הדובר המסוכסך והדובר המיתמם: על "דלקת" מאת רוי יהב

דלקת, רוי יהב, מוסד ביאליק, 80 עמודים, 2025.

ה"דלקת" חסרת העתיד מופיעה בספר כמצב קיומי שמנותק גם מהעבר ומתקיים במין הווה נצחי, תקוע.

איתן דקל

מהי דלקת? הערך הוויקיפדי של המונח מגדיר אותו כ"תגובה מורכבת של מערכת החיסון לגירוי שהיא מזהה כמזיק", שמטרתה להסיר את המקור לגירוי ואת התאים הפגועים ולאפשר החלמה. בשירי דלקת מתרחש תהליך דומה: הם מבטאים את תחושת הזרות של הדובר מול חלקים מסוימים בעצמו, מול המרחב שהוא חי בו ומול האלימות שבשניהם. הדובר המסוכסך מנסה להבדיל בין העצמי ובין האלימות, אך התהליך הדלקתי שהשירים מתארים אינו מגיע עד כדי הסרת הגורם הזר ואל ההחלמה. במקום זאת, הדלקת הופכת למצב קיומי קבוע.

אימוץ העמדה המסוכסכת ניכר בהקדשת הספר אל "כל מי שזר לי", ובציטוט של ויטגנשטיין שמופיע כאפיגרף בתחילת הספר ומתאר את המחלה כ"חגיגה של ניוון" ואת התהליך הדלקתי כמעצים את "הדבר הבלתי אמצעי השייך אך ורק לי, הדבר שמוסיף לי אני". בשיר "חום אמיתי" מנגיד הדובר בין אורה ה"שקרני" של השמש (שאפשר לראות בה גם דימוי, מעט בנאלי, לאישה) לבין חום מסוג אחר: "מִישֶׁהוּ מִתְהַלֵּךְ / בִּרְחוֹבוֹת עֲרָפֶל / בֵּין בֵּטוֹן מְזֻיָּן / לְקִירוֹת עֲנָנִים סְמִיכִים / מַצִּית סִיגַרְיָה מַצִּית עַצְמוֹ / מַרְגִּישׁ מַהוּ חֹם אֲמִתִּי" (עמ' 57). הבערה הפנימית, האלימות המזוכיסטית המופנית פנימה, היא "החום האמיתי" שמופק בתהליך הדלקתי ומניע את שירי הספר.

ה"דלקת" חסרת העתיד מופיעה בספר כמצב קיומי שמנותק גם מהעבר ומתקיים במין הווה נצחי, תקוע. השירים אינם עוסקים בילדותו של הדובר או בהוריו, וגם אינם עוסקים באהבה אלא רק בכישלונה. שוב ושוב מתאר הדובר בשירים את הסכסוך הפנימי הבא לידי ביטוי בכישלון הזה: הערעור והקנאה שמסמלים את סופה של מערכת יחסים זוגית, ועליבותה של המיניות הגברית, המבוכה שבהשתוקקות ובצורך. כך למשל בשיר שמתכתב עם קביעתה של יונה וולך ש"זֶה לֹא / מָה / שֶׁיַּנִּיחַ אֶת / דַּעְתִּי": "תַּחֲשֹׁב עַל זֶה / כְּאִלּוּ אַתָּה / רוֹצֶה בָּזֶה, נוּ סַיֵּם / עִם זֶה. עַכְשָׁו // תִּתְבּוֹסֵס בָּזֶה. // אִי אֶפְשָׁר / לְיַפּוֹת אֶת זֶה" (עמ' 78). ההתעלמות מן העבר ומהעתיד וההתמקדות ברגעי הכישלון והבזות משרה על הספר אווירת חידלון.

יחסי האהבה־שנאה מול העצמי, מול המרחב הישראלי ומול העברית מתערבבים בספר, אך בכמה שירים אפשר למצוא גם חמלה, ביחס לעצמי וביחס למרחב. בשיר "דרך הגנה", שמתאר אנשים שבורחים מתל אביב אל "מָקוֹם בּוֹ הַשָּׁרָב / אֵינוֹ מַכֶּה וְהַגֶּשֶׁם כְּבָר נוֹתֵן אוֹתוֹתָיו", שמו של הרחוב שהדובר גר בו, שהשיר קרוי על שמו, מבטא את החמלה שלו על הישראליות, שמגנה על עצמה מפני אסונות שקורים "מַמָּשׁ עַכְשָׁו / אוֹ עַכְשָׁו / אוֹ עַכְשָׁו" (עמ' 33). גם הכתיבה עצמה יוצרת מערכת יחסים שונה עם הזרות: כמו האלימות, היא מתוארת כזרה, מערערת ומאיימת ("מוות ביד הדפים", עמ' 71), אך גם כזו שיכולה ליצור "מִישׁוֹר שָׁטוּחַ / מֵיתָר מָתוּחַ לְהִשָּׁלַח / אֶל חֹשֶׁךְ עַל פְּנֵי תְּהוֹם" (עמ' 7). מילות הסיום של הספר מגלות אפילו רמז לאפשרות של גאולה, כשהעצמי הופך זר ודווקא האחר הוא "קוֹל מֻכָּר / שׁוֹאֵל "אִכְפַּת לְךָ / אִם אֲלַוֶּה אוֹתְךָ קְצָת?"" (עמ' 80). אך אלה שירים יוצאי דופן בספר שעיקרו ההשתקעות החדלונית בסכסוך הפנימי.

הדובר, אם כן, אינו מצליח לדחות את האלימות. כפי שהוזכר לעיל, דרך אחת להתמודד עם הימצאותה היא להפנות אותה אל העצמי. בשירי הספר מופיעה גם דרך אחרת, שמאמצת את האלימות בצורה מוכחשת ומתבטאת דרך עמדת דובר מקורית ומעניינת: הדובר המיתמם. בשירים שנמסרים מפי דובר כזה הסיטואציה נמסרת בצורה פשוטה, שמתעלמת לכאורה מהמורכבות או מהממד המגוחך או הילדותי שבשיר. כך לדוגמה בשיר "תורנות" (עמ' 63):

צִלְצוּל שׁוֹלֵחַ מָאתַיִם

וּמַשֶּׁהוּ יְלָדִים,

הִשְׁתַּקְּפוּיוֹתֵיהֶם רָצוֹת נֶעֱלָמוֹת

מִשְּׁלוּלִית אַחַת לְאַחֶרֶת,

עָשָׂר בָּנוֹת בְּמַעְגָּל, אַחַת בַּמֶּרְכָּז, רוֹקְדוֹת,

מִסְתּוֹבְבוֹת, שָׁרוֹת, אֲנִי מַבִּיט בְּחִיּוּךְ (חֲבָל.

עוֹד כַּמָּה שָׁנִים לְפָחוֹת שְׁתַּיִם אוֹ שָׁלוֹשׁ

יֹאבְדוּ, הֵן עוֹד לֹא יוֹדְעוֹת אֲבָל סְטָטִיסְטִית

זֶה מָה שֶׁיִּקְרֶה, מִבְּלִי שֶׁיִּתְכּוֹנְנוּ, עוֹד טֶרֶם

יָבִינוּ מָה קוֹרֶה, בְּדֶרֶךְ חֲזָרָה מֵחוּג אוֹ מֵחֲבֵרָה

אוֹ מִשִּׁעוּר הֵן יֵלְכוּ

לְבַד וְיִהְיֶה חָשׁוּךְ וּמִישֶׁהוּ

יָצוּץ, הֵן עֲדַיִן לֹא יִהְיוּ

חַשְׁדָנִיּוֹת מַסְפִּיק וְלֹא יִהְיֶה מִי שֶׁיִּשְׁמֹר

כָּמוֹנִי לְיַד הַמִּגְרָשׁ

מְחַיֵּךְ) וְדוֹמֵעַ מִתַּחַת לִסְכָכָה.

הגבר המגן מביט בילדות המשחקות. האם הדובר אינו מודע לדמיון בין הגבר "שיצוץ" ובין ההתבוננות שלו עצמו בילדות? לכאורה זהו שיר מגוחך, אך העמדה המיתממת של הדובר מבטאת את ההתגוננות שלו מפני האלימות שבו, זו שמתבטאת בהלך מחשבתו אך גם מעמידה אותו כזה שמגן מפניה. הדואליות המודעת־לא־מודעת של עמדת הדובר, ביחס לעצמו וביחס למרחב שהוא חי בו, היא צידה השני של ה"דלקת" – הניסיון להשתכנע שהסכסוך הוא מול משהו שקיים "שם", ולא בעצמי. גם אם מאפיינים אחרים בספר, הנוגעים לצורת הכתיבה עצמה (שנינות ודו־משמעות, מוזיקה נתן־זכית, פרוזאיות) מצליחים חלקית בלבד ולעיתים נחווים כילדותיים, השימוש בעמדת הדובר וההצגה הכפולה של הקונפליקט הפנימי – כאלימות המופנית פנימה וכהיתממות – הם תופעות מקוריות ומעניינות. לצד התיאור ה"תצלומי" של סיטואציות, בתופעות אלה טמון חוזקו הפואטי של הספר.

מעניין להשוות את דלקת לשתי יצירות אחרות שיצאו בשנה האחרונה – ספר השירה השמרטף מדבר על עצמו מאת מיכאל קליין (הבה להבא, 2025), והאלבום המוזיקלי השני והיפה של יהב עצמו, הבלדה ליחסים האלימים שלי (2026). בהשמרטף מדבר על עצמו מגולל קליין מסכת שירים המתארת תהליך התבגרות שכולל, כמו בדלקת, תחושת זרות של "השמרטף" מול "עצמו", של הדובר מול צרכיו, מול המיניות ומול האלימות. אך אצל קליין השירה היא כלי שבאמצעותו מנסה הדובר להבין את העולם – את היומיום של החיים הבוגרים, את יחסיו עם אמו ועם דמויות אב שונות, וגם את הפער בין קיומו כאדם בוגר לבין צרכיו הילדותיים. אצל קליין הדובר מודע לעצמו ושולט במעשה השירי, וכך הוא מעביר לקורא את מסע כינון הזהות שהוא עובר.

השירים בהבלדה ליחסים האלימים שלי עוסקים גם הם, כפי שמובן משמו של האלבום, באלימות. עם זאת, הם פחות מסוכסכים איתה ויותר מדבררים אותה, ומבצעים לצידה גם פעולות נוספות כמו פנייה אל האם או ביטוי של תקווה לעתיד. בדלקת, לעומת זאת, הכתיבה היא חלק מהאיום. כמו האלימות, היא מובילה לזרות ולערעור ולא להבנה. השירים שכתיבה כזו יוצרת נעים באובססיביות סביב חוויות של תקיעות, ונדמים למרפסת התל־אביבית – זו שמופיעה פעמים מספר בספר, ומבעדה נשקף אופק הבטון של הבניינים שבעברו השני של הרחוב.

---

איתן דקל לומד ומלמד ספרות. זוכה פרס רחל נגב (תשפ״ה) ופרס הרי הרשון (פרס שני, תשפ״ד). רשימותיו ראו אור בכתבי עת שונים. חבר מערכת בכתב העת המוסך.