הם לא נחמדים?

מאיה ערד, תמורה נאותה, עורך: אלי הירש, הוצאת חרגול ומודן, 208 עמודים, 2025.

האומנם גיבוריה של מאיה ערד מסוגלים לעורר רק אנטגוניזם או רחמים?

עדו ניצן

לפני כמה שנים קראתי ברצף כמה רומנים על עולם הספרות הישראלי. בין פרפר במחסן של שולמית לפיד והספר הלא נכון של נעה ידלין הגעתי, באיחור מאוד לא אופנתי, לספרים של מאיה ערד. קראתי את קנאת סופרות, שהיה אז חדש, ומיד אחריו המשכתי לשבע מידות רעות, ממנו אל מקום אחר ועיר זרה ומשם לשאר ספריה: חלקם יצירות נפלאות בעיניי וחלקם חביבים למדי, אך המשותף לכולם – תענוג לקרוא אותם והם נקראים בשטף; אצלי בדרך כלל ביומיים־שלושה.

יש משהו יוצא דופן ביכולת של מאיה ערד לכתוב ספרים שמושכים את קוראיהם לסיים אותם כמעט בנשימה אחת. כל מיני דברים, כמו הנדסה לשונית, מבנית וספרותית, יכולים לגרום לכך, אבל אולי הגורם המשמעותי ביותר הוא שהספר מעיד על סופרת שנהנית מהכתיבה. ועוד דבר יוצא דופן, יש מעט מאוד סופרים שספריהם עוברים ביני לבין ההורים שלי והדודות שלי וכולם קוראים אותם ונהנים מהם.

הכתיבה הקולחת ואהבת הקהל יכולים לצייר תמונה מוטעית של סופרת שכותבת ספרי טיסה להמונים. המהלך הביקורתי הזה כמעט טבוע בנו – אנו רגילים לתפוס יצירות נעימות ופופולריות כ"פופ", הפוך מה"אומנות" שהיא מחוכמת, מהונדסת ואליטיסטית. זה בפירוש לא המצב, ואני לא מקנא במי שינסה להתנשא על מאיה ערד, אחת הסופרות הידעניות, מתוחכמות ואליטיסטיות שיש בנמצא.

ספריה הראשונים מגלים עד כמה ערד אינה סופרת להמונים: מקום אחר ועיר זרה (2003), הוא רומן בחרוזים הבנוי כולו במתכונת של סונטות ממושקלות ומחורזות בנוסח יבגני אונייגין של פושקין, צדיק נעזב (2005) הוא מחזה מחורז ושבע מידות רעות (2006) הוא רומן עב־כרס בעל מבנה משוכלל העוסק בנבכי העולם האקדמי. הספרים האלה, חרף הצלחתם היחסית, הם ודאי לא ספרי טיסה. ובכל זאת כבר בהם מורגשת הנאת הכתיבה (ולפיכך גם הקריאה), וגם הם נקראים בשטף דומה.

לעומת ספריה הראשונים, בעשור האחרון משהו השתחרר בכתיבתה, ועל אף שהמשחקים הצורניים ממשיכים (מאחורי ההר כפארודיה על רומן בלשי, המורה לעברית כשכלול של רומן מכתבים), הספרים התקצרו והכתיבה הפכה נגישה ושוטפת יותר. האם יש כאן מעשה הונאה מתוחכם של סופרת שלמדה את טעם הקהל ואת סוד הכתיבה הסוחפת והיא "מנמיכה" את עצמה עבורו? אני חושב שלא. לדעתי אפשר לראות כאן דווקא תהליך של השתחררות מהצורך להרשים ולהפתיע, וזיכוך שמוביל אל כתיבה שהעיקר בה הוא הכתיבה, ולא המשחק או הצורה.

בין שנאה ורחמים להזדהות

המתח שבין הפופולרי לאליטיסטי מתבטא גם בגיבורי הספרים של ערד שנוטים להיות אנשים שגרתיים ובינוניים למדי: עקרות בית, מורות לעברית או לספרות, סופרים בינוניים ועוד. פעמים רבות הושמעה כלפיהם הטענה ש"הם לא נחמדים". הסוגיה עלתה בריאיון של ערד לגילי איצקוביץ' בהארץ בשנת 2015:

זה אולי אנושי, אבל לא פעם, בפרפרזה על ניטשה, אנושי מדי. האם ערד מחבבת את הגיבורים שלה? האם חשבה על קווי האופי הילדותיים, המרוכזים כל כך בעצמם?

ערד: "זו שאלה שהולכת אתי כבר הרבה זמן. אנשים אומרים לי שהגיבורים שלי 'לא נחמדים'. אמרו את זה כמעט על כל גיבורי 'שבע מידות רעות', על אדם טהר זהב, אמן הסיפור הקצר, על רותי מ'חשד לשטיון'. בהתחלה זה הפתיע אותי. אני כותבת על גיבורים אנושיים עם חולשות אנושיות, אלה הדמויות שמעניינות אותי. יותר מזה, אלו הן דמויות ריאליסטיות. דמויות כלילות מעלות, אינטליגנטיות מאוד ובעלות מודעות עצמית גבוהה ואבחנה חדה הן על פי רוב קריקטורות או ניסיון (כושל) להרחבה נרקיסיסטית של הסופר.

במילים אחרות, הגיבורים של ערד מעוצבים כמלאי פגמים באופן משכנע כל כך, עד שיש קוראים ומבקרים שהדבר מקשה עליהם להזדהות איתם. ואם קשה להזדהות עם הגיבור, שמוצג כבינוני וכבעל חולשות, עלולות להיווצר בקריאה תחושות הפוכות מהזדהות: שנאה של הגיבור או רחמים עליו הנובעים מהתנשאות.

את הטענה הזו ביטאה שרון שקרג'י ברשימה בכתב העת מעלה בשנת 2021: "[ספריה] הצטיינו לא רק בעלילה מושכת ומשכנעת, אלא גם בדמויות עלובות שקל ללעוג להן ולבקר אותן, וקשה להזדהות איתן. העובדה שהספרים התחבבו מאוד על הקוראים למרות ההזרה שיצרו ביחס לדמויות משקפת את איכותם". בדברים אלה יש סכנה, מפני שאם שקרג'י צודקת,  המשמעות היא שקואליציה מרושעת נרקמת בין הקוראים ובין המחברת, ערד עצמה, ההופכת לשותפה להתנשאות או לשנאה של גיבוריה.

במה שנוגע לבחירת הגיבורים ולתיאורם, אני סבור ששינוי גדול התרחש בספרה האחרון (לעת עתה; אפשר לתאר שהספר הבא כבר בדרך) תמורה נאותה, שהתפרסם בתחילת שנת 2025, שינוי שנראה שרוב המבקרים החמיצו.

תמורה נאותה מורכב משלוש נובלות נפרדות, שיש ביניהן קשרים תמטיים. הנובלה הראשונה עוקבת אחרי עליזה, מתרגמת ספרות רווקה ומתבגרת שחיה  בצל של אחותה הגדולה, בצל של לקוחותיה הדורסניים, ונכנעת פעם אחר פעם לחזקים ממנה. הנובלה השנייה מתמקדת בבועז, הייטקיסט ישראלי שהיגר לאמריקה אך מתקשה לעמוד על שלו מול בנותיו, מול אשתו ובעיקר מול אחותה האנוכית והדורסנית. הנובלה השלישית עוסקת באביבה – פנסיונרית אמידה שהייתה מורה לאומנות וחולמת להפוך לאומנית חשובה בעצמה. שלושה גיבורים בינוניים, בעלי חולשות, אנשים "כמונו".

בלב שלוש הנובלות עומדות התמודדויות שמאלצות את הגיבורים להתפכח, להתבגר ולשנות את הדפוסים שהתרגלו אליהם: עליזה מתמודדת עם גבר שספק מתאהב בה ספק מנצל את כישרונה כמתרגמת; בועז מתעמת מול גיסתו ש"פורצת" בעדינות של קרנף מסתער אל חופשה משפחתית שהיא אינה רצויה בה; אביבה מגיעה עם נכדתה לוונציה ומבינה לאיטה שעולם האומנות, ובפרט המורה שלה שלכאורה תמכה בה, מזלזלים בה ושבעצם "ונציה לא מחכה לה".

הפעם הזדהיתי עם הדמויות באופן עמוק. יש כאן אוסף של חנונים בורגנים שכל חייהם התפשרו והתגמשו מול אנשים אחרים, וסוף־סוף מנסים לעמוד על שלהם. נכון, הם תמימים, עקשנים ולפעמים אינם מותאמים לסביבתם ואולי אף פוגעים בה, אבל המוטיבציה של שלושתם, המעוגנת היטב בביוגרפיה שלהם שרצופה בהפסדים ובכישלונות, נעוצה במחשבה שאחרי שנות הרכנת הראש, מגיע להם שיהיה להם טוב.

ההזדהות עם הגיבורים נבנית דווקא בסצנות קטנות המשקפות את חיי השגרה שלהם, לפני הדרמה המתוארת בנובלה: עליזה, שלמרות כישרונה כמתרגמת אינה מתמחרת כראוי את הזמן שלה כי "לא נעים לה", ואחותה הגדולה נוזפת בה על כך; בועז, שמזהה שהוא רעב ועצבני ולכן מציע לאשתו לצאת לסיבוב בעיר כדי להתאוורר ולהביא בייגלים ומאפים; אביבה, שהולכת בעקביות ובהתמדה ל"שיחי גלריה" כדי למצוא מקום להציג בו את הציורים שלה. השגרה המאתגרת שלהם, שדוחקת אותם אל ייאוש או אל התפרצות רגשית שהם נלחמים נגדם ומתאמצים לשלוט בהם, הפכה אותם לגיבורים שלא זו בלבד שלא שנאתי או ביקרתי, אלא לכאלה שנגעו לליבי מתוך הזדהות עם המאמץ לרסן את הרגש ולהיטיב עם עצמם, ובשום פנים לא מתוך רחמים שחשתי כלפיהם או התנשאות עליהם.

תמורה נאותה התפרסם לפני כשנה, תקופת זמן מספיקה כדי לזהות מגמות בביקורת, וגם הפעם בולטת המגמה המציגה את הקושי להזדהות עם הדמויות שבספר. כמו בספריה הקודמים, דומה שגם עכשיו הגיבורים עוררו במבקרים רק אחת משתי אפשרויות: אנטגוניזם או רחמים.

לדוגמה, רן יגיל כתב בישראל היום כי "את שלוש הדמויות הראשיות המעניינות בנובלות אפשר לחלק על פי האמפתיה שהקורא חש כלפיהן". כלפי עליזה הוא חש עירוב של חמלה והערכה, בועז "מעורר אנטגוניזם בקורא" ורק אל אביבה הלב יוצא (כמובן גם כן מתוך חמלה). קשה לטעון שיגיל חש הזדהות כלפי אחת משלוש הדמויות, מפני שגם חמלה, כמו אנטגוניזם, נוטה להרחיק את הקורא מהדמות שהוא קורא עליה. אין זה פלא שיגיל מסכם כך: "כאן נכנסת גם נימת ההתנשאות שמזוהה איתה [...] 'אני מעבר לזה, אני מעל האנשים האלה'. ערד תמיד נשארת קצת מחוץ לסיפור. היא מעבירה ביקורת ולא בתוכו". גם עמרי הרצוג כתב בהארץ על האנטגוניזם כלפי הדמויות, ובפרט כלפי בועז: "[הסיפור] מספק הנחיות ברורות לקוראים איך לחוש כלפי הגיבורים, ובמיוחד כלפי דמותו של הבעל. נקודת המבט שלו מלווה את האירועים, ודמותו מעוצבת בגסות לא אופיינית, כגבר אנוכי ופסיבי־אגרסיבי".

הגדיל לעשות הדר קרה שברשימה במעלה טען שגיבורי שלוש הנובלות מוצגים רק באמצעות חסרונותיהם, באופן שהופך את המספר עצמו למנוכר ולאכזרי כלפי הדמויות שלו ושולל באופן מוחלט את האפשרות להזדהות איתן: "גיבורות הסיפורים אינן סימפטיות: הן חסרות אסרטיביות (״תמורה נאותה״), נקמניות (בועז ב״לימונדה״) ושוגות באשליות (״אביב בוונציה״). הן יוצרות אנטגוניזם חד מאוד אצל הקורא, שמקשה להזדהות איתן [...] אנחנו לא מזדהים איתה [עם הדמות] – אנו מתנשאים מעליה כמו צופים על חיות באקווריום. ההשלכות רחבות יותר, כי עובדה זו יוצרת פער בין הקורא לדמות וגורמת לתחושות של היעדר אמפתיה, ריחוק ועליונות".

קשה לאמוד הזדהות עם דמויות בצורה אובייקטיבית. ובכל זאת אני חושש שהביקורת "התרגלה" לכך שאצל ערד לא מזדהים עם הדמויות אלא שונאים אותן, לועגים להן, מרחמים עליהן או מתנשאים עליהן – הפעם זה פספוס גדול. אני חושב שבתמורה נאותה ערד הצליחה לפצח את סוד ההזדהות והביאה אל הבמה שלושה גיבורים אמיתיים ומשכנעים שהפעם, בניגוד לספריה הקודמים, הפגמים שלהם לא גוברים על העובדה שביסודם הם בסך הכול אנשים טובים שרוצים להחזיר את השליטה לחייהם ונלחמים עליה גם כשאתגרי המציאות דוחקים אותם לפינה. הפעם הזדהיתי איתם מתוך הבנת המוטיבציה שלהם, ומשום שבד בבד, בניגוד לגיבורים בספריה הקודמים שהופעלו מיצרים באופן אנוכי למדי, הפעם האמנתי שהאנשים שאני קורא עליהם באמת רוצים בטוב. זיהיתי שאלו גיבורים שנאבקים להיות טובים, גם כשזה לא פשוט ואפילו כשהם מתנהגים בקטנוניות או בדורסנות כלפי אחרים.

בכך לדעתי טמון השינוי הגדול בתמורה נאותה אל מול ספריה הקודמים של מאיה ערד. מול המבקרים שכתבו ש"ערד קצת נתקעה" (רן יגיל) או ש"ספרה החדש לא יפתיע את אוהביה, ולא יאכזב אותם" (עמרי הרצוג), אני חושב שגם אם אפשר היה להזדהות לעיתים עם חלק מגיבוריה הקודמים של ערד, ברור שבספר הזה חל שינוי ב"ליהוק" ובעיצוב הדמויות הראשיות, שהפכו לנגישות ולטובות יותר, ולמעוררות הזדהות.

האם אפשר לזהות כאן התחלה של שינוי מהותי? ימים יגידו. הספרים הבאים של ערד יקבעו האם תמורה נאותה הוא תחנה יוצאת דופן, או שהוא נקודת ראשית שמייצגת דרך חדשה, המסמנת גם שינוי אתי ביחס של המחברת אל דמויותיה. אצל פיראנדלו הנפשות תמיד מחפשות מחבר שיראה אותן, אבל כל מחבר מאיר את דמויותיו באור שונה. האם זהו אור שלילי או חיובי? האם זהו אור שמעורר סלידה, רחמים או הזדהות? אני חושב שהנפשות של תמורה נאותה מצאו מחברת מעולה, שמשהו בתאורה שלה השתנה והתרכך.

---

עדו ניצן הוא חוקר ומבקר ספרות, מתרגם שירה ומרצה. דוקטורנט בחוג לספרות עברית באוניברסיטה העברית ומלגאי במרכז מנדל־סכוליון. לאחרונה ראה אור בהוצאת קשב לשירה ספרו תשוקת הנשייה ובו תרגומיו למבחר משירי פיליפ לארקין.