שמרנות רדיקלית, או הפילוסופיה הדתית ששברה את הרשת

קריאה לתחייתה של הפילוסופיה הדתית, שלום צדיק, כתב ומנדלי, 254 עמודים, 2024.

למרות הרטוריקה הפולומוסית של הספר וכל הכתרים ה"רדיקליים" שנקשרו לו, הוא אינו מאתגר את תורת החיים השמרנית של בית המדרש שבתוכו הוא נכתב. ואף להפך: הוא מעמיד לה רגל נוספת

אוריה כפיר 

לפני שנה, בעיצומו של חג הסוכות, בזמן שהייתי בשבתון בארצות הברית, גיליתי שהפיד שלי סוער וגועש. הסיבה לזה הייתה, כך התברר, פרסום של ספר חדש בהוצאת הספרים הקטנה "כתב", בשם קריאה לתחייתה של הפילוסופיה הדתית מאת שלום צדיק; גילוי נאות: חבר וקולגה. להבדיל מחיבוריו האקדמיים של צדיק, הספר הזה נכתב מלכתחילה כספר פופולרי המיועד לקהל הרחב, מתוך כוונה מוצהרת לעשות לו נפשות. המטרה שצדיק הציב לספרו היא להפריך את התפיסה "שיש סתירה מובנית בין הפילוסופיה לבין הדת" (עמ' 9); להפריך את התפיסה – שצדיק מייחס ל"מרבית האנשים" – שאדם דתי נדרש לאחוז בתפיסת עולם נאיבית ובאמונות תפלות שאינן עולות על הדעת, בעוד מי שאמון על הפילוסופיה ניחן בספקנות בריאה, מבט מפוקח וחתירה לאמת שאינם מאפשרים לו לקיים אורח חיים דתי. בניגוד לתפיסה הזו, צדיק קובע כי "יש סיבות דתיות להיות פילוסוף [צדיק מדבר אפילו על "חובה"], וסיבות פילוסופיות להיות דתי" (עמ' 215). צדיק, שמגדיר את עצמו כ"פילוסוף דתי" ואף "פילוסוף רדיקלי", הקדיש את ספרו ל"סיבות" הללו, והוא מונה אותן בלהט הסברתי, או בלשונו "תעמולה דתית" (עמ' 238), במטרה "רדיקלית" להקים לתחייה את הפילוסופיה הדתית שרווחה, לדבריו, בימי הביניים, ואשר יכולה, לדעתו, לשמש היום מזור לדתיים שאינם מאמינים בעל־טבעי ולחילונים שסולדים מהמתירנות של עולמם.     

ספרו של צדיק – פרופסור למחשבת ישראל באוניברסיטת בן-גוריון בנגב, ומי שמעביר שיעורים בישיבת ההסדר עתניאל שהוא עצמו בוגר שלה – עמד עם פרסומו במוקד של דיון ער ויצרי, שכלל לא מעט התקפות על המחבר מצד חבריו למגזר ולדרך, שהגיעו עד לכדי האשמות באפיקורסוּת ובמינוּת, ובכך שהוא מסלף דברי חכמים ובראשם הרמב"ם. מדי יום ביומו נערמו אצלי בפיד פוסטים ארוכים ושרשורים בלתי נגמרים של עוד ועוד תלמידי חכמים שביקשו לעשות סדר בפרשייה, או שביקשו לעשות סדר בַּסדר, ולהאיר עוד זווית ולהוסיף עוד ניואנס. חברים, תלמידים, רבנים, עיתונאים – לכולם היה מה לומר. לשיאה הגיעה הסערה כאשר הרב שמואל אריאל, מי שכבר ב־2018 פרש מן הישיבה כי "מתקיים בה חינוך לכפירה", פרסם אף הוא פוסט ארוך שזכה לתגובה ארוכה של צדיק, וכעבור שבוע יצרו השניים מסמך דוקס משותף, שהתארך עד ל־50 עמודים, שבו הם המשיכו להתפלמס ב"שידור חי" מול הקהל המשתאה. בעיצומה של מלחמת עזה, אחד מכותבי הפוסטים הגדיר זאת כ"רגע של אסקפיזם, להיות עדים לגרסת המאה ה־21 של פולמוס הרמב"ם". כותב אחר סיכם את זה יפה: "איזה כיף שפתאום כל הפיד עוסק בשאלות של אמונה והשקפה".

גם אני עקבתי בדריכות אחרי הפולמוס המרתק הזה ממקום מושבי מעבר לים, אף שמרחוק הצלחתי לגעת בדברים על פני השטח בלבד. שלחתי לצדיק מייל אישי שכותרתו היתה "תחזקנה ידיך": "שלום הצדיק, מועדים לשמחה, אני עוקב אחרי הבוקה והמבולקה סביב ספרך החדש. אשריך שדבריך מצליחים להוציא כל כך הרבה אנשים משלוותם, וגורמים להם להבין ולהשכיל, לשמוע וללמוד. אקרא בדריכוּת! יישר כחך, וד"ש חמה ממסצ'וסטס המתקררת".

כשחזרתי ארצה שמתי ידי סוף־סוף על עותק של הספר, ואף קיבלתי הקדשה אישית מאת המחבר: "שתזכה ללמוד ולהשכיל ולגדל את משפחתך באהבת ה' ויראתו". ואולם, כשקראתי את הספר נכונה לי הפתעה. הבנתי שמגמת הספר כפי שהצטיירה לי מבעד לפולמוס המקוון הייתה חלקית בלבד. כל המתפלמסים – הן התוקפים הרבים, הן המגנים המעטים – התייחסו רק לביקורת של צדיק על מה שהוא מכנה ה"שמרנות הדתית". כולם (לרבות הדתל"שים בקהל) התייחסו לספר מתוך עולם המושגים הישיבתי. לעומת זאת, הביקורת שלו על "החילונות הליברלית" (ו"הדתיות הליברלית") שתופסת נתח גדול מן הדיון בספר לא זכתה לכל יחס.

הדברים להלן מבוססים על מכתב שכתבתי לצדיק לאחר הקריאה, שבהם ניסיתי לסכם את עיקרי הספר להבנתי, ואת נקודות התורפה שלו: 

1. ללכת בלי ולהרגיש עם: הספר של צדיק הוא ספר על פילוסופיה אף שאין בו הרבה מאוד פילוסופיה. ההסברים של צדיק מדוע כדאי לחזור למה שהוא מכנה "פילוסופיה רדיקלית" באים ברובם הגדול מתחומים שאינם שייכים לעולמה של הפילוסופיה – חינוך, היסטוריה, היסטוריה של המדע, סוציולוגיה, פסיכולוגיה, תרבות, מוסר, אידיאולוגיה, ואפילו מה שהוא מכנה ה"טבעי" וה"בריא" – וכמעט לא מצד מה שיש לפילוסופיה עצמה להציע. למה הדבר דומה? לאדם שמעודד את חברו להתאמן במכון הכושר השכונתי (ולשלם דמי מנוי יקרים), בגלל הנוף הנשקף מן המכון ולא מטעמי כושר ואיכות חיים. בחירתו זו של צדיק היא כמובן לגיטימית, אבל מי שנמשך אל הספר בעקבות הכותרת הפילוסופית שלו ("קריאה לתחייתה של פילוסופיה דתית") עלול למצוא את עצמו בסוף הקריאה וחצי תאוותו בידו.

2. מיעוט מדוכא: חלק מרכזי במהלך הרטורי של צדיק מייצר תחושה שהספר מייצג קול של מיעוט מדוכא שכוחות גדולים וחזקים חברו יחד כדי להכניעו. מונח שחוזר על עצמו שוב ושוב הוא המונח "ברית" (למשל, עמ' 67, 127, 163 ועוד) – שנכרתה כביכול בין "הדתיות השמרנית" לבין "החילוניות הליברלית", ואחותן הקטנה, "הדתיות הליברלית". כל אלה עשו יד אחת נגד "הפילוסופיה הדתית". התועלת הרטורית בהצגה זו של הדברים ברורה, אך אינני מאמין שאפילו צדיק חושב כך. שמות של מודלים פילוסופיים שצדיק קורא ל"תחייתם" הם הרמב"ם ("פילוסופיה רדיקלית") ויהודה הלוי ("פילוסופיה מתונה"). לא זה ולא זה סובלים מדיכוי, והם נלמדים במוסדות רבים לרבות ישיבות, מכינות, מדרשות וגם באקדמיה.

3. ערכים אנטי־ליברליים באוניברסיטה: במקומות אחדים תחושת המיעוט של צדיק מגיעה עד לכדי תחושת נרדפות של ממש. תחושה זו היא שהביאה את צדיק, לדבריו, לפרסם את הספר רק לאחר שקיבל קביעות באוניברסיטה. כקולגה של צדיק מאותה האוניברסיטה אני חש שטענה זו אינה הוגנת. הספר עורר סערה בחוגים דתיים־לאומיים שחשו מאויימים ממנו, אך שום איום דומה לא הורגש במסדרונות האוניברסיטה. אינני תמים עד כדי כך שאני סבור שהאקדמיה נקייה מפוליטיקות. אבל בדבר אחד אני משוכנע: אם יש מי שניסה באוניברסיטה לשים לצדיק רגליים, לא היה זה בגלל תפיסתו הפילוסופית, קרי, "מדוע כדאי לשמור תורה ומצוות בעולם שאין בו על־טבעי". התהייה של צדיק, מדוע ערכים ליברליים ואנטי־ליברליים אינם מקבלים לגיטימציה שווה באוניברסיטה, מיתממת. נדרשת מידה לא מבוטלת של ציניות כדי להשתמש בסובלנות של השיח הליברלי כדי לקדֵם ערכים אנטי־ליברליים שיוצאים נגד השיח הליברלי שאפשרו את השמעתם.

4. צדיק וליבוביץ': התפיסה הפילוסופית של צדיק (תורה ומצוות בעולם ללא אֵל פרסונלי) הביאה אנשים לייחס לו עמדות ליבוביצ'יניות (ליבוביץ' דיבר על אל טרנסצנדנטי). חבר אחד שאל אותי אם צדיק אינו "ליבוביץ' על סטרואידים", אך למעשה אין לך טעות גדולה מזו. טענה מרכזית בהגותו של ליבוביץ' היא שמהותה של הדת היא אך ורק עבודת ה'. אדם שמקיים את מצוות הדת מתוך תחושה של כדאיוּת ו"מה יוצא לי מזה" – אינו עובד את ה' אלא את עצמו, ודתיותו היא "מרד במלכות שמיים". כנגד זה, עיקר טענתו של צדיק היא שכדאי להיות דתי שמרן, משום שרק כך יבטיח האדם את אושרו. ליבוביץ' היה דוחה השקפה תועלתנית זו מכול וכול. בהקשר לכך אציין ששמו של ליבוביץ' מוזכר פעמים בודדות בספר (אפשר לספור אותן על כף יד אחת) וצדיק אינו נדרש כמעט לעמדותיו. בכך לא הייתה שום בעיה, אלמלא במקום היחיד שצדיק עושה זאת הוא מייחס לליבוביץ' עמדות לא לו ו"יחס חמור לנושא הלהט"ב" (עמ' 196; לגופו של עניין, ליבוביץ' התייחס באמפתיה רבה להומואים דתיים, וסבר כי "לא שינוי ההלכה [נצרך כאן]. צריך לחוקק הלכה לגבי מציאות שההלכה בכלל לא מכירה שהיא קיימת").

5. לגעת באושר: ה"שאיפה אל האושר" בבסיס הספר מעניקה תחושה (שצדיק בוודאי לא כיוון אליה) של ניו אייג'יזם – תורה שמעמידה את הפרט ואת אושרו במרכז, ועומדת כנגד התפיסה החז"לית ש"מצוות לאו להנות נתנו". חז"ל בוודאי לא הנגידו בין המצוות לבין האושר, אך בוודאי גם לא הכפיפו את המצוות אליו. יתר על כן, בתחום הטרנדי של "מדעי האושר" מונים החוקרים את הגורמים השונים שיכולים להביא את האדם לידי אושר. החוקרים אומנם מצביעים על כך שאנשים דתיים נהנים יותר, אבל גם עומדים על כך שלדת אין בלעדיות על הדרך אל האושר, והיא עומדת לצד גורמים אחרים – כגון, תחושת משמעות, הודיה, אופטימיות, נתינה, התנדבות, קשרים חברתיים, ובמובן מסוים אפילו אמונה ב"על־טבעי" שצדיק דוחה בשתי ידיו. אם האושר הוא המטרה – ישנן דרכים שונות להגיע אליו, והדת של צדיק היא רק אחת מהן.

6. אושר ליהודים בלבד: בהקשר לאושר, הספר מתעלם מן הפיל שבחדר: דת ישראל, כידוע, להבדיל מן הדתות האוניברסליות, שמורה ליהודים בלבד. אף שצדיק אינו מתייחס לכך, יש לשער שגם את האקסלוסיביות הזו הוא יסביר כתנאי הכרחי לאושר. אך לא ברור מדוע, אם כך, האושר (קרי, תורה ומצוות) שמור רק לעם אחד. וחמור מכך: מה יעשו אותם גויים (בעבר הרחוק ובהווה) שהאושר היהודי עובר, כביכול, דרך פגיעה בהם (למשל, דרך מצוות כיבוש ארץ ישראל ונישולם ממנה)? האם ניתן להצדיק כל דבר באמצעות שאיפת האושר (שלי)?    

7. סגרדה פמיליה: וכאן אנו מגיעים לעיקר: הדרך המרכזית של צדיק אל האושר היא המשפחה השמרנית (אבא ואמא, במשפחה מרובת ילדים, שחיה בתוך חברה דומה). המשפחה היא הסיבה העיקרית, לשיטתו, שכדאי להיות דתי (יהודי) שמרן. הטיעון הזה הוא הטיעון המרכזי של הספר והוא שזור לכל אורכו. תפיסה אידיאליסטית זו של מוסד המשפחה (שעומדת גם בבסיס עמדותיו האנטי־להט"ביות) מהדהדת כוחות עולים בפוליטיקה הישראלית (מפלגת נֹעם) שיוצאים נגד משפחות אלטרנטיביות. תפיסה זו מושתתת על דעות קדומות על החברה החילונית, "חברה המסתכלת על נשים בתור אובייקט מיני כשהן צעירות והופכת אותם לאימהות חד־הוריות כשהן מבוגרות" (עמ' 175), ועצימת עיניים מול חוליי החברה הדתית והחרד"לית. למען האמת, בשתי החברות המציאות הרבה יותר מורכבת לטוב ולרע. חשוב לציין, כפי שלמרבה הצער כבר נוכחנו לדעת במקרים לא מעטים, שהעמדת התא המשפחתי כעילת העילות וסיבת כל הסיבות היא מסוכנת, ועלולה להביא לכך שחברה שאוחזת בתפיסה הזו תעדיף להשתיק עבירות חמורות, ובלבד שהתא המשפחתי של העבריין לא יינזק.

סוף דבר, למרות הרטוריקה הפולומוסית של הספר וכל הכתרים ה"רדיקליים" שנקשרו לו, הוא אינו מאתגר את תורת החיים השמרנית של בית המדרש שבתוכו הוא נכתב. ואף להפך: הוא מעמיד לה רגל נוספת. מי שהבינו זאת יותר מכולם היו ראשי ישיבת עתניאל, שלמרות כל הביקורת החריפה שנמתחה על צדיק, שמרו על מקומו בסגל ההוראה של הישיבה. גם הם הבינו שכנגד הרושם המהפכני שמיוחס לספר שיוצא כביכול נגד ה"שמרנות הדתית", הוא מבטא, אפעס, לא אחרת מאשר שמרנות דתית. מבחינת הדרך הפילוסופית המחבר אכן מכוון גבוה (צדיק קורא לזה "פילוסופיה רדיקלית"), אך בסופו של דבר, ולמעשה גם בתחילתו, הדרך ה"רדיקלית" הזו מובילה אותו אל חיקו החמים של אותו מבצר דתי וחרד"לי, באגפיו היותר שמרנים.

---

ד"ר אוריה כפיר הוא מרצה בכיר במחלקה לספרות עברית באוניברסיטת בן-גוריון בנגב, ומתמחה בעיקר בשירה העברית בימי הביניים. בשנת 2018 ראה אור ספרו A Matter of Geography: A New Perspective on Medieval Hebrew Poetry (Brill). מחקריו בשנים האחרונות מוקדשים בעיקר לייצוגים של משוררי תור הזהב מספרד בספרות העברית לדורותיה, ובהיבטים מוזיקליים ופרוזודיים של הסיפור העברי המחורז מימי הביניים. החל משנה"ל האקדמית 2025-6 הוא מכהן כראש המחלקה.