בשם היחידה

הדשא של תשרי, נעה שחם, ברחש, 2026.

בתוך המצב של חיינו כטריפ רע, בולטת הפנייה של שחם לערכאות מארגנות: מערכת הלשון, מומחים וממונים למיניהם, מגדירי צמחים – כל מה שיכול לעשות קצת סדר, ליישב ולהרגיע.

מורן אריה

המתח בין האישי והסובייקטיבי לבין הקולקטיבי, או מה שמעבר ל״אני״ בכללותו – הוא סוגיה ותיקה בתיאוריה של השירה. המתח הזה מצריך נקיטת עמדה פואטית, שבמובן הבסיסי ביותר מתחילה עם הבחירה להשתמש בגוף יחיד או בגוף רבים. השאלות הנצחיות שעומדות בפני המשוררת – בשם מי אני מדברת (״אני״ או ״אנחנו״), על מה מדבר השיר ואיך – מקבלות משקל אתי מיוחד כשהתמה היא מלחמה או אירוע קשה בסדר גודל ציבורי. איך ניגשים, אם בכלל, לעיסוק במה שמכונה ״טראומה לאומית״ או בסבל ואובדן של אחרים? מה יש לי לומר, ואת מי, או מה, אני מייצגת? איזו פרספקטיבה נדרשת לתיאור מציאות איומה, שהיא תמיד גדולה באופן כזה או אחר מה״אני״? ספרה האחרון של נעה שחם הדשא של תשרי ספוג כולו באירועי שבעה באוקטובר, במה שקרה וממשיך לקרות מאז. ויותר מספריה הקודמים, ועל רקע אירועי השעה – הוא נדרש בצורה משכנעת למחיר המאבק שבין ״השם הקיבוצי״ לבין ״השם הפרטי״, המסוים, של היחיד.

אני משתמשת במונחים מעולם הלשון בגלל שזו טריטוריית הבית של שחם, משוררת שהיא גם לשונאית. שחם הדגישה זאת בכל ספריה הקודמים, ועסקה באופן גלוי בתווך שבין המבנים המארגנים והסטרוקטורליים לבין חיי היחידה הפרטיקולרית. ספרה הרביעי במספר מביא זאת כאמור לשיא, כשמצד אחד הוא מתמקד בתא המשפחתי הספציפי מאוד, ובד בבד הוא משמר את ההבנה ש״ספציפי״ הוא לעולם פונקציה של זום־אין וזום־אאוט. הספר נפתח בשיר אהבה ל״דנילו״, שם החיבה של בנה הפעוט של המשוררת, המורכב מאוסף של תמונות הווי הורות אינטימיות. השיר מסתיים בשורות ״דֵּנִילוֹ גָּדֵל / גַּם הַגְּדִילָן״ (עמ׳ 8), וכך מועמדת הסיטואציה הבסיסית של הספר: חיי הפרט וחלקת האלוהים הקטנה שלו בדלת אמותיו – לעומת מה שצומח או מתחולל בחוץ.

ה״חוץ״ במקרה של הדשא של תשרי הוא גם הטבע, פרחים ו״ירוקים״ למיניהם – והוא גם מציאות חברתית ופוליטית פצועה, אלימה ומסוכנת. כפי שאפשר לראות כבר בכותרת הספר, שחם מציבה אותם זה בצד זה שוב ושוב: מיד לאחר השיר על הילד דנילו מופיע שיר בשם ״מפולת״, המתאר פטוניה מפלית במצב מכמיר לב – כלואה בתוך ״אַגָּן קָטָן כָּל כָּךְ״, מוקפת ״סֶרַח עוֹדֵף שֶׁל קִיצוֹנִים״ (עמ׳ 9). מצבה הפגיע של הפטוניה, המתוארת כסוג של עוברית ברחם ״שֶׁלֹּא יִפָּתַח״, מורגש כמו דקירה בכפות הרגליים: מה שמחכה מחוץ למרחב הפנימי המוגן לפי שחם הוא דשא שהתקיפה אותו יבלית, אותו עשב עיקש שגורם לכך ש״קוֹצֵי הַמָּוֶת נִנְעָצִים בְּכַר הַדֶּשֶׁא שֶׁל תִּשְׁרֵי״ (שם). האנלוגיה למציאות המקומית והפוליטית ברורה: תשרי הוא גם אוקטובר, והוא גם החודש של החגים, ״התחלה״ באכדית, כמו חיים חדשים שבאים לעולם. הדשא, שהוא גם מצע לבילוי ומשחק חסר דאגות, כוחות חורשי רע פולשים אליו באלימות, וההתרחשויות פורצות את הבועה האינטימית, הירוקה והפריכה ביותר של היחיד.

בכלל, שחם עושה שימוש נרחב בעולם הצומח כדי לדבר על המציאות הישראלית. ההתבוננות שלה בטבע צמודה לשאלות של התרבות והתרחבות, לידה ומוות, מחזורים ביולוגיים: שתילת פרחים מוצמדת לשתילת עוברים בגוף הנשי במסגרת טיפולי פוריות, תוך כדי הדגשת הקונוטציה המוכרת של ״פרחים״ כשם נרדף לחללים ולחיילים מתים (״בַּמִּשְׁתָּלָה הִיא תִּקְנֶה אֶת הַפְּרָחִים הַבָּאִים / בַּצָּבָא הֵם יָמוּתוּ״, עמ׳ 13). הארעיות הקיומית מורגשת מכל עבר, מלווה את המשוררת במחשבות על חיים שמוטמנים באדמה מצד אחד, לצד שיקולים להבאת ילד נוסף בתוך קטסטרופה מתגלגלת. בתוך ההתחבטויות והדרמה הנפשית, המשוררת מודעת היטב לאופן שהמציאות ממשיכה להימצא בו גם מחוץ לדלת הבית הפרטי. בשיר ״האירוע הסתיים״, סצנה יומיומית של קילוח הפעוט באמבט היא תזכורת לכך שעולם כמנהגו נוהג: באותו האופן שבו ״הַטֶּבַע עוֹמֵד לְעַצְמוֹ״ (עמ׳ 11) וממשיך את קיומו, כך גם נמשך הסדר הנצחי של התמלאות והתרוקנות, זוועות ועוולות למיניהן, הרס הטבע, עוד מוות מיותר קורה במקביל לעוד מקלחת, חופף לעוד חפיפת שיער. שחם מראה באופן משכנע כיצד הדברים הקונקרטיים והשגרתיים ביותר הם אלו שמייצרים מוּדעות למאקרו: היעדר התוחלת, הזלזול והאימה מתגלים דרך עוד בקבוק של ד״ר פישר שאזל, נוזל שנשטף אל פתח הניקוז כמו ״אַרְבַּעַת אֲלָפִים מַבְחֵנוֹת עִם עֻבָּרִים״ לאחר הפצצה ישראלית בעזה, ״זִכְרוֹנָם אֶל הָרִצְפָּה״ (עמ׳ 15).

האלימות מורגשת מכל עבר, ויש צורך להגן על החיים הפריכים, הראשוניים, של הגופים הקטנים. כך למשל בשיר שהיא מדמה בו את הפעוט לגיוזה (עמ׳ 17):

הפָּעוֹט

טָרִי כְּמוֹ גִּיּוּזָה

פָּרִיךְ כְּמוֹ גִּיּוּזָה

רוֹאִים דַּרְכּוֹ כְּמוֹ לְגִיּוּזָה.

הילד הוא דבר שרואים דרכו הכול, לא רק בשל הפגיעות והשקיפות החומרית של הבשר הרך, אלא גם בגלל שבריריות החיים כאן. זוהי מעין זווית מבעיתה על הביטוי שמופנה לעיתים כלפי ילדים קטנים – ״לאכול אותו!״ – כביטוי של אהבה שלא יכולה לעצור בעצמה, וטומנת בחובה סכנה עתידית כלפי הילד העדין כגיוזה, שעלול להיעלם ברגע בארץ אוכלת יושביה. המשוררת רואה חרב מרחפת מסביב, מיליטנטיות פסיכוטית שפושה בכל, כמו הזיה סמיכה שאי אפשר לנער: בשיר העוקב היא מתארת את גבעות שֵׁיח׳ אַבְּרֵיק כהתגלות של ״יָרֹק אָסִיד״ (עמ׳ 18). טבע שיופיו מייצר אפקט פסיכדלי. משכך תודעה? כן, אבל אולי גם טבע שהולבש במדי לוחמים ירוקים ובצבעי הסוואה, סופג את הדם. כך או כך, העמדה הביקורתית של שחם עולה מתוך האישי והאינטימי ביותר: בשיר שנקרא ״אסטרטגיה ליום שאחרי״ היא מקבילה בין ההתנהלות הישראלית להחלטה הגרועה שלה להשתמש ביותר מדי סמים ביום הולדתה. בשני המקרים, אומר השיר, לא הייתה היערכות חכמה להשלכות המעשים שנעשו בלהט הרגע וללא מחשבה. ביום שאחרי מתברר שאין משככי כאבים בהישג יד, ושצריך להכיר בכך ש״הַמַּצָּב נָתוּן, יֵשׁ מְחִיר״ (עמ׳ 20).

בתוך המצב של חיינו כטריפ רע, בולטת הפנייה של שחם לערכאות מארגנות: מערכת הלשון, מומחים וממונים למיניהם, מגדירי צמחים – כל מה שיכול לעשות קצת סדר, ליישב ולהרגיע. היא פונה אל מומחה הפוריות ״ד״ר בּוּצָ׳ן״ כדי לשאול אותו ״לְאֵיזֶה עוֹלָם תָּבוֹא הַיַּלְדָּה״ אם וכשההפריה תצליח (עמ׳ 10–12); אל מותג הפארם האגדי ״ד״ר פישר״ כדי לברר מה תהיה ״הַפְרִיזוּרָה בְּיִשְׂרָאֵל שֶׁל דֵּצֶמְבֶּר 24״ והאם יש מקום לתקווה (עמ' 14–16); ואל מערכת הלשון כדי לתאר דרך תבניות המשקלים (קטל, קיטול וכיו״ב) את החוויה הנפשית שלה בעת הצפייה בסרטוני החטופות בטלגרם. בשיר המתאר טיפוסים מוכרים עד לזרא, כמו ״אַשְׁמַאי״ עִם ״רֹאשׁ סָגֹל״ שמיוחצן בשיטתיות כ״פִּקֵּחַ״ וכ״גָּאוֹן״ (עמ׳ 22–23), או מיני ״מתפכחים״ למיניהם שקופצים על עגלת השלהוב הלאומני בפייסבוק, היא פותחת את מגדירי הטבע ומסתייעת בשמות צמחים כמו ״כליל החורש״, ״גזר קיפח״ ו״מסרק שולמית״ כדי לנסות ולמפות מציאות שהתפרקה. היא משתמשת במסגרות טקסונומיות למיון ביולוגי ובקונסטרוקציות לשוניות מעולם הדקדוק והתחביר כדי להראות שוב ושוב עד כמה זה תפל וחיצוני, כמה גדול הפער בין החוקים והתקנות הרשמיות לבין הכאוס שמתחולל בחוץ. אל מול התבנית הלשונית של ״מילות יחס מוצרכות״ כמו ״לאסור על...את״, היא מספקת דוגמאות משלה לשימוש מושכל: ״לֶאֱסֹר רֶצַח יְלָדִים״, למשל, וגם ״לֶאֱסֹר אֶת הַמְּמֻנִּים״ (עמ׳ 30).

שחם פונה אל מנגנוני העברית כדי לתאר את חשבון הנפש הנדרש מול אוטוריטות גדולות, מול סיסמאות פופוליסטיות שנזרקות סתם כך לחלל האוויר. היא מחדדת באירוניה את הפער בין ״פורמלי״ ו״נכון״ לבין איך שזה בפועל, מצביעה על משבר העומק שמתחולל לא רק על האדמה, אלא גם בשפה. יש לזה אפקט חזק בסיפור שהספר מספר, כיוון שהתחושה המצטברת היא שהמבנים הגדולים מתבררים כתותבים ריקים שאיבדו מתוקפם, רוחות רפאים. ההסברים הלשוניים והערות השוליים המבארות יכולים בקלות ליצור גם ריחוק מול הקוראים, אבל שחם לרוב נחלצת מכך: יפה בעיניי ההזרה שהיא עושה למונחים כמו ״ה׳ חלשה ונופלת״, או ״ש׳ עקורה״, שמקבלים פתאום נופך לירי, מגלים את הממד הקודר של הצירוף. זה קורה גם בגלל ששחם, בפשטות, עובדת עם מילים כאובייקטים אוטונומיים של צורה, מאפשרת לעצמה להיסחף אחרי הכוח המצלולי של החומר, להקשיב למוזיקה של צירוף כמו ״בעומק הלבנון״ (״הַצְּלִיל יָפֶה כָּאֶרֶז, מִתְבַּקְבֵּק״, עמ׳ 33). היא ניגשת לעברית ולמילים לא רק כצינור לצורך דיבור (או כדי ״להגיד משהו על המצב״), אלא כנוכחות פלסטית. וזו עברית פתוחה, משחקית, לפעמים אפילו מידבקת בקילוח האסוציאטיבי שלה ובחיבורים המפתיעים ששחם מצליחה לייצר.

כדאי לעקוב אחרי שחם, שהיא משוררת יצירתית, מצחיקה, תמיד מעניינת. הדיאלוג שלה עם אחורי הקלעים של הלשון ממקם אותה במוצהר בתווך שבין מיקרו למאקרו: אומנם, לוגיקת המערכות הגדולות והשימוש בגוף רבים איננו זר לה (כך למשל בכולנה משנת 2018 ובמפלצת תוחלת משנת 2022), אבל לקול שנשמע בהדשא של תשרי אין יומרות לדבר ב״כולנו״ או לייצג את הסיטואציה למען הרוב. הוא נצמד לסדקים הקטנים בתמונות המציאות, לניואנסים במבנים הסטריליים, לזיוף ולמסחור של הצהרות חסרות כיסוי, לעוולות הבלתי נראות, לכל מה שנשטף לתוך הביוב. ספרה של שחם דיבר אליי בגלל שבחשבון אחרון, הטענה היסודית שעולה ממנו היא שעדיף להיצמד לפרטיקולרי על פני הדיבור והמיפוי המופשט. לשון אחר: המשורר במיטבו כשהוא מדבר בשם עצמו.

הבחירה של שחם לקרוא לגינקולוג בשמו הקונקרטי ולהיצמד לאפיזודות החולין על פרטיהן הקטנים והיומיומיים, מזכירה שאין ממש דרך להתמודד עם עיסה נוראית כל כך כמו זו של השנים האחרות שלא באמצעות הפרספקטיבה של היחיד. איך אפשר לעקוב אחרי רשימת חיסולים מתארכת, אינסוף מבצעים צבאיים, מבזקים ונתונים – אם לא באמצעות נקודות ציון פנימיות ביחס לעניינים טריוויאליים, כמו לחשב כמה זמן לקח לבקבוק השמפו להיגמר? איזה דבר בעל ערך אפשר לומר למען הכלל אם העולם האינדיבידואלי והאינטימי של המשוררת ננטש? במילים אחרות, זו תזכורת לכך שכל ״טראומה קולקטיבית״ מורכבת מאובדן ספציפי מאוד שקרה למישהו ספציפי, שכל סבל מתחיל בגוף ראשון של מישהו חד־פעמי מסוים, שקודם למסגור הציבורי והלאומי. בכך ספרה מציע בדרכו החכמה גם התנגדות לאפקט הטריפי והמסמא של צירוף מילולי כמו ״ביחד ננצח״: הוא מאגף אותו עם מציאות.

---

מורן אריה היא משוררת וחוקרת ספרות.