עד מעבר לגופני, עד מעבר לקיים

מוצא הדרכים, דנה אמיר, עורך: ארז שוייצר, הקיבוץ המאוחד, 54 עמודים, 2025.

חיזיון החלימה האימהית, שאמיר טווה אל תוך שירתה, הוא בעיניי מהות ההתמרה הנדירה שהיא מחוללת בשירתה על פני הספר כולו – השבת האבוד מכול, בכוח תעצומות הנפש המתמסרת, עד מעבר לגופני, עד מעבר לקיים.

טליה סיידל כהן

חומרי השירה הנוכחים בספרה של דנה אמיר מוצא הדרכים, נוגעים בליבת סיפי החיים, היכן שמיתות ולידות מהדהדות זו בזו, היכן שאבדות נצרפות אל חיק שירה.  

את הספר פותחת הפואמה מלאת הכאב "ימים נוראים". אני קוראת אותה כקינה על אובדן אחות, שהווייתה הייתה כרוכה לבלי היתר בהוויית המשוררת: "שנים ארוכות מדי היינו כרוכות זו בזו,/ כתאומות החולקות איבר אחד:/ חיה כלואה, מחציתה אדם,/  מחציתה אדם אחר./ עכשיו מקיפים אותנו הזיכרונות כתעלות מי שופכין./ איך נעיד על האהבה?" (עמ' 7). האחות מהדהדת מן הממואר של אמיר שתיים אוחזות, אשר נדמה כי שמו לקוח מפואמה זו, או מרפרר לה. דומה כי השירה וספרי הממואר שאמיר כתבה בשנים האחרונות שזורים זה בזה במארג שתי וערב, בריבוא חיבורים עדינים. בפואמה "ימים נוראים" מופיע רגע ראשוני מאין כמוהו של מפגש בין תינוקת פעוטה לבין אחותה התינוקת שאך נולדה: "ביום שבו נולדת לא נראה קצה החורף./ עמעום השעות על גבי, פי תינוקת פעור לפיהוק, לחלב,/ עד הניחו אותך לידי: גוש זעיר, נוהה, ניצוד בזווית המבט,/ ניצוץ שבבקע חרש./ והנה, מתוך שפוכת הימים קם עולם: בכייך הראשון כסילון לב, כנהר. דרך כל הקירות, באת" (עמ' 7). קינת האובדן נשזרת בעדות על בואה של האחות הזעירה לעולם.

"מותך הבוקר גדול כל כך", שורה זו חוזרת על עצמה בפואמה ופותחת בה את הבית הראשון, השלישי, החמישי והשנים־עשר, כמטרונום האלגיה. המשוררת מעידה על מרחבי הכאב העצומים אשר כופה המוות, ובה בעת היא מוסיפה לטוות רבדי חיבור, זיכרון ואהבה: "כי ירוק היה הצבע שאהבת מכל צבע,/ ירוק כעלה, כזיקית,/ כאזוב" (עמוד 9); "בקצה היום דמעות תלויות כתפוחים, גשם רוחץ את העולם" (עמוד 10) – מבעד ליופיו והמשכיותו של הטבע מתמשכת וחיה גם הרוח. "קרן שמש נעה על השטיח הצמרי והיא אחריה./ [...] / צבעה כדבש, חגה לימין ולשמאל והי־יד קטנה שולחת אליה,/ [...] / בתינוקת הזו נשבעים זיכרונותיי" (שם). אהבת האחיות מוסיפה לחיות בתדר הטמיר של השירה, בכוח נפשה של המשוררת: "על שפת נהר חשכה, כל אחת אוחזת חלק מן השלם/ שנידונו להטביע, אבל ידי חזקה מכוח הלילה./ עודנו כל זה" (עמ' 10).

בשער השני "לאן חשות הסירות עכשיו, שמשוטן/ ניתק?" מחזור שירי תמונות ילדות רוויי חיות, מים וכאב: "תמונת ילדות:/ על חוף הים את מושיטה יד זעירה לאיש נוכרי./ דמעה בגודל עין נתלשת מפניי, נעה/ בעקבותייך./ הקריאות, שוליהן/ מים" (עמ' 17). וגם: "גשם ירד מיום שמצאנו אותך חיוורת בשער הגן,/ פנייך החוצה./ לא בכית, אבל שנים נתלו מפיך לבנות/ כנטיפי ירח"( עמ' 19). תנועת מחזור השירים העדין והכואב מסתיימת באיסוף אל השירה: "מבעד לסדק הזמן תשובה חרישית מסתננת אל/ דלת אמות הסיפים:/ לא יגליד הכאב הזה, בלתי אם/ יוגד" (עמ' 23). במאמרה "לקרוא לזה בשם" שפורסם בכתב העת על הקו בשנת 2004, כותבת צביה ליטבסקי: "כל דיבור, אם כן, הוא השתתפות בהוויה. הוא עצמו ממשות. כל מה ש'נופל' מחוץ לשפה הוא חסר ייצוג בעולם, כלומר, הוא מומת. 'נוכחותו' היא מחוץ לסדר האנושי, מחוץ לחוויה האנושית". כך, מבעד לשירה, מות האחות אינו הופך מומת, כי אם נוכח וחי. הוא נכתב, נקרא, נחווה, פועם.

תחת השער "עד כי בעין הלילה/ אין לילה" שירים רוויי חיות וקרבה. ב"שיר אחים" דומה כי היא פונה לשני אחיה, המוכרים לקוראת בין היתר מן הממואר של אמיר קדיש על חשכה ועל אור – שם, בחמלה ובחסד הם מתוארים בילדותם: "אחי האמצעי נושם חרישית, כמעט מתמזג עם הרוח. הקטן, לעומת זאת, מתנשף בכבדות, כאילו אפו סתום. הוא מפחד שיאבד לעצמו ולכן מנסה להתמצא בחלל בעזרת קול נשימתו שלו" (קדיש על חשכה ועל אור, עמ' 12). כוחות החיים של האחים היציבים כ"זוג אשלים" (עמ' 27) מאפשרים הישענות כמו גם שהייה במרחבי כאב טמירים: "אתם, היודעים להפוך גחלים צפודות לאש, אוויר לענן,/ הישבעו שאם אניח ראשי על כתפיכם,/ יתייצבו גם מולי חידות אין חקר/ לבכות את ימיי בחיקן" (עמ' 27). בשיר "מגביהי במות המים" היא כותבת לאביה: "תן לי, בלכתך, את מה שהבית נותן בחפציו: עקבות עבר לא נשכח./ נחם אותי, אבי, כפי שניחמת" (עמ' 30).

בשיר "בחיק לילם" אני חווה תנועת עומק ורוחב שירית נוספת: "זו לשון הקינה המדברת בהיפוך איברים:/ הנבוא הערב? הנסב אל השולחן עם כל יצורי השמיים?" (עמ' 31). שירה זו בגוף ראשון רבים מופיעה גם בשערים הבאים של הספר, ונדמה שהיא מרחיבה את המיכל השירי שבקינת המשוררת אל מארג כלל־אנושי הנוהה אל האובדים לו.

בשער הרביעי "כי מלאה הארץ חשכה,/ כי שקרן הזמן" מהלך זה מעמיק, כשהוא מהדהד את ייסורי טבח השבעה באוקטובר. הפואמה המרעידה "אלגיה" היא בעיניי טבור שירת הספר. בדומה ל"פוגת המוות" מאת פאול צלאן, נפרשים בה רבדי ייסורי כאב ואובדן, עדות גוף ראשון רבים על תופת, על החיים בתוך כפיית המוות: "אנחנו כאן. גברים צמוקי שדיים,/ נשים שבין ירכיהן/ פועמים שני מיני חיים./ [...] ערינו ריקות. הרוח נושאת את בכיינו מעל ימים וגדרות תיל" (עמ' 39). לקראת סיום האלגיה, מבקשת המשוררת לאסוף בשירתה את האימהות והתינוקות הבאים במגע עם תופת המוות, ומהדהדת את התינוקות הנשפכים אל חיק אימותיהם בפרק ב' במגילת איכה. המשוררת נושאת תפילת שירה, המבקשת לעטוף את תהום הנפילה: "אם שעת רצון היא, חבוק את התינוקות/ לבל יקיצו נבהלים אל הולם החשכה, לבל ייכבו מכוח קור פתאום,/ ואת האימהות השבות אל החוף למות/ חבוק, לבל יזלוג זמנן הסמיך אל/ פיות הילדים" (עמ' 40).

בשיר "ביום שבו קברת את ביתך" דומה כי המשוררת אוספת אליה נפש יקרה לה, כדי להכיל את יגונה על אובדן בתה: "פניך נצמדו אל פניי, מבקשות להערות אוויר שנלקח באחת/ על קו הלב [...] לא ידעתי איך באבחת בוקר אחרון, חשוך כוכבים/ משכת את חייה אלייך/ כדמעה השבה אל העין" (עמ' 41). המשוררת מכילה את ייסורי האם אשר איבדה את בתה, וטווה עבורה שירת אהבה בגיא צלמוות: "עכשיו היא עקבות שהתקשו, פעורים,/ כגרונות בתפילה. עכשיו כל שלוחותיה/ הולכות אליה. נחה היד המדברת, נח הנשוך,/ הפועם, החולה./ דקירת הלב, רק היא,/ לאין סוף" (שם).

בספר מאין העצבות הזו כותבת הפסיכואנליטיקאית שרה קולקר: "דימוי ראשוני פואטי, הקודם לכל מעשה של הדמיון המוכר הוא גרעין הנשמה האנושית [...]" (מאין העצבות הזו, עמ' 42). דימוי ראשוני זה  כמו מתגלם בספר זה, אשר השירה בו נארגת לכדי מיכל עיטוף וחלימה עבור נפשות הזולת. השיר "זו כל השיבה" נישא כתפילה אל שיבת בנים, ואוחז אמונה בכוח החלימה האימהית להשיב אל החיים מתופת האובדן:

"כל האימהות הישנות כרוכות זו בזו,

ליבן אחוז ככדור בקנה,

חלומותיהן פזורים. כל האימהות הישנות יודעות:

יבוא יום שייקראו להיבלע ללא שארית,

בשר תחת הבשר.

לכן הן מעלות בעיניי רוחן חיזיון: הוא שב.

כל השיבות נגועות.

ואם בצאתו ובבואו יכירו בו פניו שהיו לפנים,

יקראו בשמו הרך, הקטן,

ליבן פתוח לקראתו על ריבוא חדריו,

ואם יהיו ידיהן פשוטות, האם, כמי שקם על מחלתו, ייאסף?" (עמ' 43).

קולקר כותבת: "חווית החלימה [...] הופכת היעדר פנימי לנוכחות חיה, מתמירה מוות רגשי בחיות נפשית [...] החולם בורא וחווה אזורי נפש נסתרים" (מאין העצבות הזו, עמ' 256). חיזיון החלימה האימהית, שאמיר טווה אל תוך שירתה, הוא בעיניי מהות ההתמרה הנדירה שהיא מחוללת בשירתה על פני הספר כולו – השבת האבוד מכול, בכוח תעצומות הנפש המתמסרת, עד מעבר לגופני, עד מעבר לקיים.

---

טליה סיידל כהן היא פסיכולוגית קלינית ואם לשתי בנות. שיריה פורסמו בבמות שונות, ביניהן המוסך, צריף , הו!ומשיב הרוח. רשימותיה על אודות ספרי שירה פורסמו בהמוסך ובעיתון 77. ספר שיריה הראשון עתיד לראות אור בשנה הקרובה בהוצאת פרדס.