הדיקטטורה בראי הספרות

גורמים חתרניים: סיפורים מארגנטינה, מחברים שונים, מספרדית: מיכל קריסטל, לוקוס, 172 עמודים, 2025.

זוהי אסופה שמאפשרת לקורא העברית הצצה לשנים הנוראיות של הדיקטטורה של וידלה, מסרה ושותפיהם והמחיר שהן גבו, ובמידה מסוימת עדיין גובות, מהחברה הארגנטינאית.

דני פילק

ההוצאה לאור "לוקוס" עשתה מעשה חשוב בהוצאה לאור של אסופת הסיפורים גורמים חתרניים, סיפורים מאת סופרים ארגנטינאים על תקופת הדיקטטורה הצבאית בין 1976 ל־1983. האסופה מביאה בפני קוראי העברית טעימה של האופן שסופרות וסופרים ארגנטינאים עיבדו בו את החוויות של "שנות העופרת", השנים האפלות של הדיקטטורה.

כפי שכותב סבסטיאן בן דניאל בהקדמתו המצוינת, בין 1930 ל־1976 התרחשו בארגנטינה חמש הפיכות צבאיות נגד ממשלות שנבחרו בצורה דמוקרטית גם הפיכות צבאיות אלו היו כרוכות בהפעלת אלימות, אך בעשור שבין אמצע שנות השישים למחצית שנות השבעים, הפכה האלימות למרכזית במאבקים הפוליטיים בארגנטינה. שובה של הדמוקרטיה לא הפחיתה את האלימות הפוליטית, בין היתר בשל המאבקים בין השמאל והימין בתוך התנועה הפרוניסטית. הימין הפרוניסטי, יחד עם קבוצות ימין קיצוני אחרות, בתמיכה של אנשי משטרה בכירים, התארגנו במסגרת ה"ברית האנטי־קומוניסטית הארגנטינאית", אשר בשנים 1974–1976 הייתה אחראית לרצח של בין 700 לאלף פעילי שמאל, אינטלקטואלים, מנהיגי פועלים ועוד. מנגד, הגרילה המרקסיסטית "צבא מהפכני עממי", הנהיגה פעולות נגד הצבא, וב־1975 הגרילה הפרוניסטית "מונטונרוס" ירדה למחתרת ועסקה גם היא בפעילות אלימה.

אווירה אלימה זו באה לידי ביטוי בסיפור "כאן קורים דברים מוזרים" של לויסה ולנסואלה, היחיד בין סיפורי הקובץ שנכתב לפני ההפיכה הצבאית של 1976. "הדברים המוזרים" הם עצירתו של אדם בידי כוחות משטרה או כוחות פרה־משטרתיים, כשעתידו של העצור לוט בערפל. שנה לפני ההפיכה הצבאית מתארת ולנסואלה היעלמות של אדם, היעלמות שתהיה מאפיין מרכזי של פעילות החונטה הצבאית שתפסה את השלטון ב־1976. כפי שכותב בן דניאל, האלימות שהפעילה החונטה הצבאית בהנהגתם של רפאל וידלה, אמיליו מסרה ואורלנדו אגוסטי, הייתה בסדר גודל אחר לחלוטין. להפיכה היו שלוש מטרות מרכזיות. ראשית, להשמיד כל פעולה פוליטית שמאלית על ידי השמדה פיזית של פעילי שמאל; שנית, חיסול אפשרות התנגדות של העבודה המאורגנת לקראת הפעלת תוכנית כלכלית ניאו-ליברלית ששינתה משמעותית את חלוקת המשאבים בין הון ועבודה. שלישית, "חינוך מחדש" של החברה הארגנטינאית בהתאם לערכים השמרניים־קתוליים של ראשי הצבא.

כדי להשיג מטרות אלו הפעילה החונטה מהלך של דיכוי וטרוריזם מדינתי, שכלל העלמותם של כ־30 אלף איש ואישה, ומערך רחב של עינויים כדי להביא עצורים להלשין על חבריהם, כפי שבא לידי ביטוי בסיפור "גלוריה". את ההגיון הרצחני של הדיקטטורה ביטא בצורה הבוטה ביותר הגנרל איבריקו סאן ז'אן, שהיה מושל פרובינציית בואנוס איירס – המחוז המאוכלס במדינה – מטעם המשטר הצבאי. במאי 1977 הכריז סאן ז'אן: תחילה נהרוג את החתרנים, אחרי זה נהרוג את אלה שמשתפים איתם פעולה, אחרי זה נהרוג את אלה שמסמפטים את החתרנים, מיד לאחר מכן נהרוג את האדישים, ולבסוף נהרוג את הביישנים".

היגיון רצחני זה בא לידי ביטוי ברבים מהסיפורים שבאסופה. "פעם שנייה", סיפורו של חוליו קורטאסר, אחד מגדולי הסופרים הארגנטינאים, מציג את ההיגיון הרצחני של סאן ז'אן דרך סיפורה של מריה אלנה, אישה רגילה המוזמנת למשרד אפור שהמוזמנים אליו שנית הופכים לנעדרים. מריה אלנה אינה יודעת זאת כשהיא מקבלת זימון חוזר, אך אנחנו, הקוראים, יודעים מה יהיה סופה.

בולט בין הסיפורים באסופה באופן שהוא משקף בו את ההיגיון הרצחני של החונטה, הוא "גיהינום גדול" מאת גיז'רמו מרטינס. בסיפור, חיפוש אחר גופותיהם של גבר ואישה שלכאורה נרצחו בידי בן זוג קנאי, מביא לגילוי עשרות גופות ללא שם קבורות ליד חוף הים. בעוד שמתברר שלא היה כל קונפליקט בין בעל ואישה, הדמות השלישית, המאהב כביכול, אכן נעלם. הסופר משאיר פתוחה את השאלה אם גופתו היא אחת מעשרות הגופות הקבורות ליד חוף הים.

סיפורה של מריאנה אנריקס "שום טיפת בשר אין עלינו", סיפור על אישה שמוצאת גולגולת ובונה קשר הזדהות חזק עימה, מזכיר כמעט כבדרך אגב את "קברי האחים בבתי הקברות, שהיו פתוחים לגמרי, כמו בריכה של עצמות [...]" (עמ' 79), והאובססיה שהדמות הראשית מפתחת כלפי הגולגולת וההרעבה העצמית, מרמזת על האופן ששנות הדיקטטורה הרצחנית הטביעו בו חותם ארוך טווח ועיקש על החברה הארגנטינאית.

בעוד ששני הסיפורים האלה נבנים על האנונימיות של המוות דרך מנגנונים של היעלמות וקבורה המונית, סיפורים אחרים דווקא מדגישים את הייחודיות של אנשים שהועלמו ונרצחו. כך בסיפורו של רודריגו פרסאן "המתקפה על המוסדות". כאן למי שהועלמו או נרצחו יש זהות קונקרטית – הוריה של נינה, אחת הדמויות המרכזיות בסיפור – אבל דמויות קונקרטיות אלו מפנות לאלפי הנעדרים, כפי שמתבטא בדבריה של דמות מרכזית אחרת בסיפור, בהתייחס להיעלמותם של הוריה של נינה: "והכי מוזר שיש לי תחושה שגרוע מזה לא יכול להיות, ומצד שני, לא יודע, אני כמעט בטוח שהפרק הגרוע ביותר בהיסטוריה עדיין לא התחיל [...]" (עמ' 46).

גם הסיפור "לישון שנה שלמה" מאת רקל רובלס מדגיש את הזהות הפרטיקולרית של הנרצחים. בסיפור דניאל, פעיל פוליטי, מבכה את רצח בתו, בעוד הוא מבלה את הלילות ברכבת כדי לא לחזור לביתו היכן שכוחות הביטחון עשויים להמתין לו. סיפור זה לא רק מבקש להפוך את המספר המופשט 30 אלף נעלמים לקונקרטי, אלא גם מביע ביקורת מסוימת על ההנהגות של הארגונים המהפכניים, שלקו בשילוב של טריונפליזם ומיליטריזם, שילוב שעלה בחיים של רבים. דוגמה לכך הייתה ההחלטה של הנהגת "מונטונרוס" לארגן מתקפת נגד בשנת 1979. פעילים רבים שהצליחו להימלט מארגנטינה קיבלו הוראה לחזור "כי המשטר עומד ליפול". החלטה זו גרמה למותם של כמאה פעילות ופעילים. בסיפורה של רובלס נזכר דניאל בהקלטה שקיבלו ממזכ"ל הארגון, שהמזכ"ל אומר בה "זה לא נכון שמדללים את שורותינו. זה מה שהאויב רוצה שנחשוב. ומי שימות בקרב ואלו שעוד ימותו הם המרטירים של העם, הם גיבורי המהפכה"(עמ' 119). מול הטריונפליזם והאדרת "מות גיבורים" דניאל מציג גישה מפוקחת וכואבת, שעל פיה אל מול מה שמתברר כ"תבוסה מוחלטת" נשאר רק לשמר את האנשים, להוציא אותם מהמדינה.

רבים מהסיפורים באסופה עוסקים בהתמודדות של החברה הארגנטינאית עם הטרור של החונטה. חלקם, כמו סיפורו של סרחיו אולגין "להשקיט את הצמא", מתארים בעדינות את הפחד העמוק אשר הקיף את ארגנטינה באותן "שנות עופרת". ילד פותח את דלת ביתו לחייל, כנראה חלק מ"מבצע" לחטיפת אנשים, שביקש ממנו כוס מים. לאחר שהילד סיפר לאימו מה אירע, הסיפור מסתיים במילים הבאות, מנקודת מבטו של הילד: "היא ניגשה לשטוף את הכוסות וזאת הפעם השנייה שאני מופתע באותו בוקר: אני רואה שהידיים שלה רועדות כשהיא רוחצת אותן" (עמ' 110).

הסיפורים "כלב שחור", "אב ופטריוט" ו"גלוריה", עוסקים במופעים שונים של שיתוף פעולה בין אזרחים למשטר הדיקטטורי. אך בעוד הראשון נותן מקום למורכבות מסוימת, שני הסיפורים האחרים מציגים תמונה מניכאית ופשטנית למשל, ב"גלוריה" פעילה נחטפת ועוברת עינויים בגלל שחברתה, אותה גלוריה שהסיפור קרוי על שמה, מלשינה עליה, בעוד הדמות הראשית עומדת בגבורה בעינויים. בפועל, העינויים היו כה אכזריים שמעטים מאוד יכלו לעמוד בהם, עד כדי כך שפעילי מונטונרוס לקחו איתם כדור ציאניד כדי להתאבד אם תופסים אותם, וכך הבטיחו שלא ילשינו. הצגתה של גלוריה כבוגדת (גם אם בסיום הסיפור הדמות הראשית מוכנה לחדש עימה את הקשר) בסיפור שנכתב 30 שנה אחרי נפילת החונטה וחזרת הדמוקרטיה, כמו מתעלמת ממה שהחטופים עברו במחנות העצורים של הדיקטטורה.

מנגד, סיפורו של קרלוס גמרו "המלמול", מביא ברגישות מרשימה את התגובות השונות של החברה הארגנטינאית לדיקטטורה. גמרו כותב: "אחר כך, כשהאמת נעשתה פומבית, בחודשים האחרונים של הדיקטטורה ובחודשים הראשונים של הדמוקרטיה, נשמעה לעיתים תכופות, ולעייפה, האמרה, 'אף אחד לא ידע'; הניסיון המגונה הזה להתנער מאשמה הפך לאחד המוטיבים החוזרים בנוגע לדיקטטורה [...] מן הצד השני, מי שחשפו את קשר השתיקה של החברה האזרחית טבעו את האמרה 'כולם ידעו' [...] אבל שקריותה הצבועה, הנתעבת, של האמרה האחת אינה הופכת את השנייה לאמת מוחלטת. יותר משהיא אבחנה, היא האשמה: אצבע שמופנית לחברה צבועה ובתוך כך מציבה את המצביע מחוצה לה, במקום נוח למדי. העיקר, לדעתי, אינו להכריע בין "אף אחד לא ידע" ל"כולם ידעו", אלא לבחון את אין־ספור המצבים שבין שני הקצוות האלה ולברר אותם לפרטים: מי מאיתנו ידע, מה ידענו [...] מה עשינו אחרי שנודע לנו, להבין את אין־ספור הדרכים שבהן משטר טוטליטרי מייצר את השתיקה [...]" (עמ' 103–104). כל מי שכמוני התגורר בארגנטינה בשנות הדיקטטורה, חייב לשאול את עצמו את השאלות שגמרו מציב.

גמרו מעלה את שאלת ההאשמה מבחוץ על ידי האמרה "כולם ידעו". יש לציין שרוב הסיפורים באסופה נכתבו אחרי שובה של הדמוקרטיה, או, במקרה של שני סיפוריו של חוליו קורטאסר, ממקום בטוח בפריז. שונה מאוד היה מצבם של סופרים שנשארו בארגנטינה בשנות הדיקטטורה. בשנת 1980, הסופרת ליליאנה הקר (שפרסמה ב־1996 את הרומן קץ ההיסטוריה על שנות הדיקטטורה, פעילות פוליטית ובגידה), ביקרה את קורטאסר על מאמר שפרסם ובו ביטל את העשייה הספרותית מתוך ארגנטינה תחת הדיקטטורה והאדיר את הכתיבה מהגלות הפוליטית. הקר הדגישה את הקושי העומד בפני הספרות והסופרים תחת דיקטטורה, אבל גם את החשיבות של הכתיבה מתוך ארגנטינה, כגורם לשינוי החברה.

רק שני סיפורים באסופה נכתבו מתוך ארגנטינה בשנות הדיקטטורה, שני הסיפורים המרגשים של איידה בורטניק. שני הסיפורים עוסקים ביכולת להתנגד. הראשון, "אתה זוכר", מציג את הצלת הזיכרון המשותף ובנייה מחדש של קשרים סולידריים כבסיס להתנגדות. הסיפור השני, "הלב של סלסטה", מתמקד בפעולה פשוטה, ילדה שמסרבת להרים את ידה על אף הוראת המורה, כביטוי ליכולת להתנגד ביומיום, גם תחת דיקטטורה. סיפורה של סלסטה מזכיר את כתיבתו של מדען המדינה ג'יימס סקוט בספרים כגון Weapons of the weak או Domination and the arts of resistance, שהוא עוסק בהם באופן שקבוצות כפופות מצליחות להתנגד בו לשליטה עליהן על ידי פעולות יומיומיות.

התייחסות מיוחדת מגיעה לתרגום המעולה של מיכל קריסטל, אשר הצליחה בצורה יוצאת דופן לתרגם את הניבים השונים של הספרדית הארגנטינאית. עבודת התרגום מרשימה, ומרשימה גם בחירת הסיפורים: זוהי אסופה שמאפשרת לקורא העברית הצצה לשנים הנוראיות של הדיקטטורה של וידלה, מסרה ושותפיהם והמחיר שהן גבו, ובמידה מסוימת עדיין גובות, מהחברה הארגנטינאית.

---

דני פילק, יליד ארגנטינה, מרצה במחלקה לפוליטיקה וממשל באוניברסיטת בן גוריון.