מוריה דיין קודיש

לוליטה, ולדימיר נבוקוב. תרגום: דבורה שטיינהרט. הקיבוץ המאוחד, 1986.

אני לעולם לא אשכח את ההרגשה שליוותה אותי כשקראתי את לוליטה בפעם הראשונה. כל החושים שלי התעוררו – מהיופי, מההומור, ממשחקי המילים, וכמובן, מהדיסוננס בין כל השפעה האסתטית הזו לבין העלילה, שמתרחש בה משהו שלא מתיישב עם מה שמותר ומקובל. לוליטה היה בין הספרים שגרמו לי להימשך לספרות. להבין שיש דברים שיכולים להיות מוסברים רק שם, בין העולמות, בין הבדוי והמשחקי והמתעתע לבין הנביעות הכי צלולות. רק בתוך הבדיון יכולים להתקיים היפה והמחריד והאסור והנשגב והטיפשי בלי שנצטרך להגדיר את עצמנו ולקטלג ולהעריך, כמו במציאות. בספר הזה נבוקוב לוקח אותנו באף לעבר עצמנו, אל השכבות הפנימיות, ומראה לנו שאנחנו גם קצת לוליטה, וגם קצת זה שטורף אותה. בעידן הפי.סי של היום אני עוד יותר מעריצה את היצירה הזו ומבינה כמה חסרות לי יצירות כמוה בנוף הספרות העכשווי. זו יצירה אמיצה כי היא מכריחה גם אותנו, הקוראים, להיות אמיצים.

---