שירה ונדודים

על השקטת הנפש - פואמת מסע, בנימין שבילי, בלימה, 2025.

השקטת הנפש פירושה מצב רוחני פנימי שהדובר חווה בו הזדהות מוחלטת עם ״גיבוריו״, המובילה אותו למעין תחושה עזה של לידה מחדש של ה״אני״.

ז׳יל אמויאל

על השקטת הנפש הוא ספר צנום, מעט המחזיק את המרובה, המהדהד בדרך שובת לב את הפואטיקה של התייר הגדול, צליין חילוני היוצא בעקבות מקורות השראתו, שלושת אחיו הגדולים אודיסיאוס, פרנציסקוס ומרסו. למרות השוני בין דמויות אלו המספר הצליין מוצא ביניהן קשרים וזיקות פנימיות שהופכים אותן לדגמי אב רוחניים ומופתיים המעצבים את אישיותו. כותרת המשנה "פואמות מסע", מעידה על אופיו התמציתי והמרוכז של ספרו של שבילי, המשלב לעיתים שירי הלך רוח הכוללים התבוננות פנימית ורשמיים מידיים. השקטת הנפש פירושה מצב רוחני פנימי שהדובר חווה בו הזדהות מוחלטת עם "גיבוריו", המובילה אותו למעין תחושה עזה של לידה מחדש של ה"אני".

ספרות המסע שעל השקטת הנפש נמנה איתה, ובכלל זה רובה ככולה של יצירתו של שבילי מאז ספרו הראשון קסטוריה (1998), נשמעת להמלצת משוררים ידועים שיש להרבות במסעות והפלגות כדי להניע את המוזה רבת־ההשראה והיופי: שירה נולדת מחיי נוודות ונדודים. אצל שבילי מתהווה הכתיבה תוך כדי המסע עצמו, והוא מתעד רגעי פליאה והתבוננות בשוטטותו ביבשה ובשעות ההפלגה בים.

בהשפעת פרנציסקוס מאסיזי שבילי נוטל עימו לדרך צידה מועטה, הכוללת את האודיסיאה ואת הזר מאת אלבר קאמי. את רגעי ההפלגה במעבורת העושה את דרכה מפטרס שביוון לאנקונה שבאיטליה הוא מעביר באמצעות קריאה צמודה בפרקי האודיסיאה. קריאה זו, המלווה בפרשנות אישית של המחבר, מכוננת את מעשה הכתיבה שהיא לרוב, כפי שהוא מודה, כתיבה על כתיבה.

ראשיתו של המסע בעיר אתונה ובאתריה הידועים, המתפקדים כתחנות חיוניות לקראת המסע הרוחני. שבילי נצמד בעקביות רבה לסגנון פרוזאי רהוט המשלב בתוכו הבלחי שירה במשפטים קצובים על הנופים הנגלים בעיר נצחית זו בשעות היוקדות של חודש אוגוסט. כך מתאר המספר את אחד מסמלי העיר באמצעות דימוי מפתיע ובלתי צפוי: "לעיניי נגלתה ארוכת הרגליים, ניצבת כמו נרות נשמה, עלמת החן של האקרופוליס והפרתנון" (עמ' 12). נדמה כי נוכחותו של הים מכשפת את המספר עד כדי שכרון חושים, והוא מציין ש"מן החלונות הגדולים נפרש הים הרחב כמו וילון שמימי [...]" (עמ' 37).

שלוש דמויות נעלות מכתיבות את אופיו של מסע אמוני־דתי זה: אודיסיאוס, פרנציסקוס הקדוש ומרסו – הדמות המרכזית בהזר. מבעד לקריאתו של שבילי מצטייר אודיסיאוס: הגיבור הזוהר, לוחם חכם ופיקח שידיו מגואלות בדם, המבקש לשוב לביתו לאחר פרידה ארוכת שנים. מה ראה אפוא המחבר להצטייד בספר הזר השונה באופיו וסגנונו מהאפוס היווני הידוע? כיצד מתקשרות זו לזו דמויות כה שונות כמו אודיסאוס, פרנציסקוס ומרסו? אני סבור שהזר מציע רגעים אחדים של השקטת הנפש בטבילה המשותפת בים של מרסו ומארי קלדונה, רגעים שהיה נדמה בהם שמרסו יציע נישואים למארי. כדבר הזה אינו קורה, ועלילת הספר מתפתחת למצב שהוא היפוכו הגמור וניגודו המשווע של השקטת הנפש: מרסו הופך לאסיר הממתין לביצוע גזר דינו, גאולת נפשו מתחלפת ברגעי התבוננות שאת סופם הקורא איננו יכול עוד לשער. חופי העיר אלג'יר בהזר עשויים היו לתפקד כגעגועים למציאות אידיאלית שנגדעה באבחת חרב אילולא השמש הקופחת והחום המעיק שהובילו לרצח השערורייתי של הערבי. מרסו הופך בעל כורחו לגיבור האבסורד הידוע ביותר בעולם הספרות. דווקא בין קירות התא עשוי היה מרסו להגיע להשקטת הנפש, אך הדבר נבצר ממנו. שבילי איננו משלים עם מצב אבסורדי זה ומציע בספרו גורל אחר למרסו ומארי אהובתו, הקרוב ברוחו למצב של השקטת הנפש. לעומתו, אודיסיאוס לא מוצא מנוח לנפשו אלא כעבור עשרים שנה, עם שובו לאיתקה. גם אז עליו לעבור מבחן נוסף כדי למצוא את השלווה המיוחלת.

פרנציסקוס מהווה צלע מיוחדת במינה במשולש דמויות זה: אודיסיאוס הלוחם המשורר, בחירם המועדף של האלים; מרסו הצלוב המודרני, כופר, דחוי ומנודה בעולם משולל כל משמעות, אמונה והשגחה; ופרנציסקוס, האיש שהשפעתו המיסטית והאמונית חוצה דורות ותרבויות. זהו האח שהמחבר משתוקק אליו ביותר. זהו האיש שביכר את גלימת המשוגע והקדוש על פני דמותו הנערצת של אביר לוחם. אסיזי, המגלמת מקום של שלום ושלווה, הופכת במסע צלייני זה ליעד נכסף בגלל ההילה שנקשרה לדמותו הנשגבת של פרנציסקוס. "שותפתו" לחיים ולאידיאל שהציע הייתה קלרה, מעריצתו ואחותו לרוח, שקשרה את גורלה בגורלו. שדות הקרב שליוו את אודיסיאוס והשמש הקופחת בחופי אלג'יר המייצגים מציאות אלימה, מומרים אצל שבילי בתפיסת חיים המושתתת על חיי ויתור, הסתפקות במועט וחיבור טוטאלי להוויית הטבע: כל אלה מובילים להוויה של השקטת הנפש. כאן באסיזי, מקום הנוסך בסובבים שלווה מקודשת ושלום נצחי, מתוודה המחבר בלשון המסגירה בצורה הפשוטה ביותר את יחסו הכן אל פרנציסקוס הקדוש: "הבטתי בו, הוא עמד יחף, לא הציג את עצמו אלא הופיע לפני הציפורים שלהן הוא נשא דרשה, ניסיתי לעמוד מולו רגוע בלי להרגיש עלוב, בקשתי להגיע להשקטת הנפש ולזכות במעט אור" (עמ' 55). כאילו ביקש שבילי במסעו זה להסתפח אל קהיליית־פמליית האחים שהקיפה מאז ומתמיד את הרב הרוחני. הצפייה בפרסקו של ג'וטו, המציג את דרשתו של פרנציסקוס בפני הציפורים, מבטאת יותר מכול את הזדהותו המוחלטת של המחבר עם האיש שהטיף למען האחווה והשלום בעולם. הודות לו הפכה אסיזי לאתר עלייה לרגל עבור אלפי מאמינים, כפי שמציינת הנזירה אוגוסטה לאינאטי האומרת ש"אסיזי היא מקום אוניברסאלי של עלייה לרגל, אחווה ושלום" (עמ' 56).

כל מה שמנוגד להוויה של השקטת הנפש בא לידי ביטוי בחלקה התחתון של הבזיליקה שפרנציסקוס טמון בו. במקום הזה מעוטרים הקירות בציורים מפחידים של יום הדין הצפוי לחוטאים. עמידה זו בפני עולם עכור מציפה בדמיונו של המספר תמונות המגלמות את יום הדין של המציאות הממשית, והן מהוות את ההצדקה לחיפוש המתמיד אחר השקטת הנפש: "אמבולנסים, זריקות, כימותרפיה, אינפוזיות, חדרי מיון וטיפול נמרץ, כל הדמיונות הרעים, מחלות הרדיפה, חלומות בעתה, דיכאונות, רעב ובולמוס, מבוכים ומסדרונות אינסופיים, חופשות המוניות מורטות עצבים של סופי שבוע בתוך ים רותח" (עמ' 55). נראה כי פרנציסקוס מציע מפלט מפני עולם זה, המספק גאולה לנפש המעונה והדוויה של האדם. אישיותו נוכחת בכול גם מחוץ לאסיזי עיר הולדתו, ואפילו בפסטיבל הג'אז בעיר פרוג'יה המשמשת תחנת ביניים במסעו הרוחני של המחבר. כאן מתרחשת חוויית התמזגות עם האיש הנערץ עליו, שהוא מתאר אותו כך: "כמה יפה, נהדר, הוא הופיע בתמימותו, את דברי האהבה הפשוטים שלו באו לשמוע אפילו הציפורים, דנטה העריץ אותו, גם מיכלאנג'לו, זמר הפולק והקאנטרי ארלו גאטרי, את שומעת, פרוג'יה, ילדי הפרחים של שנות השישים העריצו אותו, הוא לא נאם, עמד יחף ושר -- עשו אהבה ולא מלחמה" (עמ' 64).

ניתן לומר ששלוש הדמויות הנעלות, אודיסיאוס, פרנציסקוס ומרסו, מחפשות את הנתיב אל השקטת הנפש – אל השלום הפנימי והעולמי, רחוק מהוויה של אלימות – שכל כולה נעוצה באהבה ובחיי משפחה. בקריאה האישית של שבילי, המפלט מפני העולם האלים מצוי בזוגיות שאין לה תחליף: אודיסיאוס ופנלופה (אחרי שהשתחרר מכבלי נשים רבות), פרנציסקוס ואחותו לרוח קלרה, וכמובן מרסו ומארי קאלדונה שבגרסתו של שבילי נישאים על גלי האהבה. הקריאה בחלקיה של האודיסיאה מסבה למספר עונג עילאי והשהייה בעיר אסיזי מעוררת בו חוויה של התלהבות, אור ומתיקות.

אני מוצא ביסוד פואמת מסע זו מעין תיקון או השלמה של חוויות ילדות שלא באו לידי מימוש מלא, ואולי יצרו במחבר חסך שביקש להתמלא מאליו בחייו הבוגרים: ראשיתן של חוויות ילדות אלו בפחד קמאי שהתעורר בו כשהוא שמע לראשונה בתחנות הרדיו על רצונם של הערבים להשליך את היהודים לים, והמשכן במפגש הפלאי הראשון שלו עם הים בתל אביב ובאשקלון והחול המלוח בחיפה אשר ביטאו רוך, תמימות וניצני אהבה ראשוניים. אולי גם אובדנה של האם וחסרונה בתקופה כה מוקדמת בחייו סללו עבורו את הצורך במתקנים ובמורי הוראה דגולים. אין ספק שהצפייה בסרט הזר בכיכובו של  מרצ'לו מסטרויאני בגיל 12 הותירה בו רושם עז. לימים צמאה נפשו של שבילי אל הים הגדול והפתוח, הים של אודיסיאוס המחפש אחר שלוות נפשו. על אודיסיאוס נגזר להיפרד אחת ולתמיד מהים כדי להגיע למחוזות נפשו ולחיות במחיצת אשתו פנלופה. גם פרנציסקוס זוכה לתיקון באמצעות מבטו של המספר הצופה בציור הבלתי נשכח של ג'וטו ״הדרשה לציפורים״, שקלרה מחליפה בו את אחד האחים ועומדת מאחורי פרנציסקוס. שבילי מאמץ בחום רב את הכנסייה החדשה, מורשתו של פרנציסקוס, ומכריז בדבקות – תוך כדי הדהוד המשפט הראשון הפותח את הזר – כי "[...] היום מתה הכנסייה, אולי אתמול, אני לא יודע" (עמ' 61). נדמה כי שבילי דוחה את הגרסה הידועה לחייו של מרסו האסיר, ומעדיף למקם אותו במרחב הרומנטי של השקטת הנפש. כך רואה הוא את פני הדברים: "[...] מרחוק ראיתי אותו, הוא צף על המים כשהיא לצדו, הם התיזו טיפות מים מפיהם שנראו לי כמו פנינים, הוא לא ירה בערבי, כי עמדתי מולו מוקף הילה, ההילה שהקיפה אותי הייתה שמש של רחמים, השלך את האקדח ולך אחריה, אמרתי, הוא השליך את האקדח וחזר לבית של מסון, אחר כך בסעודת היין והדגים אמר למארי שהוא כן אוהב אותה, זו הגרסה שבחרתי מאינספור הגרסות הגנוזות של 'הזר'" (עמ' 83).

---

ז'יל אמויאל הוא דוקטור לספרות, מבקר ומורה לספרות לשעבר.