי. זכרתי היטב את הפרק הקשה העוסק בעינויים ("מי שעוּנה, שוב לא ירגיש לעולם כבן־בית בעולם. את חרפת ההשמדה אי אפשר למחות. האמון בעולם, שבחלקו כבר נותץ במכה הראשונה אבל בעינויים קרס לבסוף כל כולו, לא ישוב עוד"), שקראתי לפני שנים רבות, והפעם הדהד בחוזקה, בנסיבות אחרות. אמרי, אינטלקטואל יהודי (מצד אביו) שעונה בידי הגסטאפו ושרד את אושוויץ ואת ברגן בלזן, כותב מתוך העמדה

הנכד, דרור בורשטיין, בבל, 2026. אי אפשר לדבר על הנכד, ספרו האחרון של דרור בורשטיין, בלי לדבר על חלקו האחרון, הקצר והמפתיע. בקריאת אותם עמודים אחרונים ההרגשה היא של תוספת שלא בהכרח תוכננה מראש, ובו־זמנית החלק הזה הוא אולי החשוב והיפה ביותר בספר, זה שהעלילה כולה מובילה אליו כפי שהלילה מוביל אל היום, ואי אפשר לדמיין את הספר בלעדיו. עלילתו של הספר מתארת מסע רגלי של בן מבוגר ואביו הזקן בין אתרים תל־אביבים מזוהים, ביניהם דוכן סביח/פלאפל ופסנתר מכוסה מדבקות ב"כיכר אלף החטופים". לידת

לוליטה, ולדימיר נבוקוב. תרגום: דבורה שטיינהרט. הקיבוץ המאוחד, 1986. אני לעולם לא אשכח את ההרגשה שליוותה אותי כשקראתי את לוליטה בפעם הראשונה. כל החושים שלי התעוררו – מהיופי, מההומור, ממשחקי המילים, וכמובן, מהדיסוננס בין כל השפעה האסתטית הזו לבין העלילה, שמתרחש בה משהו שלא מתיישב עם מה שמותר ומקובל. לוליטה היה בין הספרים שגרמו לי להימשך לספרות. להבין שיש דברים שיכולים להיות מוסברים רק שם, בין העולמות, בין הבדוי והמשחקי והמתעתע לבין הנביעות הכי צלולות. רק בתוך הבדיון יכולים להתק

החיים בקריצה, יואל אלפרט, תשע נשמות, 2026. החיים בקריצה הוא ממואר שכתב יואל אלפרט, מי שנשא בתפקידי ניהול בכירים באוניברסיטה העברית בירושלים. הספר נכתב בשלבים, כהומורסקות מזדמנות בדרכי חייו, הוא מקיף את כל מעגלי החיים וגודלו מתאים לכף יד, הוא ספר אנושי, מצחיק וחינני. בכ־70 הומורסקות קצרות, אלפרט נוגע במעגלי חיים שהם לכאורה שלו, אבל הם מעגלי החיים המשותפים לכול: מקום העבודה (האוניברסיטה), הבית וחפציו, הספורט ומה שסביב לו, השכונה, הנסיעות לחו"ל ומה שיש "רק בישראל", ומסכת חיי האד

ישראל לבדה, ברנאר־אנרי לוי, מצרפתית: הוד יהודה הלוי ברדוגו, פרדס, 139 עמודים, 2026. Un historien à Gaza, Jean-Pierre Filiu, Les Arènes, 203 pages, 2025. לוי ופיליו, כל אחד בדרכו וכעומדים משני צידי המתרס, נפלו למלכודת שז'יליין בנדה, ההוגה היהודי־צרפתי הזהיר ממנה בספרו בגידת האינטלקטואלים [...] שניהם מיהרו לכתוב מהבטן ולשווק בבהילות שני טקסטים תוקפניים אך שטחיים, חד־צדדיים וצפויים על הטבח, המלחמה וחורבן רצועת עזה, אחד תשליל של השני. יצחק מלר כבר אמרו: החיפזון הוא מהשטן, כך בפול

הים אינו שוטף את נאפולי, אנה מריה אורטזה, תרגום: מונה גודאר, כרמל, 173 עמודים, 2024. הקובץ מזמין צורה משונה של הזדהות. אולי מפני שגם ערינו נחלצות שבורות ממלחמות, ואולי מפני שאורטזה פוקחת עין אמיצה, באהבה אך גם בזעם יוקד, כדי להתבונן ביסוד המכוער שבעולם. אורי שגב הקובץ הים אינו שוטף את נאפולי נפתח בסיפור על משקפיים. דרך עדשות המשקפיים האלה מוליכה אנה מריה אורטזה את קוראיה אל העליבות, היגון והזוהמה של נאפולי בימים שלאחר מלחמת העולם השנייה. בשני סיפורים ובשלוש רשימות הטרוגניים ב