אל אנטיגונֵה ומעבר לה

השתיקה של אימא, מיכל גוברין, עם עובד, 548 עמודים, 2026.

שלוש מחשבות על הרומן החדש של מיכל גוֹברין, המתחקה אחר חייה של אם ניצולת שואה ופעילה בתנועת הבריחה מאירופה, ותוך כדי כך חושף אח אבוד.

גדעון טיקוצקי

מחשבה ראשונה: זיכרון, שִכחה ושתיקה

אנטיגונֵה זוכרת ומזכירה את שהכול היו מעדיפים לשכוח. אנטיגונה מקוננת על אחִיה שלא זכה לקבר. כאן, בספרה של גוברין השתיקה של אמא, הוחלף המשולש שיצר סופוקלס במאה החמישית לפני הספירה – אחות–אח מת–דוד עריץ, אנטיגונה–פּוֹלינֵיקֵס–קריאון – במשולש של אחות–אח מת–אם: המספרת, מארֶק והאם רֵגָה־רגינה לַאוּבּ־גוֹברין.

בַּטרגדיה, לפי הפרשנות הנודעת של הֶגֶל, אנטיגונה מעמתת במרדה העיקש את החוזה המשפחתי עם החוזה הפוליטי, את מוסר המשפחה עם חוק המדינה. ואילו אנטיגונה שבספר מתמרדת נגד חוק האם – לשכוח, לשתוק. האֵם הסירה את הזיכרון מגופה, את המספר המקועקע. לעומת חוק האם השותקת־כדי־לחיות מעמידה המספרת את חוק האב (לאו דווקא הביוגרפי): לזכור ולהזכיר. "זָכוֹר אֵת אֲשֶׁר עָשָׂה לְךָ עֲמָלֵק בַּדֶּרֶךְ בְּצֵאתְכֶם מִמִּצְרָיִם". ומנגד: "זָכוֹר אֶת הַיּוֹם הַזֶּה אֲשֶׁר יְצָאתֶם מִמִּצְרַיִם מִבֵּית עֲבָדִים". או: "זָכוֹר אֶת יוֹם הַשַּׁבָּת לְקַדְּשׁוֹ". אותו זָכור, שיוסף חיים ירושלמי טען שהוא־הוא שורש התרבות היהודית.

ההיזכרות והכתיבה שהצמיחו את הספר נענים לציווי זה, אך פירושם לכאורה בגידה באם. בכך הספר של גוברין מצטרף אל שורה מרשימה של יצירות בסיפורת הישראלית, שנכתבו רובן בידי סופרים־גברים, דוגמת חבלים מאת חיים באר (1998) או סיפור על אהבה וחושך מאת עמוס עוז (2002), יצירות המסגירות את סודות המשפחה ובוגדות בה כביכול אך למעשה מנציחות אותה. אלא שכאן נלווה למסע בעקבות הסוד ממד ברור של סכנה, מחמת הקרינה הרדיואקטיבית של השואה, העלולה לכלות את המתחקים מקרוב מדי אחר הנשורת העולמית שהותירה.

הדרך הננקטת כאן לחמיקה מן הסכנה היא הבדיון, שלא רק ממלא פערים בסיפור ומקרב אותו אלינו, הקוראים והקוראים, אלא גם מתמרד כנגד הלקוניות של ההיסטוריה, כנגד חד־משמעיותה הלכאורית. "זיכרוננו הוא משורר", כתב פול ז'רלדי באחד משיריו, והמשיך בפנותו אל אהובתו, "אל תעשיהו להיסטוריון" ("Le souvenir est un poète / N'en fais pas un historien"). גוברין נענית לקריאה הזאת, והודות לכך נחלץ הספר ממַּלְתְּעוֹת ההיסטוריה ויכול להן. לצד הזיכרון ה"ארכיאולוגי" יש כאן "זיכרון קדום, מהפנט, ובעומקו החיבוק של אמא לילד בן שבע שמעולם לא התבגר" (עמ' 344). "הילד שלא השאיר סימן" (עמ' 233) זוכה לַנצח הקטן של הספרות על ידי מְלאכת השחזור של הבדיון המתעד־מדמיין את מַחשבותיו, את תנועותיו. ההתקרבות אל האח המת במחזה של סופוקלס דינה מוות. וכאן: "ידעתי שאם אתקרב אליו (אל מַארֶק) – אמות" (עמ' 128). הבדיון כמוהו כנוגדן לרעל, כאנטידוט, המאפשר לא רק להתקרב אל המתים אלא במובן מסוים להתגבר על ההיסטוריה ואולי גם על המוות.

מחשבה שנייה: זהות וערעורה – מעבֶר לבינאריות

אנטיגונה של סופוקלס מצביעה בעצם קיומה על הפער הבלתי נסבל בין הרצוי לבין המצוי. היא מורדת נצחית, שבמובן מסוים מסרבת להתבגר, כלומר לנוע מראייה בינארית ודרמטית, שחור־לבן, אל התבוננות מורכבת, המבחינה בשפע גוֹני האפור שבחיים. גם אנטיגונה שברומן חיה על קו שבר שבין שתי הוויות, ובניגוד לרבים המבקשים להתעלם ממנו, אין היא מסוגלת. היא מתעדת את השסע ההולך ונבעֶה בין המציאות המקומית בשנות החמישים, המבקשת לברוא זמן חדש, זמן ישראלי, לבין הזמן היהודי, שבליבו, בדורות האחרונים, הזיכרון המצמית של השואה. הסדק הראשון בין שני מישורי הזמן: ההבנה שהאם־הלביאה מתפרקת ביום הכיפורים. אז הזמן היהודי פורץ במלוא עוזו אל ההווה הישראלי, החילוני לכאורה, ובמקרה זה מזכיר את המשפחה הקודמת שנספתה, המשפחה־שלפני־המשפחה. הסדק הבא: נסיעה שגרתית באוטובוס בתל אביב, לב החולין, אשר מובילה לעימות עם הנהג המתגלה כקאפו מ"שם". ופריצת הסכר: משפט אייכמן, שבּו "ברגע מערבל אחד התלכדו הקולות – אלה של הבית ואלה של בית הספר ואלה של בית המשפט [...] לראשונה נפרץ אז מחסום בין חיים מוחצנים (בצופים) לבין חיים סמויים שחיפשו שפה" (עמ' 73, 79).

דומה שהמתח האיום בין פני השטח לבין מבנה העומק הוא שעומד בשורש היצירה של מיכל גוברין בכללה. ההצבעה המתמדת על פער זה לא רק שחושפת את ההסתרה וההכחשה המאפשרות לכולנו לחיות את חיינו הנורמליים, אלא גם מוליכה אל התמודדות נכוחה עם התהום המהבהבת מבעד לגלידי הקרח.

עד כאן, המהלך הוא "אנטיגוני" במובהק, בשל הדיכוטומיה שלו. אבל גוברין הולכת אל מעבר לאנטיגונה בכמה וכמה מובנים. אחד העיקריים שבהם בא לידי ביטוי בטשטוש הבינאריות, למשל בהצבעה על יחסי שארות אחרים, המאתגרת את ההפרדות המקובלות. כאן אני הולך בעקבות ג'ודית באטלר, שבספרה טַענת אנטיגונה (2000) ביקשה לקרוא את הטרגדיה הקלאסית כהצעה לסדר אחר של יחסי קרובים ובהם גם קשרי משפחה (kinship). למשל, מקומם של הניצולים בני אותה עיר בכינון קהילה תומכת ואולי אף כחלופה מסוימת למשפחה הגרעינית שאבדה; האינטימיות הגופנית המופגנת של הבת עם האם; ההבנה שאנטיגונה המודרנית, המספרת, היא עצמה בתה של אנטיגונה (האֵם מורידה את גופת בעלה הראשון מעץ התלייה על אף האיסור שהפרתו דינו מוות); קרבתן של חַבְרוֹת קבוצת "העשירייה", קבוצת העזרה ההדדית שהנמיכה את המחיצות בין חרדיוּת לחילוניוּת ובכך, בין השאר, סייעה לחברותיה לשרוד שלושה מחנות ריכוז במשך יותר משנתיים; וּבעיקר, כמובן, כינונה של האחאות עם מַארֶק במאוחר. בתערוכה ב"יד ושם", שתמונתו של מארֶק הוצגה בה לראשונה: "'הנה האחות של מארֶק!' התקרבו אליי. האחות של מארֶק... לראשונה בחיי הפכתי ל'אחות של מארֶק'... אני, שמעולם לא יכולתי להגיד, 'האח שלי', רק 'הבן של אמא'. באותו רגע התמוטטתי" (עמ' 234).

מחשבה שלישית: שחר

תמונת הסיום של הרומן היא עם בוקר. לאחר הצלילה אל האופל האיוֹם, עולה האור עם שחזור של חופשת המשפחה בצפת, בילדותה של המספרת. צפת מפגישה ברומן את הקטבים, את מישורי הזמן המתחרים: את המיסטיקה היהודית הקדומה עם חבורת שורדי השואה המשוחחים ביניהם בפולנית, בעיר הישראלית (עמ' 411–412). הספר נחתם במילים אלו: "ואולי זה היה אותו אור גנוז מחדר הילדות, כשאימא נכנסה, מניפה את זרועה מבעד לאפלולית, חופנת בין אצבעותיה זהרורים שהסתננו באלומה רוטטת מבין שלבי התריס. ממיטתי, מיטת התינוקת, עדיין לא הבחנתי בִּצללית של ילד נוסף שהרים אליה את פניו. [...] ואז, בתנועה החלטית, חצתה את החדר ופתחה את התריס. 'יום חדש!' הכריזה, ולאפלולית התפרץ אור חד והציף את החדר, מאיר ומוחק את מה שלא אדע אף פעם, מה שיישאר לעולם בעומק שתיקתה" (עמ' 545).

במין סִינֶסְתֶזְיָה, האור מוחק לא את הצללים אלא את הקול או את השתיקה. הזיכרון הארכיאולוגי, של החיים־שלפני־החיים, שנחשף בְּדֵי עמל – מיטשטש, שאחרת בכוחו לשבשם.

גם לאה גולדברג, במחזור שירים חשוף (יחסית) על השואה ועל מלחמת העולם השנייה, ששמו "אנטיגונה", הדגישה את הבוקריוּת, את "שחר המתים", את "שחר המיתה", שלאחריו קמים אנשי העיר, הניצולים, אל יום חדש – כי נידונו לחיות, כי זכו לחיות. בין השאר כתבה במחזור זה:

"הַגֶּשֶׁם לֹא יָבוֹא. הָעֲנָנִים / תְּלוּיִים בָּאֹפֶק כְּעֵדִים מֵתִים / לְמַה שֶּׁלֹּא יָבוֹא. שַׁאֲנַנִּים / יוֹצְאִים אַנְשֵׁי הָעִיר מִן הַבָּתִּים. // אַתְּ מַכִּירָה בָּהֶם מֵאוֹת אַחִים / אֲשֶׁר רָאוּ אֶת שַׁחַר הַמִּיתָה. / הַבִּיטִי, הֵם הוֹלְכִים, הֵם שׁוֹכְחִים, / הֵם מֻכְרָחִים לִחְיוֹת לְעֵת עַתָּה".

גולדברג יכלה להרשות לעצמה מבע חשוף זה, באופן יחסי, הודות להרחקת עדותה – מזמן הכתיבה של מחזור השירים, קצת יותר מעשור לאחר תום מלחמת העולם השנייה והשואה – אל המאה החמישית לפני הספירה, אל אנטיגונה של סופוקלס. גולדברג פרסמה לראשונה את שני צמד שיריה שכותרתם "אנטיגונה" בעיתון על המשמרבספטמבר 1959, במקביל להופעתם באסופת שיריה מוקדם ומאוחר. אולי מעניינת יותר מפרסומם הראשון היא דווקא הופעתם הנוספת בדפוס. גולדברג הוזמנה לשאת הרצאה בטקס "אם השנה" שהתקיים בבית הנשיא בשנת 1963. הזוכה בתואר הייתה לנה קיכלר־זילברמן, שהצילה בשואה כמאה ילדים יהודים, וכמו אמה של מיכל גוברין הייתה שותפה לתנועת הבריחה מאירופה לארץ. גולדברג נמנעה מלהרצות באירוע על "ספרות השואה" – "על כך, לדעתה, קשה עדיין לפסוק בדורנו", נכתב מפיה  בכתב העת דבר הפועלת – ובמקום זאת בחרה לקרוא את צמד שירי "אנטיגונה" שלה.

מחזור השירים של גולדברג מנסח את אשמת הניצולים ואת אשמת מי שלא היו שם כלל; את מטען העדוּת והראִייה ואת בדידותה של מי שהתעקשה להזכיר ולהעיד, בשעה שלשם החיים, נחוץ היה לשכוח מעט, לשתוק. הרומן של גוברין חושף את מחירה של השתיקה ממרחק השנים, את הזכות שיש לנו כיום לדובבה ואת השיעור המוסרי הגדול שהיא מוליכה אליו – שיעור שעלינו לשוב ולשנן לעצמנו.

---

גדעון טיקוצקי הוא ראש החוג לספרות עברית באוניברסיטה העברית בירושלים.