ארכיון | כל המאמרים

אבק, רון בן-טובים, פרדס, 176 עמודים, 2026. אבק הוא ספר קשה לקריאה. הוא קשה כי הוא עוסק בטראומה שעודנה מתרחשת כמובן, אבל לא פחות משום שהוא עוסק במובן, בפשר או באי־הפשר שמילים ותרבות יכולות להעניק ל"דבר עצמו". לכן, במקרים רבים, המילים העודפות אינן מתחשבות בקוראים – וידה של מפלצת הטראומה נותרת על העליונה. יותם פופליקר אבק לרון בן־טובים מעמיד במרכזו שאלה שפעמים רבות עולה בכתיבה לאחר ולנוכח טראומה, כלומר שאלת אפשרות "הכתיבה לאחר אושוויץ" שמיוחסת לתיאודור אדורנו: האם הספרות היא מן

השתיקה של אימא, מיכל גוברין, עם עובד, 548 עמודים, 2026. שלוש מחשבות על הרומן החדש של מיכל גוֹברין, המתחקה אחר חייה של אם ניצולת שואה ופעילה בתנועת הבריחה מאירופה, ותוך כדי כך חושף אח אבוד. גדעון טיקוצקי מחשבה ראשונה: זיכרון, שִכחה ושתיקה אנטיגונֵה זוכרת ומזכירה את שהכול היו מעדיפים לשכוח. אנטיגונה מקוננת על אחִיה שלא זכה לקבר. כאן, בספרה של גוברין השתיקה של אמא, הוחלף המשולש שיצר סופוקלס במאה החמישית לפני הספירה – אחות–אח מת–דוד עריץ, אנטיגונה–פּוֹלינֵיקֵס–קריאון – במשולש של

ברוקלין, יעל בארי, לוקוס, 164 עמודים, 2026. כך נמנעת בארי מלעצב את היחסים בין "ישראל" ל"אמריקה" כיחסים בינאריים של "מקום של חיים" ו"מקום של מוות", והנובלה, שיכלה לצאת ספוגה במסר ציוני לגבי ה"בית", לא נופלת לדיכוטומיה שכזו. לא – המוות פושה בכול, המחשבות האפלות היו בראשה של יערה עוד קודם והבדידות החדשה בניו־יורק רק מציפה אותן מתהום הנשייה. דניאל אושרי חברים שלי עשו להם מנהג של קבע – להעביר את הקיץ בפריז. כשהנסיבות מאפשרות, הם מסבלטים את דירותיהם, אורזים כמה ספרים וחולצות ועוברי

קדם מילה, יצחק בנימיני ואחרים, רסלינג, 154 עמודים, 2026. הישגו הגדול של הספר הוא הלימה בין צורה לבשורה. בנימיני טוען שהמילה כותבת את עצמה דרכנו, שאנחנו איננו האדונים שלה אלא נכבלים בה, והמבנה הוויזואלי־טקסטואלי מבצע את הטענה הזו. אין כאן בבואה של מחבר יחיד, אלא מסכת קולות שבה הגזע, השרך, הנבג והתהום מקיימים את מצב הקרוא. נוית בראל יש דבר כזה, כתיבה אטומה. כל קורא מכיר אותה, יצירת הספרות הבלתי חדירה, זו שאין לה אפשרות לבוא עד הקורא. חוסר הכשירות, חוסר הרצון, העצלות, האגוצנטריו

מחברת פרידה | דגים (אני רוצה לחיות), מיטל זהר, הקיבוץ המאוחד, 118 עמודים, 2026. למרות שהחיים מכופפים את זהר, שנעלמת לה זקיפות הקומה, מחברת פרידה | דגים (אני רוצה לחיות) שומר בקנאות מפתיעה על הקריאה המופיעה בכותרתו, זו המוגנת בסוגריים – ״אני רוצה לחיות״. אורי שגב דפדפתי במדור הספרים הטובים של השנה – זה היה בעיתון הארץ – ומצאתי את הספר החדש של מיטל זהר. אין ספק: זהו ספר מצוין. קראתי אותו במהלך טיסה לאיטליה בחודש שעבר, ומצאתי את עצמי מעתיקה בהקפדה משפטים שאהבתי מתוכו אל תוך מחבר

דיוקן עצמי של אימי, יערה שחורי, כתר, 264 עמודים, 2026. ההתנגדות העקבית של המחברת לאותה תנועה רציפה על ציר הזמן משחררת, במובן הטוב של המילה, את הממואר הזה מעולהּ המצמית של הפסיכולוגיה. חיים וייס ספרה של יערה שחורי הוא ממואר משפחתי הבנוי כמסע אישי ועדין של בת הנעה אל עבר עולמה של אמה, מתוך ידיעה ברורה שהיא לעולם לא תוכל להגיע אליו באמת ולחשוף אותו במלואו. הבת יודעת היטב כי אין בכוחו של סיפור, טוב ככל שיהיה, לפתור את חידת זהות אמה או להתיר את סבך היחסים ביניהן, ולפיכך כל שנותר ל