ארכיון | כל המאמרים

הים אינו שוטף את נאפולי, אנה מריה אורטזה, תרגום: מונה גודאר, כרמל, 173 עמודים, 2024. הקובץ מזמין צורה משונה של הזדהות. אולי מפני שגם ערינו נחלצות שבורות ממלחמות, ואולי מפני שאורטזה פוקחת עין אמיצה, באהבה אך גם בזעם יוקד, כדי להתבונן ביסוד המכוער שבעולם. אורי שגב הקובץ הים אינו שוטף את נאפולי נפתח בסיפור על משקפיים. דרך עדשות המשקפיים האלה מוליכה אנה מריה אורטזה את קוראיה אל העליבות, היגון והזוהמה של נאפולי בימים שלאחר מלחמת העולם השנייה. בשני סיפורים ובשלוש רשימות הטרוגניים ב

המסר, טא־נהסי קואטס, תרגום: מיכל ספיר, נובמבר ספרים, 182 עמודים, 2026. קואטס לעולם כותב על עצמו במטרה להבין את עצמו, ולפיכך הוא קורא את עצמו לתוך שני הצדדים לסכסוך. המבט הזה הוא־הוא הנושא של הספר – ולא המציאות שבין הירדן לים כשלעצמה. רפי רזניק "כך היא המִדה שאחרים יודעים עלינו יותר משאנו יודעים על עצמנו [...] יותר שאותו אדם מהרהר בעצמו ממעט הוא להכיר את עצמו", כותב עגנון בעד הנה. במבט ראשון, ספרו החדש של המסאי האמריקני השחור טא־נהסי קואטס, שתורגם עתה לעברית, נדמה כמימוש של תו

הנכד, דרור בורשטיין, בבל, 160 עמודים, 2026. בורשטיין לוכד בחדות נפלאה את חיי ושפת היומיום, את התנועה התזזיתית בין רגעי אמת לבין דיבור חלול ולהג שיווקי חסר פשר. שחר קמיניץ במהלך כמה לילות רצופים שמתקפות טילים מאיראן טרפו בהם את שנתנו, נתקפתי דחף לקרוא אוטופיות עבריות. על רקע האזעקות וקולות הנפץ בלעתי זה אחר זה את מסע לארץ ישראל בשנת ת"ת של אלחנן לייב לוינסקי (1892), את שני דמיונות של יצחק פרנהוף (1896), את אלטנוילנד של הרצל (1902) ואת ירושלים הבנויה של בוריס ש"ץ (1918). קריא

כשמתי חשבתי עלייך, רינה ז׳אן ברוך, פרדס, 145 עמודים, 2026. קריאת הסיפורים הללו ברצף הייתה לעיתים קשה לעיכול ומעוררת מועקה, ולעיתים קרובות חסרה בהם, לטעמי, מידה של חמלה כלפי הגיבורות שיכולה הייתה להאיר גם את הוויתורים וההפסדים שלהן באור אחר. נגה חיימוביץ כשמתי חשבתי עלייך, ספר הביכורים של רינה ז'אן ברוך, הוא אסופה של שבעה סיפורים ספקולטיביים קצרים. הסיפורים נעים על מנעד ספקולטיבי רחב, בטווח שבין סיפורי מדע בדיוני מובהקים שמכילים מסע לחלל או טכנולוגיות מתקדמות, ובין סיפורים בעל

לנהוג בתוך הים, מוריה דיין קודיש, שתים, 119 עמודים, 2026. הרבע הנותר, אביבית משמרי, פטל, 116 עמודים, 2025. שתי מחברות ברוכות כישרון כותבות שני ממוארים קצרים, שני ספרים קטנים על פרידות ואבדות. אורי שגב זכורה לי כתבה מקרית שנתקלתי בה בעיתון מיד עם פרוץ המלחמה, באוקטובר 2023. הכותבת הייתה סופרת לילדים ונוער. בראש הכתבה נכתב: "רק ז'אנר אחד אפשרי לי כעת, הממואר". אני עצמי לא רחשתי אז חיבה יתרה לממואר – הסוגה המדוברת של זמננו; ולמען האמת, מלבד הכותרת לא זכור לי תוכן הדברים. והנה, ל

מחתרת הקופים, הדס מזרחי, עורך: אסף שור, נצח, 252 עמודים, 2026. בשונה מיצירות אחרות שעוסקות בשיגעון, מחתרת הקופים אינו כתוב בדחיפות גדולה, כזו שיכולה להסגיר התלהבות רומנטית מהיציאה מהסדר שהשיגעון מאפשר, או רצינות תהומית שדרכה מתבוננים בו. במקום זאת, יעל מספרת סיפור שעוסק בדמות אנושית. איתן דקל אישה שולחת מייל לאורלי קסטל־בלום. שמה יעל, ספר שכתבה עומד לצאת והיא זקוקה להמלצה בשביל להגיש אותו לתמיכת קרנות ספרותיות. היא לא יודעת למי לפנות, ולכן כותבת לסופרת האהובה עליה, שגם מוזכרת