פתח סוגריים

ברוקלין, יעל בארי, לוקוס, 164 עמודים, 2026.

כך נמנעת בארי מלעצב את היחסים בין "ישראל" ל"אמריקה" כיחסים בינאריים של "מקום של חיים" ו"מקום של מוות", והנובלה, שיכלה לצאת ספוגה במסר ציוני לגבי ה"בית", לא נופלת לדיכוטומיה שכזו. לא – המוות פושה בכול, המחשבות האפלות היו בראשה של יערה עוד קודם והבדידות החדשה בניו־יורק רק מציפה אותן מתהום הנשייה.

דניאל אושרי

חברים שלי עשו להם מנהג של קבע – להעביר את הקיץ בפריז. כשהנסיבות מאפשרות, הם מסבלטים את דירותיהם, אורזים כמה ספרים וחולצות ועוברים לעבוד על הלפטופ מבתי הקפה שעל גדות נהר הסן. השנה, כשהצטרפתי אליהם, קמנו באחד מן הבקרים (אחת־עשרה בצהריים), קנינו בגטים, עגבניות שרי, גבינות קשות ויין רוזה, השתרענו על הדשא בפארק יפה במיוחד ברובע התשעה־עשר, צפינו באגם ובברווזים ודיברנו על הצבא. אני לא יודע לומר מה הוליד את נושא השיחה הזה, ששייך לחיינו המקבילים: השווינו עמדות צבאיות, שעות כניסה לחדרי אוכל ונוהגי תורנויות כלים. הפריזאים מסביבנו העבירו דף בספריהם. נדרשה התנערות של אחת מאיתנו (חבר'ה, חבר'ה) שהזכירה שהדיבורים הללו לא הולמים את תמונת ההווה, שכמו לקוחה מציור של מאנה. בנובלה ברוקלין מאת יעל בארי, הגיבורה, צעירה בשנות ה־30 לחייה בשם יערה, חווה תחושה דומה בעת מגוריה בניו־יורק: משהו מן הישראליות דבוק בה – המחשבות על המשפחה, הפחדים, חרדת המוות – ולא מאפשר להתמסר להצעה האמריקאית.

העלילה עצמה די מצומצמת: דוקטורנטית צעירה לספרות עברית מגיעה ללמוד בניו־יורק עם בן־זוגה גיא ושני כלביהם מיני ובולי, אולם במהרה גיא חוזר לארץ לטובת חובות באוניברסיטה. תשעת החודשים שעברו מאז לכתו לא הביאו ללידה של דבר מלבד תחושת נטישה. זו מונחת בפני הקורא באמצעות מספרת־על אשר צמודה לזרם תודעתה של יערה, ולכן יכולה לפרושׂ זיכרונות ילדות, חרדות מן העתיד לבוא, תיאורי תחושות בשעת הטיול ברחוב עם הכלבים וניסיונות לפענוח רפלקטיבי של חוויית "החלום ושברו". ומהם נזקי אותה "התדרדרות מפתיעה, מבהילה, בוגדנית" (עמ' 9) שבאה על יערה בעקבות העזיבה של גיא? היא שוכחת דברים הקשורים למספרים, שכן אלו תמיד היו מחוזקותיו של גיא – "כמה יוצא הטיפ? מה התאריך היום?"; היא שוכחת גם דברים שאינם קשורים למספרים – "ניסתה להיזכר בשנים הראשונות עם מיני בבית, אבל לא הצליחה לשחזר את הפרטים" (עמ' 14); גוברת אצלה תחושת איום מהעיר שבחוץ – "בכל טיול איתם [עם הכלבים] יערה ברחה וברחה. לא הייתה הליכה שלווה איתם ברחוב" (עמ' 31); והיא אף חווה התרחקות, שאיננה רק פיזית, מבן־זוגה הנעדר – "האדם מצדו השני של הטלפון היה זר, בעל קול בלבד [...] והוא מיהר לסיים או לגרום לה לחתוך את השיחה" (עמ' 47).

על מנת לפצות על המיזנסצנה הרזה – אישה צעירה ושני כלבים לבד בבית – בארי מעמידה בחוכמה השוואות תכופות בין יערה לבין דמויות אחרות, אמריקאיות וישראליות כאחת, שהמילים הנאמרות עליהן נדמות כרמיזות עבות למפת הנפש של הגיבורה. למשל, יערה מנחמת אישה בוכייה ברחוב הניו־יורקי במילים "אני יודעת שמפתה ליפול אל הבור אבל את צריכה לגייס את כל כוחותייך להישאר עומדת" (עמ' 34). בדומה לכך, גבר על אופניים מתנגש במכונית ומשתטח על הכביש "במרכז הצומת שעל פניו חלפו הכלבים והיא לפני רגע" (עמ' 38), ובכך רומז לנפילות שעוד תבואנה על יערה. היא אף נזכרת שכאשר סבתהּ הייתה מאושפזת, אימא שלה הסבירה לה ש"כשסוגרים אותך בחדר בלי חלון את מאבדת את האחיזה בזמן" (עמ' 59), ובאשר לסבתהּ השנייה, הדמנטית, סבא של יערה צועק עליה "אני צריך אותך נורמלית!" (עמ' 156), וכך כמו מנבא את השיגעון של יערה שיגיע לשיאו בסוף הנובלה. אפילו הכלבים – שהיו נטושים, אומצו מתוך מחווה של חמלה ואמורים לפצוח בהתחלה חדשה בביתם החדש – הם כר פורה להשוואה ליערה, שמייחלת גם היא לתיקון מסוים בשעת המעבר לברוקלין. אפשר למנות את התחושות הללו – אובדן אוריינטציה, אפיסת כוחות, ניתוק מן המציאות, נטישה – ולבחון כיצד יערה ואחרים סביבה מחליפים תדיר מקומות לגביהם, מוודאים שהעמדות הרגשיות נותרות מאוישות. חילופי המקומות הללו בין יערה לבין אותן דמויות הם ביטוי ספרותי ישיר לנושא הרילוקיישן, הנדידה, ההמרה. בארי אינה מייצרת רשת של דמויות שכולן השתקפויות של יערה, אלא דמויות שהן סובייקטים לכל דבר ועניין, שהופכים, עבור יערה, לאובייקטים של השלכה.

באופן דומה ניתן להתבונן על השימוש התכוף של בארי בסוגריים. זרם התודעה משובץ לכל אורכו בסוגריים, על אף שאלו אינם נפוצים במבע הפרוזאי (אני חושב על היוצא מן הכלל שהעמיד יובל שמעוני בספרו חדר). לעיתים הסוגריים משמשים לפירוט רגשי – "המִנְחָה הזו נגעה לליבה של יערה אבל היא יכלה לדמיין את תחושותיו של אביה (האימה, החילול)" (עמ' 15). לעיתים הן מכילות ציטוט שלא מצא דרכו לטקסט הראשי – "הסבירה למה לא תוכל לבלות איתה בעצם (אני מוצפת, הלימודים)" (עמ' 66), ולעיתים זהו מרחב להבלחת ציניות – "הירכיים בוערות במאמץ, מתאמצת להטיל את מימיה בקו ישר, שלא ישפריצו על האסלה (במקרה הטוב)" (עמ' 82). המנעד הולך ומתרחב: בתוך הסוגריים מתחבאות גם הערות שקשורות לזמנים קודמים או מאוחרים, השלמת משפטים בלתי מחייבת, תוספת של מיקוד וקונקרטיות או אפילו הנכחה של פרט מסוים על הדמויות אשר מעמיק את ההיכרות עימן. לעיתים הטקסט מתנתק ממסלולו וממריא לכדי פסקה נפרדת, שכולה תחומה בסוגריים. הפואטיקה הצורנית הזו, בדומה ליחסים בין יערה לבין אחרים בסביבתה, היא דרך ספרותית לברוא חילופי מקומות, דואליות של אפשרויות, מתח בין מְסַמן למְסוּמן. בשני האמצעים הספרותיים הללו ניכרת האפשרות לזלוג בין תודעות ולבצע מטמורפוזות מחשבתיות; לומר את מה שלא זכה לעבור את הממברנה הצפופה של הטקסט או של הגיבורה.

ומן הרגע שלמדנו, כקוראים, את תבנית המסמן והמסומן, אפשר לחוש בה בכול. למשל, התנועה התדירה בין סצנות מן העבר, הפרושׁות לכל אורך חייה של יערה, לבין ההווה האחד בניו־יורק, יוצרת ביניהם יחסים של ניגודים. גם ההבלחה של האנגלית, הכתובה בתעתיק עברי, מייצרת דינמיקה בין התצורות השפתיות: "אני אישה חזקה ועצמאית, חשבה, סטרונג אינדיפנדט וומן!" (עמ' 137). הבלשן דה־סוסיר הבהיר שהסימן הלשוני הוא שרירותי, כלומר החיבור בין המסומן למסמן הוא מקרי ונטול מניע – אין קשר הגיוני בין הצליל sus לבין המושג המצוי בתודעתנו "סוס". ואכן, ככל ששני הרכיבים מתרחקים אלו מאלו בברוקלין – הטקסט והטקסט שבסוגריים, הגיבורה והאחרים המקיפים אותה, ה"שם" וה"פה" – הסימן הלשוני, קרי הנובלה עצמה, הופכת מרובדת ואפלה יותר, תהום נפערת.

ברבע האחרון של הנובלה, הפיצול בין המסמן למסומן קיצוני כל־כך שאך טבעי כי יצופו מתוך התהום שביניהם מחשבות על מוות. יערה נזכרת ברצונה דאז לעזור לסבתה לבלוע כדורים ולסיים את חייה; היא גם מהרהרת בשאיפה כמוסה שהייתה לה שסבהּ לא יאכל עוד כך שייחלש וימות ויגאל עצמו מצרותיו; היא קוראת במוות רך מאוד של סימון דה־בובאר; היא נבהלת מהופעת שערה אפורה לראשה, רמז מעורר פלצות להזדקנות שלה עצמה; בלילה מקרי היא נרדמת וחולמת שאחד מכלביה מת. עם זאת, קריאה מדוקדקת של הנובלה ומעקב אחר זמני ההתרחשויות יגלו כי חרדות המוות למיניהן היו מנת חלקה של יערה מאז ומתמיד, עוד לפני שגיא עזב והותירהּ לבדה, ואפילו עוד לפני שטסו. כאלו הם המקרים עם סבא וסבתא למשל, שניקרו בראשה עוד בטרם עברו לברוקלין. כך נמנעת בארי מלעצב את היחסים בין "ישראל" ל"אמריקה" כיחסים בינאריים של "מקום של חיים" ו"מקום של מוות", והנובלה, שיכלה לצאת ספוגה במסר ציוני לגבי ה"בית", לא נופלת לדיכוטומיה שכזו. לא – המוות פושה בכול, המחשבות האפלות היו בראשה של יערה עוד קודם והבדידות החדשה בניו־יורק רק מציפה אותן מתהום הנשייה.

האם יערה תתמודד בהצלחה עם התחושות הישנות־חדשות הללו? האם ההתדרדרות שהיא חווה לבדה תוביל אל איזושהי גאולה בקִצה? האם אנחנו כקוראים עדים לרגע של השתנות, של הפיכת המצוקה להזדמנות? קשה לומר. הנובלה מסלימה – עוד נטייה פראית־חייתית של יערה, עוד פלרטוט שלה עם המוות, עוד כישלון במאמץ הנואש למצוא כוחות – עד לסצנת שיא מתוחה ובלתי־נשכחת, שמותירה את אפשרות הריפוי בערפל. רִגשת לב אופטימית שלי (אולי בזכות פריז) מבקשת לראות בפסקות האחרונות, בכל זאת, התמרה מסוימת, כאילו אומרת יערה בליטופיה את הכלבים ובאחיזתה ברצועות הטיול שלהם: אני בדרך החוצה מהמצוקה, סגור סוגריים.

---

דניאל אושרי הוא מחנך ומורה לספרות ותנ"ך בתיכון בירושלים. סיפורים ומסות פרי עטו פורסמו בכתבי העת מאזניים, הזמן הזה, מעלה והמוסך.