נורית ענבר־וייס

הנכד, דרור בורשטיין, בבל, 2026.

אי אפשר לדבר על הנכד, ספרו האחרון של דרור בורשטיין, בלי לדבר על חלקו האחרון, הקצר והמפתיע. בקריאת אותם עמודים אחרונים ההרגשה היא של תוספת שלא בהכרח תוכננה מראש, ובו־זמנית החלק הזה הוא אולי החשוב והיפה ביותר בספר, זה שהעלילה כולה מובילה אליו כפי שהלילה מוביל אל היום, ואי אפשר לדמיין את הספר בלעדיו.

עלילתו של הספר מתארת מסע רגלי של בן מבוגר ואביו הזקן בין אתרים תל־אביבים מזוהים, ביניהם דוכן סביח/פלאפל ופסנתר מכוסה מדבקות ב"כיכר אלף החטופים". לידת נכדו הראשון של הבן, המניעה את העלילה, מעלה את השאלה איך אפשר להביא כעת תינוק למדינה "מוכת אסונות ומכת אסונות". תיאורי המקומות, שלל הטיפוסים והשיחות, מצטרפים לתמונה מקומית ועכשווית של תל־אביב בימי מלחמה מתמשכת.

נדמה שזו יצירה המבקשת למלא שני תפקידים משלימים ביחס לקהל הקוראים שלה: לתאר את הסופי והידוע; ולהזכיר את הממד האינסופי, הפלאי והלא צפוי. מצד אחד, היא מעמידה תיאור נוקב של היש. קוראי ספרות תמיד זקוקים לטקסטים שמנסחים ולוכדים עבורם את רוח המקום והתקופה. מצד אחר, היא מבקשת להשאיל לנו את יכולתו של הסופר לדמיין עבורנו מציאות חלופית, עתיד שונה לחלוטין מזה שעולה בדמיוננו כעת, כדי לפתוח אופקי מחשבה שנסגרו ולהזכיר לנו שתנועתה של ההיסטוריה לעולם אינה ידועה מראש במלואה, ומלחמת נצח של דת ולאום היא "אפשרית המציאות" ולא מחויבת המציאות.

המוזיקה מופיעה בסיום כשפה החוצה מרחקים כמו רשת ענפה של רכבות, שפה שיש בה שילוב בין לוקאליות לאוניברסליות. "כששאלו אותו על כך פעם בטלוויזיה המצרית ענה שאי אפשר לעשות מוזיקה בלא אהבת האל, או אהבת האינסוף, שזה אותו דבר. בלי האהבה הזאת זה רק צלילים, לא מוזיקה. [...] והוא מזכיר לעצמו ברגעים האלה, כמה פעמים ביום, שהוא מצוי בתוך אינסוף ושאינסוף מצוי גם בתוכו" (עמ' 152-151). דומה שהכתיבה הספרותית היא דרכו של בורשטיין לעשות מוזיקה.

---