איך לייצג טירוף אנושי? ולמה זה חשוב דווקא עכשיו?

מילים כדי לומר זאת, מארי קארדינאל, תרגום: מרים טבעון, מודן, 270 עמודים, 2025.

האם מדובר במקריות בלבד שדווקא בימים אלה יוצאת לאור מהדורה מחודשת של הספר המכונן הזה?

יצחק מלר

מילים כדי לומר זאת מאת מארי קרדינאל הוא תיאור אוטוביוגרפי מרהיב, קשוח וחושפני עד חיות, של מחלת הנפש של המחברת, הטיפול הפסיכואנליטי המוצלח שעברה, וזאת על רקע תקופה היסטורית סוערת (דעיכתה הרצחנית של אלג'יריה הצרפתית) המזכירה זמנים דומים עכשוויים במדינת היהודים. הספר פורסם במקור ב־1975 (ובתרגום לעברית ב־1985) כאשר הסופרת הייתה בת 46, נשואה ואם לשלושה. היה זה ספרה השישי, אך הראשון שהפך לרב־מכר, הביא לה פרסום והכרה בינלאומיים ונחשב למכונן בתחום הסיפורת על מחלות נפש והטיפול בהן. גילוי נאות, את הספר קראתי לראשונה בצרפתית לפני שנים רבות, ולאחרונה בתרגום החדש בעברית. עם זאת, הכותרת במקור היא "המילים כדי לומר זאת" – המילים בהא הידיעה ולא סתם מילים, כי לפי המחברת, אי אפשר לייצג מחלת נפש במילים סתמיות ושגרתיות, אם בכלל. הספר מוקדש ל"רופא שעזר לי להיוולד", הוא הפסיכואנליטיקאי שטיפל בה במשך 7 שנים מתישות כשהייתה בת 30 ועד גיל 37 לערך. מה פירוש "להיוולד"? האם הכוונה היא להיוולד מחדש כמו אחרי אסון או מכת גורל אחרת? נראה כי מבחינתה של קרדינאל הלידה הראשונה הייתה מוות ורק מרגע ההחלמה, אחרי הטיפול הנפשי, היא נולדה בפועל.

במהלך 18 פרקים מתפתח תיאור בלזקי כפייתי ומפורט עד מאוד של המחלה והטיפול בדיבור, בפגישות שלוש פעמים בשבוע, כל פעם 45 דקות בדיוק אכזרי, בתשלום מלא, בכסף שהיא חוסכת בעמל רב. ב־99 אחוזים מהזמן המטופלת שוכבת על הספה ומדברת את עצמה לדעת ללא הרף או שותקת על תקן מדברת, בעוד הרופא היושב בכורסתו המרוחקת מאזין ללא הרף, זוכר כל פרט כמו מחשב, ומדי פעם מעיר הערות או הארות המשמשות כזרזים להמשך זרימת הנבירה והזכירה והעלאת החומרים הפתולוגיים המודחקים מהתת־מודע אל פני השטח והשמש השוזפת.

לתיאור המחלה יש שתי תפאורות מתחלפות ועוקבות. הראשונה, תיאורי המחלה (התסמינים והסימנים) המוגדרת במילים החוזרות "טירוף" או "הדבר" (על פי שברי פסוקים מתחילת פרק א' בספר "הבשורה על פי יוחנן" מהברית החדשה: "בראשית היה הדבר, והדבר היה עם אלוהים, ואלוהים היה הדבר [...] הדבר נהיה בשר ושכן בתוכנו"), בשפה נדירה בעוצמתה – הרי כמו שמילים לא יכולות לייצג את אושוויץ הן גם לא יכולות לייצג קריסת נפש בחסות אלוהים. התסמינים והסימנים: רעידות, הזעות, דופק מהיר, התעלפויות, הקאות, צואות ודימומי וסת בלתי פוסקים; הפרעות שינה, הזיות וסיוטים, חלומות זוועה והתקפי חרדה בלתי נשלטים -- כל אלה חוזרים ומכים בקורא כמו מוזיקת טראנס מערערת עצבים. אך ההקאה החוצה של המילים ופרשנות החלומות משפרת אט־אט את מצבה ותפקודה של האישה הצעירה, בקפיצות דרך נחשוניות, והיא מצליחה להימנע מאשפוזים, סמים ומחשבות אובדניות עד לריפוי מלא. התפאורה השנייה מורכבת ממסכת חייה האיומה מיום היוולדה, והיא מקור ותשתית החלומות והטירוף.

קרדינאל נולדה ב־1929 באלג'יריה הצרפתית: ב־1848 סופחה אלג'יריה לצרפת כמחוז. במהלך 162 שנים כבשה צרפת את אלג'יריה וקרוב לשני מיליון צרפתים התנחלו בה. ב־1962 זכתה אלג'יריה בעצמאות, אחרי עשור של מלחמת שחרור עקובה מדם, והמתנחלים הצרפתים הוחזרו לצרפת בכוח והפכו לציבור מנוכר וממורמר – סיפור אנלוגי באופן חלקי לסיפור ההתנחלויות היהודיות בשטחים הכבושים אחרי 1967. אם כן, קרדינאל נולדה לזוג הורים בלתי אפשרי: האם, צרפתייה לבנה אריסטוקרטית, שלא התערתה ונשארה צרפתייה אירופית לפי הרגשתה, קתולית אדוקה קיצונית, קשוחה ונוקשה, שהתחתנה עם מתנחל צרפתי אלג'ירי שהפך למקומי, בוגדן כרוני, שבהמשך ירד מנכסיו, וגם חולה שחפת שהסתיר ממנה את מחלתו. המחלה גם גרמה למותו והוא השאיר אותה עם שני ילדים ובעוני מרוד. האם ילדה תינוקת שנפטרה גם היא משחפת (אחרי שנדבקה מהאב), ואחריה מצאה עצמה בהיריון עם מארי תוך כדי הליך גירושין מהבעל לפני מותו (לפני כן נולד להם גם בן). היא גידלה את מארי באלג'יריה במחסור ובחינוך נוקשה כשהיא מקדישה את חייה לטיפול בחלכאים ונדכאים זרים שהיו גם משרתיה. האם אף מקדשת את קבר הבת שנפטרה ודוחה מעליה את מארי, מספרת לה פעם אחר פעם בפירוט מסמר שיער כיצד ניסתה ללא הרף להיפטר מההיריון איתה. נעוריה של קרדינאל עברו עליה בטוב וברע מתחלפים, כולל תקריות קשות (כמו תקיפה מינית), ולעומת זאת חיים נעימים תחת השמש האלג'ירית בחברת בני גילה, ערבים וצרפתים.

קרדינאל מסכמת ומתריסה: "בגלל איזה מחשבה מסולפת עוסקת הרפואה כה מעט בפעילות כל כך חשובה של בני האדם. איך אפשר לשאול מיליון שאלות על פעילות האכילה, ההליכה, הנשימה ואף שאלה אחת כדי לברר אם חולמים ועל מה חולמים? כאילו אין שום חשיבות לשבע או שמונה שעות מחיי היום יום של בני האדם. כאילו השינה היא הלא-להיות. [...] ידעתי שעל פסיכואנליזה אפשר לדבר רק כדי לתאר כישלון. ואילו אני זעזעתי אותם בהחלמה שלי, בכוחי הרענן. [...] כדי לעזור לאלה שחיים באותו גיהינום שאני חייתי בו, הבטחתי לעצמי לכתוב יום אחד את סיפור הפסיכואנליזה שלי, לעשות ממנו רומן שבו אספר על ההחלמה של אישה שתדמה לי כמו אחות, לספר על לידתה, על הבאתה האיטית לאוויר העולם, על יציאתה המוצלחת לתוך היום והלילה של האדמה הזאת [...] כיוון שהפסיכואנליזה עצמה אינה ניתנת להיכתב, יש צורך באלפי דפים חוזרים על עצמם כדי לבטא בלי סוף את [לכאורה] הכלום, את הריק, המטושטש, האיטי, המת, העיקרי, הפשוט בתכלית..." (עמ' 213; 225; 226).

ברונו בטלהיים, פסיכואנליטיקאי ופסיכולוג ילדים יהודי אמריקאי שהקדיש את חייו לחקר וטיפול בהפרעות נפשיות של ילדים מתבגרים, בין היתר על סמך התנסויותיו הטראומתיות במחנות הריכוז דכאו ובוכנוולד, כתב על הספר: "התיאור הטוב ביותר של פסיכואנליזה כפי שהיא נראית ונחווית בידי המטופלת" [מצוטט במבוא לרומן ובאפילוג למהדורה האמריקאית]. מדובר בהערה רבת־משמעות – הרוב המכריע של הספרות על הפסיכואנליזה מדוברת ונכתבת בידי המטפלים כאשר הם מציגים את המטופלים המשמשים צלחת פטרי בלבד. נדיר מאוד למצוא טקסט אישי כל כך ומדויק המהווה וידוי עמוק ושיר הלל שכתבה אישה מטופלת שהחלימה. לפנינו עדות עוצמתית נדירה במילים כתובות בכל הקשור להפרעות נפש על רקע טראומות ילדות אמיתיות.

האם מדובר במקריות בלבד שדווקא בימים אלה יוצאת לאור מהדורה מחודשת של הספר המכונן הזה? אין לי תשובה מוסמכת – ברם אולם, מותר להאיר זווית מעט מודחקת של תשובה אפשרית אחת מרבות לשאלה: סקירה של הספרות לסוגיה (היסטורית, תרבותית, פוליטית) מוצאת כמעט באופן קבוע קווים משווים בין הטרגדיה של ה"התנחלות" הצרפתית באלג'יריה לבין המקבילה היהודית בפלשתינה, וההתנחלויות בשטחים הכבושים שלא סופחו מאז 1967 (השוואה שמצויה במחלוקת מחרידה שכאן לא נעסוק בה), ובמיוחד כעת, לאור הטרגדיה הנוראית של הטבח באוקטובר ומלחמת חרבות ברזל וחורבנה של עזה. האם בעוד שנים לא רבות ייכתבו טקסטים  בנוסח "מילים כדי לומר זאת", של ילדים שבגרו במדינת ישראל וסביבותיה, יהודים וערבים כאחד?

---

ד"ר יצחק מלר, בעברו מנתח סרטן במשך 45 שנה, וכעת פרח ספרות, אחרי דוקטורט על הלם קרב בסיפורת של יורם קניוק.