חדר משלך?

הופרדנו כך: מורה נבוכים להפרדה מגדרית, יופי תירוש, קרן ברל כצלנסון - קן האופק, 197 עמודים, 2025.

מה שתירוש מצליחה להעביר היטב, בשפה בהירה ובכתיבה מאורגנת, הוא כיצד המגמה המתעצמת של ההפרדה המגדרית במרחבים הציבוריים בישראל – בצה"ל, באקדמיה, באוטובוסים, במעיינות – למעשה מנרמלת אותה. ויותר מזה, מה שהיה פעם קיצון – הידור במצווה – הופך להיות הסטנדרט החדש שכולם מחויבים אליו.

מירי כהן-אחדות

הימים הם ימיה האחרונים של שנת 2025. הופרדנו כך, ספרה החדש של המשפטנית פרופ' יופי תירוש, אמור היה להיות לא רלוונטי. התגובה שלנו למקרים המתוארים בו הייתה אמורה להיות פליאה – אנחנו חיות ברבע השני של המאה ה־21 והפרדה מגדרית עדיין מתקיימת? נשים עדיין מופנות לצד האחורי של האוטובוס? מחיצות עדיין מוקמות כדי שטהרתם לכאורה של גברים לא תיפגם על ידי צללית גופה של אישה? אבל אנחנו לא מתפלאות, ולא כותבות בתדהמה. שנת 2025 מסתיימת ואנחנו יודעות היטב שקִדמה אינה כורח המציאות ובוודאי לא כוח הטבע; שאנחנו לא תמיד הולכות קדימה, אלא לפעמים בסיבובים, ולפעמים אחורה ממש (אבל כן, יש "קדימה" ויש "אחורה", גם את זה כבר הספקנו ללמוד).

ספרה של תירוש עוסק בהפרדה מגדרית על רקע דתי בישראל, ובייחוד במקרים שהפרקטיקה הדתית יוצאת בהם מתחומי המרחבים הדתיים והחרדיים אל המרחב הציבורי הכללי. הוא אינו מכיל גילויים מרעישים או טענה מחקרית חדשנית, והוא גם אינו מכוון לכך. כוחו וחשיבותו מצויים בהתעקשותה של הכותבת לא לוותר, לא להיכנע לתכתיבי השעה (שאפשר לתמצת אותם במילים "שקט! נלחמים") ולהישיר מבט אל המקום האפור והמשעמם, הנקודה שאף אחד לא רוצה להתעכב עליה, הכתבה בעיתון שנוח לקוראות ולקוראים לדלג מעליה, ובצדק – הנפש המותשת אינה יכולה להתמודד עם עוד עוול, עוד חוסר צדק, עוד פגיעה בערכים הליברליים של מדינת ישראל.

מהבחינה הזאת, נראה שנקודת הפתיחה של הספר – הוויכוח הציבורי סביב התפילות בהפרדה מגדרית בגן מאיר בתל אביב, והעימותים לקראת תפילת שמחת תורה שהייתה אמורה להתרחש בשבעה באוקטובר – קולעת היטב להלך הרוח הציבורי שהספר נכתב בו ולזה שהוא מתקבל בו. בשבעה באוקטובר מחבלי חמאס חדרו לשטח ישראל, והעולם התהפך. הן התפילה והן העימותים לא התקיימו. הוויכוח נמוג. הבחירה לפתוח את הספר במאורע הזה מצביעה על מודעות מלאה לשאלה הראשונה שהוא צפוי להיתקל בה – איזה מקום, איזו רלוונטיות יכולה להיות לספר שעוסק במשהו שלא רק שאינו קשור בשבעה באוקטובר, אלא עוסק, מילולית, בוויכוחים הפנימיים הישנים, וכך מערער את "אחדות העם"? ספר שלא רק שאינו מצהיר "יחד ננצח", אלא מתעקש להצביע על כך שאנחנו בעצם, היום כמו בשישה באוקטובר, כלל לא ביחד?

למרבה הצער, נראה שספרה של תירוש רלוונטי מתמיד. ההפרדה המגדרית – שהיא, כפי שמוסבר בספר, בסך הכול מיתוג מחדש של הדרת הנשים הישנה שלמדנו להכיר ולאהוב – משגשגת בישראל בשנים האחרונות. חלקו הראשון של הספר מוקדש למיפוי התופעה: סקירה היסטורית סדורה של תופעת ההפרדה המגדרית בישראל. זהו חלק חשוב מאין כמוהו מכיוון שהוא מאפשר, לראשונה, לראות את ההפרדה המגדרית לא רק בתור אוסף מקרי של אנקדוטות, אלא בתור מגמה שהולכת ומתרחבת. מהסקירה עולה גם כי ההיבט החשוב ביותר להבנת ההפרדה המגדרית כתופעה אינו ההתעצמות שלה, אלא האפשרות לראות אותה כתוצר של עמדה אידיאולוגית ולא כתוצאה טבעית של נוכחות חרדית או דתית. שהרי, זהו עקב אכילס של העמדה החילונית בוויכוח: המאבק בהפרדה נתפס כאידיאולוגי (ולכן מוטה מראש, מעורר בוז), בעוד הדרישה להפרדה (וההסכמה אליה) נתפסות כנימוס, כרגישות תרבותית או כהתחשבות ליברלית במיעוט. מה שתירוש מצליחה להעביר היטב, בשפה בהירה ובכתיבה מאורגנת, הוא כיצד המגמה המתעצמת של ההפרדה המגדרית במרחבים הציבוריים בישראל – בצה"ל, באקדמיה, באוטובוסים, במעיינות – למעשה מנרמלת אותה. ויותר מזה, מה שהיה פעם קיצון – הידור במצווה – הופך להיות הסטנדרט החדש שכולם מחויבים אליו.

בשני החלקים הבאים בספר, תחת הכותרות "הפרדה והזכות לשוויון" ו"אתגר הרב־תרבותיות" תירוש נדרשת לפירוק שיטתי של טיעונים שתומכים בהפרדה מגדרית בישראל: מה ההבדל בין שיעור יוגה לנשים בלבד לבין הופעה או תואר ראשון בהפרדה מגדרית (והאם יש הבדל בכלל?), מדוע הפרדה היא תמיד גם הדרה (ממשאבים, ממרחבים, מאפשרויות), וכמובן, הטיעון הנצחי, "אבל הן רוצות את זה! או לכל הפחות מסכימות". הפרקים האלה, שלרוב שולטת בהם השפה המשפטית, ממלאים את המטרה החשובה ביותר בספר: התמרת תחושת העוול לטענות מבוססות, מנומקות ומנוסחות היטב. הזווית המשפטית יעילה בהם מאוד, וניכר ששם נקודות החוזק של הכותבת. אולם המקומות שהיא יוצאת בהם מאזור הנוחות המשפטי ועוברת לטיעונים סמליים, דיסקורסיביים, חזקים לא פחות: הסכמה להפרדה מגדרית מקבעת תפיסה שלפיה אישה היא טומאה שגברים צריכים להימנע ממנה. השילוב בין הטיעונים המשפטיים לטיעונים הדיסקורסיביים יאפשר לקוראות ולקוראים להתנסח ביתר קלות בפעם הבאה שיתגלע סביב שולחן השבת הוויכוח "אבל מה הבעיה לכבד?".

חשוב לומר זאת בגלוי – הספר (ואף הביקורת הנוכחית עליו) אינו כתוב מתוך נקודת מבט ניטרלית, נטולת אידיאולוגיה. הנחות היסוד שלו נטועות היטב בתרבות המערבית הליברלית, וטוב שכך. זוהי נקודת המבט המתבקשת לדיון כזה בתקופה הנוכחית. כדי לשכנע נשים חרדיות, או אפילו גברים חרד"לים, תירוש הייתה צריכה לכתוב ספר אחר לגמרי, או ליתר דיוק – מישהי אחרת הייתה צריכה לכתוב ספר אחר לגמרי. הספר הזה מופנה אל גברים ונשים בציבור החילוני, המסורתי, הדתי, שמרגישים שהפרדה מגדרית לא משרתת את תפיסת העולם שלהם, אבל מוכנים לעיתים להסכים לה בשתיקה; שמרגישים שמשהו בהפרדה לא מסתדר להם, ולא בטוחים מה.  

החלק השלישי והאחרון של הספר, שמתמקד בקשר בין ההפרדה המגדרית להפיכה המשטרית שממשלת ישראל מנסה לבצע בנחישות חסרת חמלה בשנים האחרונות, נראה כמו ניסיון לענות על השאלה שפתחה את הסקירה הנוכחית – מדוע לכתוב (ולקרוא) ספר כזה בתקופה הנוכחית, שמדינת ישראל נאבקת בה על קיומה? אבל אין שום צורך להתאמץ כדי להזכיר את הרלוונטיות שלו, רק השבוע פורסמו נתוני הלמ"ס לשנת 2023, ועולה מהם כי על אף השקעה כלכלית אדירה של המדינה (וגם, דה מארקר שכחו לציין, על אף פשרה עקרונית ומוסרית של המל"ג בדמות אישור מסלולי לימוד מופרדים לתואר ראשון, ובמחיר של הדרת מרצות וסטודנטיות), שיעורי ההשכלה האקדמית של גברים חרדים נשארו בתחום החד־ספרתי הנמוך, ולא עלו כמעט בכלל בעשורים האחרונים. באותו שבוע, כאילו כדי לנעוץ את הסכין עמוק יותר, עבר בכנסת בקריאה ראשונה – מול ארגונים פמיניסטיים ונשים חרדיות שהתנגדו נחרצות – חוק שמאפשר הפרדה מגדרית בתארים מתקדמים.

הסיקור התקשורתי של שני האירועים האלה נדחק, באופן טבעי, לשולי עמודי החדשות. למי אכפת מהזכויות של מרצה שלא תוכל ללמד בתוכנית לתואר שני, או מהסטודנטית החרדית שכעת יופעל עליה לחץ חברתי מאסיבי ללמוד במסלול הפרדה במקום במסלול רגיל? אבל גם בנושא גיוס חרדים לצה"ל – תחום שהסיקור התקשורתי שלו לא ממש לוקה בחסר – ההפרדה המגדרית שהוא יכפה על צבא העם מתקבלת בשוויון נפש, כמעט כמובן מאליו.

במובן הזה, יש משהו כמעט מתריס בקריאה בהופרדנו כך עכשיו. לא משום שהוא רדיקלי, אלא משום שהוא מסרב להיות דרמטי. הוא דורש מהקוראת להתעכב, לעקוב אחרי פסיקה, אחרי תקדים, אחרי הבחנות דקות, בזמן שהמציאות כולה צורחת דחיפות. הופרדנו כך לבדו כנראה לא יצליח לבלום את התהליכים המאיימים האלה, אבל ראוי לקרוא בו, ראוי להציב אותו על מדף ספרות העיון הליברלית הישראלית בתור תזכורת: גם מאבק עקרוני, חילוני, שהוא כמעט בגדר קרב מאסף, הוא חלק מהדי־אן־איי הישראלי בעשור השלישי של המאה ה־21.

---

ד"ר מירי כהן-אחדות היא מרצה בכירה במכללה האקדמית לחינוך ע"ש דוד ילין. ספרה מה זה אם לא אהבה – מסות על פמיניזם בזמן הזה ראה אור לאחרונה בהוצאת שתים.