הקסם החי של מדריך הסיורים

ירושלים ועוד מנתיבותיה, עורכת: תמר הירדני, עורך משנה: אלדד ברין, הוצאת יד בן-צבי, 734 עמודים, 2025.

המעמד הקאנוני של קודמו, ירושלים וכל נתיבותיה, שיצא ב־1999, מחייב אותנו להתייחס גם לירושלים ועוד מנתיבותיה כספר ששואף לקאנוניות. הוא כולל 32 סיורים שנכתבו במיוחד לספר החדש. לפנינו, במילים אחרות, ספר המשך, פרי חקירתם של מדריכי טיולים, מורי דרך וחוקרי ארץ ישראל וירושלים.

אריאל הורוביץ

לפני כמה שנים, באחד מימי האביב, עליתי צפונה לטייל בשמורת טבע ידועה בגליל העליון. בכניסה לשמורה עמדו שלטי הסבר על האתר, ובתחתיתם הופיעה הזמנה לסרוק קוד באמצעות הטלפון הסלולרי, ולקבל מידע אינטראקטיבי על השמורה ועל הצמחייה בה. ההזמנה הזו הופיעה שוב בשלטים הבאים. המטיילים שנכנסו לפניי סרקו את הקוד ושקעו מיד בטלפונים, מאזינים להסברים בקול רם ומשתעשעים מהפעילות שריצדה על הצג. כל היופי של השמורה – העצים, האבנים העתיקות, הציפורים, הפרחים הנדירים – תווך, לכאורה, דרך המסך. נדמה לי שזו הייתה חוויית הטבע הגרועה ביותר שהייתי עד לה.

תהום פעורה בין שתי הפעולות הללו – יציאה אל הטבע ובהייה במסך הטלפון. המסך שואב אותנו לאורך רוב שעות היממה; הוא מכווץ את הפרספקטיבה שלנו, מעודד אותנו להתרכז בארבע האמות המצומצמות, המהבהבות, שמול עינינו, לחשוב – בטעות – שגבול העולם הוא גבול המסך. ואילו היציאה אל הטבע תובעת מאיתנו להתייצב כמעט עירומים, ללא מתווכים, מול הפרח, העץ, החיה, הגבעה; התיווך היחיד הוא תיווכם של החושים, בעיקר הראייה והשמיעה, אך גם הריח והמישוש שבאמצעותם נקלט העולם שבחוץ בגופנו ובתודעתנו. מאז אותו טיול בגליל, אפילו בליטת הטלפון בכיס המכנסיים מציקה לי כשאני עומד מול האוקיינוס השקט. הטלפון תמיד נשאר באוטו.

יש, עם זאת, מתווך אחד, מלווה אחד, שעליו לא אוותר: ספר הטיולים. על המדף אצלי מונחים כמה עשרות ספרי טיולים, בארץ ובעולם, שופעים מידע עשיר, תצלומים, מפות, היסטוריה, ארכיאולוגיה, תרבות. המידע בספרים האלה רב־ערך בעיניי יותר מכל בלוג או, גרוע מכך, מהמלצות מהוקצעות של בינה מלאכותית; אני סומך על הכותבים והכותבות, על הרגליים שהוליכו אותם, על האחריות שלהם כלפיי, כמטייל. ירושלים ועוד מנתיבותיה, הספר החדש בהוצאת יד בן־צבי, 700 עמודים בשני כרכים, נכתב מתוך אחריות כזו, מתוך רצון להעניק לציבור קוראי העברית מפתחות חדשים להיכרות עם ירושלים, כחצי יובל אחרי קודמו, ירושלים וכל נתיבותיה, שהיה רב־מכר והגיע לבתים רבים בישראל. ולצד האחריות, הספר נכתב מתוך אהבה לעיר, וניסיון ללכוד את האווירה הייחודית, החד־פעמית, ששורה עליה, על כולה – לא רק על המקומות המוכרים, המובנים מאליהם, אלא גם ובעיקר על הסמטאות הצדדיות והשכוחות. ובעידן שבו כמעט לא יוצאים ספרי טיולים חדשים – כמו אלבומי אמנות וספרי מתנה אלבומיים, הם הולכים בדרך כל בשר – ראויה הוצאת יד בן־צבי לכל שבח על שני כרכים עשירים, צבעוניים, מקיפים ועשויים בקפידה.

המעמד הקאנוני של קודמו, ירושלים וכל נתיבותיה, שיצא ב־1999 בעריכתו של אייל מירון, מחייב אותנו להתייחס גם לירושלים ועוד מנתיבותיה כספר ששואף לקאנוניות. הוא כולל 32 סיורים שנכתבו במיוחד לספר החדש, והוא כמעט אינו חופף לספר הקודם. לפנינו, במילים אחרות, ספר המשך, פרי חקירתם של מדריכי טיולים, מורי דרך וחוקרי ארץ ישראל וירושלים. מלבד המטרה המרכזית והגלויה – העמדת ספר חדש ועדכני – נדמה ששני שיקולים נוספים הנחו את העורכת תמר הירדני ואת המשנה לעורך אלדד ברין. האחד הוא הניסיון לגאול מתהום הנשייה שכונות ואתרים שנשכחו. הירדני כותבת על שכונת מנשייה שבתיה, בתי ערבים אמידים, היו פזורים באזור רחוב שמואל הנגיד ואוסישקין של ימינו (וכמה מהם שרדו). ראובן גפני מקדיש סיור שלם לשכונות הנעלמות של גיא בן־הינום, וסיור אחר לשכונת ליפתא עלית, או רוממה המורחבת, מול הכניסה לירושלים ומעל כביש בגין, על בתי הכנסת שלה, מבני הכפר ליפתא שעוד נותרו בה ותחושת השקט המיסתורית ששורה בה. השיקול השני הוא הרחבת המבט המסייר והמטייל אל מעבר לירושלים ההיסטורית, הקלאסית, המתוירת, והתבוננות בעיר היום־יומית, העכשווית. שכונות כמו פסגת זאב, גבעת מרדכי, נווה יעקב, גבעת המבתר, קריית יובל, גילה, עיר גנים, מלחה והקטמונים זוכות בספר הזה לסיורים משל עצמן; אלו שכונות שמדף הספרים הירושלמי – ובכלל זה הספרים המכוננים של היסטוריון האדריכלות המנוח דוד קרויאנקר – התעלם מרובן באופן מופגן, כביכול אין מה לראות בהן, אין בהן שום דבר שראוי לתעד. ההחלטה של העורכים להרחיב את גבולות המבט שלנו על ירושלים היא עיקר החידוש והחשיבות של הספר הזה.

איך כותבים על ירושלים ב־2025? הסיורים בירושלים ועוד מנתיבותיה שומרים בדרך כלל על טון מדוד ושקול, ונמנעים מהרהורים נוגים על ההווה והעתיד של העיר או מאמירות פוליטיות שנויות במחלוקת – לפעמים באופן מקומם. בסיור ב"שכונות היהודיות על דרך שכם", כותב שמואל בהט כי "ההתיישבות היהודית במזרח ירושלים [...] נובעת ממניעים אידיאולוגיים, וחרף חוקיותה על פי החוק הישראלי היא שנויה במחלוקת ציבורית בישראל ואף עוררה לא פעם עימותים אלימים בין יהודים וערבים, שעוררו עניין בין־לאומי. התומכים והמתנגדים כאחד רואים בהתיישבות זו מהלך אסטרטגי שישפיע על עתידה של העיר" (עמ' 120). אפשר היה לבחור בניסוח חמקמק פחות, ולספר למסיירים כיצד עמותות ימין קיצוני עמלות, בתעלולים משפטיים כאלה ואחרים, להשתלט על בתים של פלסטינים במזרח העיר ולגרש משפחות מבתיהן באכזריות, והכול באישורן המיתמם של ערכאות הצדק הישראליות. מותר מפעם לפעם לסגת מעט מן העמדה האו"מניקית ולהציע מבט מפוכח וכן יותר על הנעשה באזור.

ואף שהספר "יהודי" מטבעו, בחירות אחרות בו מדברות בעד עצמן. הקוראים מוזמנים, למשל, לסייר בשכונות ערביות כמו בית צפאפא והשכונות הערביות מצפון לעיר העתיקה, וגם הנכבה הפלסטינית נוכחת מאוד. בסיור במוסררה, מאת יולי מלכא, מצוטט ג'ון טליל, בן למשפחה ערבית־נוצרית אמידה שהתגוררה בשכונה, המעיד על החוויה הקשה של ביקור בבית משפחתו שגרות בו כעת משפחות יהודיות; בסיור בטלביה, שכתב ישראל גולדמן, מובא סיפורו של ורטאן מטוסיאן, שאנשי לח"י סילקו אותו באלימות מבית המידות שלו, ולאחר מכן גילה כיצד נבזז הבית והושחת. הנכבה נמצאת גם בסיור בשכונת מלחה – גרעין הכפר, על ראש הגבעה הצופה על הקניון, מוכר רק ליודעי חן – אם כי הסיור, שכתב דב נוטקביץ, פוסח באופן משונה על המסגד שבמרכז הכפר, שכיום גרה בו משפחה יהודית. ככלל, נעשה כאן ניסיון ניכר ליצור ספר מגוון, שישקף נאמנה את הקוסמופוליטיות של העיר ואת חשיבותה ליהודים, לנוצרים ולמוסלמים.

את הספר קראתי מכריכה לכריכה, בכורסה בבית; זו קריאה משונה – לא לכך הוא נועד. זהו ספר שצריך לקחת ביד ולצאת איתו לדרך. אך דווקא הקריאה הביתית, הלא־טבעית, המחישה לי את חשיבותו ואפשרה לי להסתכל עליו לא רק כעל ספר סיורים, אלא גם כעל מחקר ומעשה תיעוד. על חלק מן הסיורים שורה אווירה מהורהרת, נוגה, חשש שמא האתרים המופיעים בסיור כזה או אחר ייעלמו בקרוב. ביטויים כמו "השכונה משתנה בקצב מהיר" או "המקום משנה את אופיו" חוזרים שוב ושוב; גם ההתחרדות של שכונות מסוימות מקבלת ביטוי בספר. מצד שני, מוזכרים בו כמה וכמה מקרים שבהם לחץ ציבורי הוביל לגניזת תכניות בנייה גרנדיוזיות או הרס מבנים היסטוריים. הנקודה היא זו: ספר כמו ירושלים ועוד מנתיבותיה חשוב גם בגלל התיעוד של העיר, ובגלל המודעות שהוא מעורר למקומות שונים בה שיזמי נדל"ן ציניקנים ותאוותנים משוועים לגלח ולהשכיח. מקום שאין לו היסטוריה הוא מקום שאפשר לסלק בקלות תמורת מפלצת בנייה מכוערת; בית שאין לו סיפור, שאין לו זיכרון חי, יינגף מפני חסידי ההתחדשות העירונית. ירושלים ועוד מנתיבותיה מספר את סיפורה של העיר ומעגן את הזיכרון החי שלה, את הזיכרונות הרבים שהיא מורכבת מהם, וככזה, שמור לו תפקיד חשוב לא רק בהנחלת הידע על ירושלים, אלא גם במאבק על שימור העיר והאוצרות שלה בעשורים הבאים.

---

אריאל הורוביץ הוא סופר וחוקר ספרות, חתן פרס היצירה על שם לוי אשכול לשנת 2024. ספריו, טובי בנינו (2021) ועורך צללים (2024), ראו אור בהוצאת כתר. כותב עבודת דוקטור במחלקה לספרות השוואתית באוניברסיטת סטנפורד, קליפורניה.