להיות שער

סיום מדומה, נועה סוזנה מורג, כתר, 256 עמודים, 2025.

אייר חיה בדור של הרחבת גבולות ה"אני", טרנס־אטלנטיות וקוסמופוליטיות הפכו לדבר שבשגרה בקרב מי שעובד במקצועות חופשיים כמו מוזיקה או אדריכלות, מי שמשכיל בסיוע הרצאות TED, מי שכלכלת מוצריו מבוססת על הזמנה שוטפת מהרשת, מי שצופה תוך כדי הליכה בחיים מצולמים של אחרים המצויים אי שם.

דניאל אושרי

ממדיו של הרומן הקולח והמהפנט של נועה סוזנה מורג, סיום מדומה, מאפשרים לקרוא אותו בשעתיים־שלוש דחוסות. עבורי הקריאה ארכה יומיים, זאת מפני שאחרי כמעט כל אחד מפרקיו הקצרים עלה בי חשק לעצור ולעבור לגלול בפלאפון. הדבר לא נבע חלילה מחוסר עניין או מאיבוד יכולת ההתמדה בקריאה, אלא מתוך ניסיון להבין מה מוצאת אייר, גיבורת הספר, במסך הפלאפון שלה עצמה. סצנות רבות מתרחשות במרחב הצר שבין פניה לבין המסך שניבטים ממנו סרטוני הדרכה ניו־אייג'ים, אנשים המסבירים כיצד לבנות בקתה ותמונות מארוחות ערב של אחרים. אינטנסיביות השהייה עם אייר במרחב הצר הזה לא הולידה רצון לרוץ, כתגובת נגד, אל חיק הטבע או אל האופק. נמשכתי גם אני אל המסך, בתקווה לפענח מבעדו דבר מה לגבי נטיות לבה של הגיבורה המסתורית.

אייר בת ה־31 כבר התמקמה בתוך השלב הבורגני של חייה כמוזיקאית הנשואה לאדריכל ונמצאת בדרכה לרילוקיישן מעורר קנאה באוסלו. אלא שהנסיבות בועטות אותה לכדי גירושין וחזרה עגומה לתל־אביב, ואייר, במקום למהר ולנסח מחדש את חייה, בוחרת להשתהות במרחבי אין־החלטה. היא נודדת בין סאבלטים, משוטטת ללא יעד ברחובות ונמנעת מהתחייבות למקום עבודה או לפרטנר מיני אחד. אפשר לתלות את האָשָׁם במצב החברתי – ימי אחרי מגפה, מלחמה, מערכת בחירות – אבל אלו יהיו בבחינת ניסיונות סרק לבאר את מה שאייר מסרבת ליצוק בו היגיון.

השיטוט הכפייתי של אייר במרחבים הפיזיים של תל־אביב ובמרחבים הקיברנטיים של האינטרנט אינו דומה לשיטוט החקרני והמהורהר א־לָה ולטר בנימין. אצל אייר, ישנה מידה מסוימת של ייסורים הנגזרים מהפנמת המרחק שיש בינה לבין הדברים, כולל בינה לבין בחורה זרה באינסטגרם המצולמת בעיר אירופאית. אייר מעידה שכשראתה את זו, בעיניי רוחה מיד נפרשו "מאות אלפי הקילומטרים של שטחי הים התיכון וריצודי האור, מחלפי-ענק [...] גגות, שכונות מגורים, שדות" (עמ' 37) המפרידים בין שתיהן. מה פשר הדמיון בין הקידוחים באבן גבירול לבין השיפוצים שמתגלים בתמונות google maps מלוזאן, שוויץ? פעם אחר פעם אייר מודדת, מותחת קווים, אומדת מרחקים ומנסה להבין איך "המרחב הלך והתרחב לאינסוף" (עמ' 48), מה עושה גופהּ כשהוא הופך ל"נקודה שנעה בעולם" (עמ' 60), ואיך מפגש מיני גורם לה לחוש "כיצד חיי נוסעים הלאה משם, אל מקומות אחרים" (עמ' 167).

על פניו מתבקש כי אישה צעירה שהייתה אמורה להימצא עכשיו באוסלו ונטרקה בחזרה לתל־אביב תעסוק באופן כפייתי במיקומה במרחב. עם זאת, אין זה מתבקש כי העיסוק יהפוך את המקום, כל מקום, לסבך פתלתל שקשה להבין דרכו מהו בכלל "כאן", מה תפקידו של "כאן". אייר חיה בדור של הרחבת גבולות ה"אני", טרנס־אטלנטיות וקוסמופוליטיות הפכו לדבר שבשגרה בקרב מי שעובד במקצועות חופשיים כמו מוזיקה או אדריכלות, מי שמשכיל בסיוע הרצאות TED, מי שכלכלת מוצריו מבוססת על הזמנה שוטפת מהרשת, מי שצופה תוך כדי הליכה בחיים מצולמים של אחרים המצויים אי שם. אלא שאייר, שחייה הוליכוהּ לכיוון התואר "אשת העולם הגדול", מגלה שגבולותיה צרים משחשבה. מחלונות המטוס שוב נשקפת אותה תל־אביב – בית הגידול הוא, לצערה, המרחב האפשרי היחידי.

חשוב שלא לפטור את הקונפליקט הזה, ובכלל את הרומן הזה, כ"סייסמוגרף של תקופה שבה הפנים והחוץ מתמוססים זה בזה", כפי שנכתב על הכריכה האחורית. בהקשר של אייר, המתח שבין העולם לבינה הוא לא רק מתח "דורי" אלא גם כזה שקשור במשאלה פרטית, פתולוגית, להתמזגות. קשרי הנעורים המתמסרים שלה, כניעותה המינית לגחמות סוטות, המעבר עם בעלה לשעבר לאוסלו והסאבלטים הבלתי פוסקים – בכל אלו אפשר לחוש את רצונה לחיות את חייהם של אחרים, להתמוסס אליהם, להתמזג עימם. ייתכן שזו תכונה שנוצקה בה בשל היותה בת יחידה – היא אומרת על הוריה ש"גופי היה החוליה האחרונה שקישרה ביניהם ובין העולם" (עמ' 165), ולכן הפכה טרודה בשאלות על חוליות וקישורים אל החוץ. עוד ניתן לחשוב שזו אחותה הפוטנציאלית, שהייתה אמורה להיוולד כמה שנים לפניה ונפלה בשלב מתקדם של ההיריון, שבאִי־לידתה גנבה מאייר את האפשרות להיות בשניים, אפשרות שהיא עומלת על שחזורה. ואולי זו בכלל ההזדקנות המואצת של אביה, וכעת גם של אימה, שמייצרות בה כמיהה דוחקת לאחוז בחייהם של אחרים, להתפלש בסיפוריהם, להתעצב על ידי מגע עם המרחב המשותף לה ולהם.

תהא אשר תהא הסיבה לרצונהּ של אייר לצמצם את המרחב המצוי בינה לבין אחרים, הרי ששאיפת ההתמוססות הזו הופכת לכרטיס הביקור שלה בעולם הספרותי שמורג מייצרת. המשפט הראשון שאייר מוציאה מפיה ברומן נאמר כשהיא עומדת לפני המארחת במסעדה: "אני מצטרפת למישהי" (עמ' 21) – ומאותו הרגע ועד סופו של הרומן, תשוקת ההצטרפות למול יצר ההתבדלות הופכים למתח המרכזי של היום‏־יום ושל השיטוט.

המתח השני, שהוא לא פחות מפותח מהראשון, הוא זה שבין ההיגיון והרציפות לבין האקראיות. אפשר לחשוב עליו דרך המוזיקה, שגם היא שחקנית מפתח ברומן: התווים, התורות המוזיקליות ומקצבי הנשיפות מכתיבים חוקים הניתנים ללימוד סדיר ושיש בהם לוגיקה ברורה. אולם אל המוזיקה מצטרף דבר מה חמקמק, חסר שיעור, שאקראיות תתארו כהלכה. אייר עסוקה ברצף שהוליך בין "הנערה שהייתי למי שהייתי כעת" (עמ' 185) או בחוקי האלגוריתם שאולי גרמו לכך שכל הצועדים בצומת הזה טורגטו לאותה פרסומת במכשיריהם הניידים. בה בעת, היא מישירה מבט אל הכאוס, המקריות והיעדר ההיגיון: מול הפתקיות בקלפי הבחירות היא אומרת ש"באותו רגע היה נדמה לי שהקשר הסיבתי בין דברים התרופף" (עמ' 194), מה שמוליד הצבעה אקראית (למי?), ואחריה מעבר בהפגנה אקראית (על מה?), שנקטעת בריצה אקראית למרחב המוגן (מי יורה עכשיו?) – בלי נימוק וללא תלות בנסיבות.

אפשר לחוש בהתעניינות של אייר בהגיוני אל מול האקראי בשתי סצנות מפתח, שהמשותף לשתיהן הוא עמידה שלה במרחק מה מאדם, רגע לפני שהיא ניגשת אליו כפי שקבעו שיקרה. היא נהנית לצפות בו ממתין לה, משתהה עוד רגע בחייו שבלעדיה. או אז היא מתחילה לחשוב על אפיקי מציאות מקבילים, שהיא ניגשת בהם מכיוון אחר, מפתיע, או פשוט לא ניגשת כלל, אף על פי שרק הלכה להביא משהו. נדמה כאילו היא נהנית הנאה מעוותת מצפייה בדברים על נקודת הסף שלהם, כשההיגיון המתבקש – אייר תיגש והחיים ימשיכו כמתוכנן – טרם קיבע מסמרות במציאות. אייר מפלרטטת עם ההיתכנות להסיט את כיוון הנסיעה ללא התראה מוקדמת.

יש קשר בין המתח הראשון – עולם–אני – לבין המתח השני – הגיוני–אקראי – אבל אייר לא מצליחה לעמוד עליו. היא מכריעה לטובת בחינתו החוזרת ונשנית, וכשאיש זר מצלם את עצמו חותך בבשרו ושולח לה בהודעה פרטית את הסרטון, היא מעבירה יד על לחיהּ שלה ומופתעת שלא למצוא שם דימום. בנבירה הכפייתית שלה בשני המתחים הללו, בבדיקת הגבולות העצמיים שלה נוכח אחרים ונוכח הגיונם של הדברים, בשליחתה אצבע חטטנית, כמו הייתה תומאס המפקפק, אל תוך פצעו של העולם – בכל אלו אייר מרגישה שהיא פותחת שער לאפשרויות קיום חלופיות. לקראת המערכה האחרונה של הרומן, וכשהבחינה הזו צוברת תאוצה, היות שער הופך למטרת קיומה של האישה הצעירה, גם כשהדבר גובה ממנה מגע עם אזורי אימה של ממש.

במקומות הללו, כשבחינת ה"אני" בתוך עולם אקראי הופכת פושעת, פרוורטית – מורג מוליכה את הגיבורה שלה אל פי תהום. אני חושב על סופרת אחרת, שמשתמשת גם היא בתהומות בשעת בחינתה את השפעתו של המרחב הישראלי על אישה בודדה, סופרת שגם היא שלחה את סיפור המעשה אל אזורי הגרוטסקה והאל־ביתיות – אורלי קסטל־בלום. מורג וקסטל־בלום שונות זו מזו בפואטיקה שלהן כמו גם בכיווני הווקטורים של האבסורד, אולם במעשה חקירת הפצע יש מן המשותף. אם בסיום מדומה אנחנו עדים לעלייתה של סופרת נוספת אשר מצליחה להצביע על המופרכוּת של המרחב והזמן, כאן בישראל ובכלל – אז, ובכן, כמה טוב שהיא באה. המציאות מופרכת דיה כדי שהספרות הנוגעת בה – נוגעת באמת, מגרדת, חודרת, מתלכלכת בדמה – תעטה מלבושים מופרכים גם כן. רק אז, אולי, יימצא קצה קצהו של היגיון.

---

דניאל אושרי הוא מחנך ומורה לספרות ותנ"ך בתיכון בירושלים. סיפורים ומסות פרי עטו פורסמו בכתבי העת מאזניים, הזמן הזה, צריף והמוסך.