"הדבר השחור הזה"

אבק, רון בן-טובים, פרדס, 176 עמודים, 2026.

אבק הוא ספר קשה לקריאה. הוא קשה כי הוא עוסק בטראומה שעודנה מתרחשת כמובן, אבל לא פחות משום שהוא עוסק במובן, בפשר או באי־הפשר שמילים ותרבות יכולות להעניק ל"דבר עצמו". לכן, במקרים רבים, המילים העודפות אינן מתחשבות בקוראים – וידה של מפלצת הטראומה נותרת על העליונה.

יותם פופליקר

אבק לרון בן־טובים מעמיד במרכזו שאלה שפעמים רבות עולה בכתיבה לאחר ולנוכח טראומה, כלומר שאלת אפשרות "הכתיבה לאחר אושוויץ" שמיוחסת לתיאודור אדורנו: האם הספרות היא מן האפשר לאחר ולנוכח אסון? מהי ספרות זו? כיצד כותבים אותה? באילו מילים משתמשים? האם יש ביכולתן של המילים לתפוס את האסון ולהעניק לו משמעות? כמובן שהתשובות לשאלות הללו הן מורכבות מאוד ושונות מיצירה ליצירה. אבל המשותף הוא שהאסון מותיר את החברה ואת האומנים שבקרבה ללא מילים, או ליתר דיוק: המילים השגורות מאבדות את מובנן, מכיוון שדבר מה התערער בתרבות שאינה יכולה עוד להדהד את המציאות. אולי הטראומה מרוקנת את השפה ממשמעות כי התרבות שהחזיקה בה ועשתה בה שימוש "בגדה" בנתיניה. הדבר נכון על אחת כמה וכמה כאשר הטראומה היא חיה וספונטנית כמו באבק: זו הטראומה מהשנים האחרונות, זו שהחלה בשבעה באוקטובר, המשיכה במלחמות עם איראן ולמעשה קיימת גם היום כאופק הכרחי. אין זו טראומה אישית ברומן, אלא טראומה משפחתית גרעינית. טראומה של משפחה בטווח גילים מסוים, משפחה צעירה: הורים בשנות הארבעים לחייהם; ילדים עד גיל שתים־עשרה, פחות או יותר. זו טראומה משפחתית מכיוון שהיא מתגלמת ביחסים בין ההורים לילדים, והמוטיבציה שלה היא זו של הורה המבקש לגונן על צאצאיו ולמנוע טראומה מתבקשת ונוספת של דור ההמשך. במילים אחרות, ובנימה אישית להפליא, אבק מספר את הסיפור שלי: הטראומה, תהיה אשר תהיה, היא קרובה למדי, עכשווית מדי, ולכן כזו שאי אפשר לעבד עדיין, אם בכלל.

הטראומה באה לידי ביטוי בראש ובראשונה במבנה של הרומן. רק בחלקו השני המציאות מגיחה מתוך המילים: מקלט ציבורי, ממ"ד, אזעקה, פטריית עשן – לפתע אפשר להבין את העולם הבדיוני ביצירה, לקבל הקשר מציאותי. עד לשלב זה, הכול לוט בערפל, מכיוון שהחלק הראשון של הרומן הוא אניגמטי בעליל. הוא מתחיל בכניסתה של ילדה קטנה אל מצולות הים, ומוסט אל עבר עולם מדברי וחולי הכולל מגדל אבן, מגילות קלף ועגלה רתומה לחמור, למשל. עצמות בני משפחה נאספות בשק; אותיות ומילים ממלאות באופן עודף את חלל הטקסט; אין חלוקה ברורה לפרקים, אין שמות לגיבורים ("החכם", "אבא ובן", "את ואני"). דומה שהמרחב והזמן אינם מן העולם הזה, אגדיים לכל הפחות. לכן לוקח זמן (לי, בכל מקרה, אבל אני קורא די מיומן ולכן אעז לדבר בלשון כללית ניטרלית) "להיכנס" לתוך הסיפור, להבין מיהן הדמויות, מהי העלילה, הרקע; להבין מה קורה מעבר לחוויה המיידית של "אווירת הסיפור", האטמוספירה שלו. וזו אווירה קשה. יש דבר מה כל כך אמורפי, ערטילאי וכמו־סמלי באווירה הקשה הזו, שדורש תשומת לב פרשנית – לחבר, לאמוד, למצוא חוטים מקשרים, לייצר הקשרים אינטגרטיביים שיכולים להתגבש לכדי דבר מה בעל מובן. אבל הפרשנות אינה יוצאת נשכרת, כי ניתק הקשר בין המילים לעולם: "המילים הפכו למובנות אבל העולם שהאירו כל כך דמיוני ומוזר שלא הייתה לו ברירה אלא להגיע למסקנה שהכול היה תלוש" (עמ' 35).

תחילת הקריאה ברומן היא חוויה טקסטואלית־טראומטית אפוא (לטראומה הזו צורות מיתיות ולשוניות שונות: "מצולות", "צילה של חיפושית ענק", "הדבר השחור הזה", "השור הגדול", המילה העירומה "כְּאֵב". למשל: "מאחורי ענן אפרפר של חודש תשרי יצאה כף יד פרושה והטיחה צל־אריה על פני המישור הדומם. הצל היה שחור יותר מהלילה", עמ' 25). הקוראים נותרים עם רשמים עזים, אבל השפה אינה מחזיקה את המציאות. או מוטב: יש מסגרת נרטיבית, לשונית ומבנית – "אני, אני המסגרת" (עמ' 27), קורא הקול הבורא את העולם הבדיוני – אבל היא לא יכולה להכיל את הטראומה, לצור לחוויה צורה מכוננת. יש רק "ענני אבק" שאינם מאפשרים לאור לחדור מבעד. "הסיפור לא יוצא", והמספר תוהה "מהו הסלע שעומד ביני לבין הסיפור?" (עמ' 68). המילים הן בבחינת צורה חומרית גרידא שאי אפשר ליצוק בה מובן ומשמעות ביחס לעולם המתואר: "המילים הופכות לשורה ואז לשורות, מילים הופכות לשורות ואז לריבוע או מלבן או מצולע של אותיות. ומעליהן ותחתן, מצידיהן, מצולעים נוספים, מלבנים ארוכים, מלבנים שוכבים כמו שטיח, מקיפים את המצולע המרכזי כמו במצור" (עמ' 22). המצור הזה הוא בין העולם לשפה: אין המילים ומובנן יכולים לפרוץ אל הממשי. הערות שוליים, ציטוטים וקטעי דברים, רסיסי שפה ותרבות מושאלים מרחבי התרבות כדי לייצר מובן, אבל כלום לא עושה שכל, שכן דומה שהם מרחיקים עוד ועוד מ"הדבר עצמו": "הערות שוליים מילאו את ראשו, כמו לכרות שכבה תחת שכבה תחת שכבה. חבר אמר לו שזו אחת הדרכים שבהן הוא בורח מלגעת ב'דבר עצמו'" (עמ' 91).

הכתיבה ברומן היא הכרחית כי יש בכוחה את הפוטנציאל להדוף את מפלצת הטראומה: "הוא הסתכל אחורה על מה שכבר כתב, בהאמינו שרחש תקתוק המקשים יספיק להדוף את המפלצת מצווארו" (עמ' 137). אבל מן העבר השני, הכתיבה היא גם ניסיון כן להתקרב אל הממשי, אל "צלילי החיים", ל"דבר עצמו": "הוא סקר את עשרות ומאות הערות השוליים שהוסיף ברגעים של מכאוב וחוסר דרך, הוא תקתק בין מאגרי מידע מקוונים וחיפש עוד ועוד גידים שבעזרתם יוכל לשזור את עצמו לעץ החיים, לחמוק ממבטה החודר של הנעל השחורה" (עמ' 137). הנה כי כן, המילים טומנות את הטראומה תחת שכבות של מובן שאינו עושה שכל עוד. התרבות, או הניסיון לדובב אותה – ואדורנו כאמור הבין זאת – שומטת את השטיח שהיא עומדת עליו. ולכן בה בעת שהמילים מבקשות לייצר מובן באופן אמצעי, הבלתי אמצעי – ממשי מדי, כאוטי, מתנדף, טראומטי – אינו מרפה. המילים בלבד יכולות להדוף את החוויה ובה בעת לחתור אל העולם.

אבק הוא ספר קשה לקריאה. הוא קשה כי הוא עוסק בטראומה שעודנה מתרחשת כמובן, אבל לא פחות משום שהוא עוסק במובן, בפשר או באי־הפשר שמילים ותרבות יכולות להעניק ל"דבר עצמו". לכן, במקרים רבים, המילים העודפות אינן מתחשבות בקוראים – וידה של מפלצת הטראומה נותרת על העליונה. האפקט הוא לפעמים מבעית ומאיים. יחד עם זאת, החל מהחלק השני הטקסט נפתח כאמור, המציאות לופתת והטראומה הופכת מאגדה למציאות. האגדי אינו מתפוגג, הוא נותר ברקע, אבל הוא קורם עור וגידים. ובתוך כל זה, בחשבון אחרון, אבק אפילו מצליח להיות סיפור אהבה, אהבה של הורה לילדיו. שכן הבלתי ניתן להיאמר של הטראומה המוחץ אותנו טומן בתוכו את הבלתי ניתן להיאמר של האהבה הבלתי אמצעית: "רגל גדולה נכנסת מענן בשמיים ומוחצת אותך, או מוחצת שכן, מה שגורם לך לפחד מאוד שאתה הבא בתור, ואתה חושב על עצמך בקצה השני של העיר, חושש שמא לא תראה את ילדיך יותר, האם זה רגע יפה וטוב? האם מה שמציף אותך זו אהבה?" (עמ' 156).

והנה כלום לא נפלתי בעצמי, כמבקר, למלכודת? האם לא שכחתי, בשם האינטגרציה הפרשנית והפשר, שעל המילים הכתובות ברומן להיוותר ללא מובן? שעל השאלות להיוותר ללא מענה? אם אני מסכים לחלץ אהבה מתוך הטראומה – "בחשבון אחרון", איזה ביטוי מתעתע – כלום אין אני חוטא למוסר, לאמת, לכאב, לאהבה? זהו כמובן רגע מפוכח שהשתיקה יפה לו, או לכל הפחות רגע שבו עליי להיאלם דום ולפנות את בימת הביקורת לדברים נכוחים, דברים כמו אלה של אדורנו למשל: "במצב בו שוררים ייאוש וסבל לאין־שיעור, מסתמנים כביכול רק ליקוי שברוח, ליקוי במצב תודעתה של האנושות והתפוררות הנורמה. כאשר הביקורת טוענת כך, היא מתפתה לשכוח את הבלתי־ניתן לבטא במילים, במקום לשאוף – ככל שהשאיפה הזאת תהיה חסרת־אונים – למנעו מבני אדם" (ביקורת תרבות וחברה, מתוך אסכולת פרנקפורט, ספריית פועלים , 2003, עמ' 141).

---

יותם פופליקר הוא פוסט־דוקטורנט במחלקה לספרות משווה באוניברסיטת בר אילן ועורך בכתב העת דיבור.