תשבץ חיים מקיף של סופר שלא היה בר-קטלוג – יורם קניוק

יורם קניוק: במקום ביוגרפיה, עדיה מנדלסון מעוז, פרדס ואוניברסיטת חיפה, 660 עמודים, 2025.

מנדלסון מעוז מצליחה לתאר את האישיות המסובכת של האיש ומכלול יצירתו ולתת הסבר משכנע לנבירתו הכפייתית בסיפור הישראלי שלו, לפרימתו ולאריגתו הלוך וחזור מזוויות שונות בסגנונות פרועים ובראייה נבואית.

יצחק מלר

יורם קניוק (1930–2013), פרסם מעל 40 ספרים: נובלות ורומנים, אסופות של סיפורים קצרים ורשימות פובליציסטיות, ספרי מסע ועוד. כתביו תורגמו ליותר מ־20 שפות וחלקם עובדו לסרטים, מחזות ותערוכות. במשך רוב חייו, קניוק הצטייר כאאוטסיידר מתריס ואנטי־ממסדי חריף וכפייתי, וזכה להכרה מעטה בערכה האמנותי של יצירתו. רק בשני העשורים האחרונים לחייו הוא נכנס, לאט ובהיסוס, לקאנון. תהליך זה מגיע לשיאו בימים אלה עם פרסום המחקר האנציקלופדי של פרופ' עדיה מנדלסון מעוז – מחקר שמנדלסון מעוז עמלה עליו מעל עשור, ושהצריך, מלבד ניתוח של רוב יצירותיו הידועות, חריש עמוק וסריקה־סקירה של כל מה שנכתב על הסופר ועל יצירותיו: סקירה מקיפה של הארכיון האישי שכלל גרסאות שונות ומרובות של כתביו כולל אלה שנגנזו; טיוטות וסקיצות, הגיגים, פתקים והתכתבויות עם בני משפחה, קרובים וחברים; ראיונות של החוקרת עם מבקרים, חוקרים, בני משפחה ומכרים; ראיונות שנתן בחייו; הציורים, הסרטים והמחזות על פי כתביו; כתבים פוליטיים ומעורבות פוליטית כתובה ופיזית והבלוג שכתב בחודשים האחרונים לחייו. מדובר בהר של נתונים שהיה צריך לבנות ממנו תמונה, מעין תשבץ. מבטים קרובים על המשבצות יוצרים תמונה מטושטשת ואף מבלבלת, אולם מבט מלמעלה מגלה מראה פנורמי קוהרנטי המבהיר שמדובר ביוצר שבהרבה נושאים הקדים את זמנו, למשל טראומה ופוסט־טראומה, השואה וגרמניה, הציונות והסכסוך הישראלי־פלסטיני.

אל הקושי הכמותי הזה מתווסף הקושי בניתוח הסיפורת שלו שאינה, כאמור, בת־קטלוג. היא מתערבלת ללא הרף, ויש בה כתיבה אוטוביוגרפית אמיתית ובדיונית, היסטורית, לא תמיד אמינה וחוזרת על עצמה, נטורליסטית, בוטה, גסה ותזזיתית. יצירתו קופצנית בזמן ובמרחב, במעשה ובתודעה. הוא משרשר בין ספריו שמות, חיות, דמויות ומאורעות עם ובלי שינויים או הסוואות. ביצירותיו הבדיוניות ביותר עדיין משובצים אלמנטים של מציאות היסטורית קונקרטית בצורת שמות אישים ויצירות, מקומות ואירועים שקרו. עלילות סיפוריו מתרחשות בארץ ישראל שלפני ואחרי קום המדינה וחלקן באירופה ובאמריקה, במיוחד בפריז וניו יורק, שם חי תקופות ארוכות בין 1951 ל־1961. חיבוריו כוללים תערובת של לשון גבוהה ונמוכה, סוגות ותת־סוגות, לעיתים באותו רומן או סיפור קצר: הגיגים ותודעה, ספרות ילדים, וידוי ובלש, ממוארים, יומני מסע ומסות, ועד לרומן היסטורי־מיתי רחב יריעה הפורש את מכלול גלגולי הגורל היהודי. לרוב, המחבר והמספר חד הם, פרט למצבים של גלגול נשמות והתחפשות: שתיים או יותר דמויות בגוף אחד או אותה דמות בכמה גופים, כולל של בעלי חיים (כלב, עיט). כמו כן, שימוש נרחב בפנטזיה, גרוטסקה, קאמפ וקרנבליות, תיאורי זוועות ובזות. היה מי שניסה להגדיר את כוליות סגנונו כריאליזם פנטסטי של כתבן בלתי נלאה.

כיצד הצליחה מנדלסון מעוז להתגבר על הר הנתונים הזה וליצור תשבץ חיים מרהיב של יוצר אניגמטי ושנוי במחלוקת? על ידי טיפוס וחפירה סיזיפיים ושיבוץ מופתי של הנתונים עד כדי יצירת תמונה בהירה של האיש. החוקרת לא הלכה בדרך המקובלת והמשמימה של כתיבת ביוגרפיה אישית־ספרותית כרונולוגית ודקדקנית, אלא בחרה להניח על השולחן את המוטיבים והתמות המרכזיים המופיעים ביצירתו – שהם תמיד קשורים לאירועים המכוננים בחייו, ורובם אירועים מכוננים גם בתולדות מדינת היהודים מאז היותה ברחם ועד אמצע העשור השני של המאה הנוכחית. החוקרת הגדירה וניתחה שני טקסטים מובילים בכל אחת מהקטגוריות, וכך יצרה פאזל מדויק ובהיר של המסרים בסיפורת של קניוק.

הספר בנוי משלושה שערים, 12 פרקים ותתי־פרקים. לאחר מכן כ־200 עמודים נוספים תחת הכותרת "נספחים": עץ משפחה; כתבי יד (גרסאות, טיוטות וגנוזים); מכתבים; הערות, מקורות וביבליוגרפיה.

כותרות השערים, הפרקים ותתי־הפרקים משרטטות את הנתיב הסיזיפי שהחוקרת בחרה לצעוד בו במהלך יצירת התשבץ. השער הראשון הוא "מלחמה וטראומה" ובו ארבעה פרקים: הראשון, "פרגמנטים מהעבר: פואטיקת ההתקה והעדות של קניוק", עוסק בגרסאות שונות של אירועי טראומה במלחמת תש"ח על פי שני טקסטים: היורד למעלה מ־1961 ותש"ח מ־2010; הפרק השני הוא "טראומה ואשמה: סבון וקשר הדם בין החיים למתים", על פי הספר הגנוז סבון שהחוקרת מצאה בעיזבונו והוציאה לאור אחרי מותו; הפרק השלישי הוא "הכתיבה הכלבית של קניוק", הכולל סקירה על משמעות הכלב והכלביות בחלק ניכר מספריו של קניוק; הפרק הרביעי הוא "בין הקצוות: יורם קניוק וסוזן זונטג", והוא עוסק במערכת היחסים ביניהם והסרט של זונטג וספיחיו על מלחמת יום הכיפורים. השער הזה מספר את תולדות הטראומה של קניוק הצעיר במלחמת תש"ח, היא המקור להלם הקרב שלו שמככב בכל ספריו ומהווה את מקור הנביעה העיקרי והחשוב ביותר של יצירתו.

השער השני הוא "דיוקן עצמי" וגם בו ארבעה פרקים: הראשון, "התלוש של קניוק"; השני, "אמריקה והמצאת הבדידות" על פי הספרים סוסעץ וחיים על נייר זכוכית, שהמחבר מתייחס בהם לעשור של הבריחה לאמריקה לצרכי ריפוי הגוף ובעיקר הנפש וזמן הדגירה של התהוות הסופר העתידי; השלישי, "הקשר הגרמני", ובו תיאור מורכב של מערכת היחסים של קניוק עם גרמניה והשואה בהקשרים שונים, החל מאביו היקה וכלה במפגשים עם גינתר גראס והיינריך בל, זאת על פי הספרים הברלינאי האחרון, אדם בן כלב וטקסטים נוספים, חלקם מן העיזבון; הרביעי, "העיט", מוקדש לדיון מעמיק בשימוש של קניוק בדימוי העיט, על פי הספרים היהודי האחרון, העיטים והסרט "העיט". המשותף לכל ארבעת הפרקים הוא הניסיון להסביר את מקומה של הפוסט־טראומה והשפעתה בסיפורת של קניוק.

השער השלישי הוא "מחלה וזקנה" ובו שלושה וחצי פרקים שעוסקים בסוף החיים, מחלות ובתי חולים, זקנה על כל צדדיה ומוות. הפרק הראשון הוא "במאבק הדורות", ובו דיון על הטקסטים הסיפור על דודה שלומציון הגדולה ונבלות; הפרק השני הוא "בתי חולים: פצע, מחלה וזקנה", על פי חימו מלך ירושלים ועל החיים ועל המוות; השלישי הוא "דיוקנו של האומן כמצייר מתים", על פי הרומן האחרון שקניוק מפרסם לפני מותו בא בימים; הרביעי, "הסוף", הוא אחרית דבר של החוקרת בסוף הטיפוס הסיזיפי בהר הנתונים. בהביטה מטה על התשבץ שהצליחה לחבר היא מתוודה: "אני רוצה לומר את מה שלמדתי מקניוק ומהמסע בעקבותיו: שהפוסט־טראומה אולי לא נעלמת, אבל גם בצילה יש מקום לחיים של יצירה ושל האהבה; חיים שבהם החוויות המכוננות הופכות לאבן בניין בתהליך של זהות ושל משמעות, מקור חשוב לסיתות מתמשך ופורה שאינו מסתיים אף פעם. כך גם אצל קניוק, שהיה אלוף המיתות אבל תמיד קם מתוכן כמו עוף החול" (עמ' 420).

מנדלסון מעוז מצליחה לתאר את האישיות המסובכת של האיש ומכלול יצירתו ולתת הסבר משכנע לנבירתו הכפייתית בסיפור הישראלי שלו, לפרימתו ולאריגתו הלוך וחזור מזוויות שונות בסגנונות פרועים ובראייה נבואית. היא מראה בצורה משכנעת את התפקוד של חוט השני המסביר־כול: הלם הקרב שחווה במלחמת תש"ח. היא מוכיחה כיצד אותה חוויה צרובה משפיעה על הצורה שהוא רואה מתאר ומפרש בה את שלושת השברים ההיסטוריים של עמו: המעבר מגלות למדינת לאום (ציונות) תוך כדי ירידת כוחה ומעמדה של הדת; המשמעות של השואה ומערכת היחסים בין המדינה היהודית עם גרמניה הפוסט־נאצית; הסכסוך הישראלי־פלסטיני והשפעתו על החברה הישראלית ומלחמותיה. עם זאת, נראה כי הדיון בשבר השלישי שנמשך, אף ביתר שאת, עד לשעת פרסום הספר, לוקה בחסר. למשל, אין התייחסות לסוגיית היחסים בין יהודים לערבים בהיהודי האחרון ואין כמעט דיון ברומן ערבי טוב. לעומת זאת מוקדש שער שלם, חשוב ומבריק, לסוגיית סוף החיים, מחלה, זקנה ומוות. ייתכן שהיה צריך להיות שער רביעי המוקדש לסכסוך המדמם מאז ועד היום, ודווקא בימים אלה.

---

פרופ' יצחק מלר, בן 77; בעברו, מנתח סרטן (כ־45 שנה); בעשור האחרון, תואר ראשון בלימודי מדינת ישראל ובספרות עברית ודוקטורט בספרות עברית תחת הכותרת: "לטבול את העט בפצע: טראומה ופוסט־טראומה בסיפורת של יורם קניוק" באוניברסיטת בן-גוריון; מורה לאזרחות לעת מצוא; ממשיך לפרסם סיפורת ומסות קצרות (עד כה שישה ספרי פרוזה וארבעה ספרי שירה).