כותב וקורא נכנסו למעבדה

קדם מילה, יצחק בנימיני ואחרים, רסלינג, 154 עמודים, 2026.

הישגו הגדול של הספר הוא הלימה בין צורה לבשורה. בנימיני טוען שהמילה כותבת את עצמה דרכנו, שאנחנו איננו האדונים שלה אלא נכבלים בה, והמבנה הוויזואלי־טקסטואלי מבצע את הטענה הזו. אין כאן בבואה של מחבר יחיד, אלא מסכת קולות שבה הגזע, השרך, הנבג והתהום מקיימים את מצב הקרוא.

נוית בראל

יש דבר כזה, כתיבה אטומה. כל קורא מכיר אותה, יצירת הספרות הבלתי חדירה, זו שאין לה אפשרות לבוא עד הקורא. חוסר הכשירות, חוסר הרצון, העצלות, האגוצנטריות של הכותב לבצע את מה שאולי צריך היה להיות תפקידה הראשי של הכתיבה – להניח נמען. בחלום ליל קיץ טען שייקספיר שמעשה היצירה המוטרף של המשורר אמור לאפשר לו לנוע בחופשיות בין עולמות, שעטו של משורר מסוגל להעניק לכלום שבאוויר מרחב ושם. מחשבת הכתיבה הזו מניחה יחסים של בעלות בין הטקסט ובין מחברו, אבל מה אם היצירה יותר מדי בחזקתו של הכותב, קונה חזקה על עצמה ושבה אל עצמה? מה אם תנועתה של פעולת הכתיבה נוטה ללא הרף אל נקודת ההתחלה שלה? כל קורא מכיר את זה, הסופר שלא יחזיק לך את היד, אלא יהדוף אותך ממנו. הסופרת שעלילותיה חדירות כמו קיר בטון. אלה שכותבים עבור עצמם מתוך חקירת עצמם והאתגרים הפנימיים שלהם.

הן עשויות להיות יצירות בוערות, חופשיות, פשוטות אפילו, אבל מרגע שמתחילים לקרוא אותן מבינים שהכותב כתב מתוך שייכות אל הכתיבה של עצמו, שהטקסט משמר את עצמו, דואג רק לעצמו, נתון תחת עודף המלאות של עצמו. שהסופר או המשורר, שהוציאו אותנו לטיול, עסוקים כל הזמן במזוודות ובתיקים שלהם, מתייחסים אלינו כאל מי שציפו לטיול אבל נשארו מאחור. לוסי אלמן כתבה את ברווזים, ניובריפורט (2019) כמונולוג אינסופי בן למעלה מאלף עמודים, כמשפט אחד רציף – ריצת המוח של אישה בת כארבעים מאוהיו, שעובדת במטבח. תנועת המוח שלה, תרשימי הזיכרונות והתודעה שלה, בלולים בחדשות על אסונות טבע ומעשי טבח, מרכיבים את היצירה הספרותית כולה, שעיקר וטפל אין לה, שעבר והווה אין לה, שנקודת עצירה אין לה, שסיכום כדי לעבד את המידע אין בה, ואין לקורא אלא להבין שזוהי יצירה שאין להתנגד לאטימותה. זוהי התודעה של הגיבורה, וכשתקראי יטושטשו הגבולות בין תודעתך שלך לבין זו שלה, בין עובדותיה לבין עובדותייך, בין תביעותיה לתביעותייך. אט־אט, הקוראת נסחפת בהצפת המידע, בחרדה, ומצבה המנטלי מותך עם זה של הגיבורה שאותה היא קוראת. גם הקוראת חושבת לזכור לקנות ביצים תוך כדי הקריאה, גם היא נזכרת בסרט של סטיב מקווין תוך כדי הקריאה. קריאת הרומן הזה איננה סיזיפית, אלא דורשת מסגרת קריאה כפעולה של חוסר התנגדות, של התשה, של היסחפות ללא עוגן.

מנגד, מה אם כתיבה תתבצע כפרויקט רב־קולי? מה אם כתיבה רב־קולית תיתכן כעמדה אתית, תערער על מיתוס המחבר־היחיד הריבון? מה יקרה לספרות אם טקסט ייכתב בידי קולות מרובים, מגיבים זה לזה, חותכים זה את זה, מבטלים ומאשרים? האמת תתהווה במרווח שבין הדוברים, מעין תפעול נוסף של הדיאלוגיות של בחטין, שאולי דומה יותר לתלמוד כדגם שבו המחלוקת אינה כשל שיש לתקן, אלא תנאי למידת החיוּת של הטקסט. בכתיבה רב־קולית הקורא חדל להיות מטרה פסיבית של מסר תקשורתי, ונעשה חלק מהקהילה המתהווה סביב המילה. הוא נקרא להכריע, להתנגד, להוסיף ולסרב. אולי יש בכך חשיבות מיוחדת כיום, כשאלגוריתמים, פוליטיקה אלימה וקפיטליזם תרבותי דוחפים אותנו אל הקול היחיד, כובש תשומת הלב. כתיבה רב־קולית יכולה, אולי, להציע גרסה אחרת של מוקד כוח לשוני. הסמכות מפוזרת, האחריות משותפת, וההקשבה חשובה יותר מהדיבור. ההקשבה, לפיכך, היא מעשה הכתיבה הראשון. כתיבה רב־קולית עשויה להזכיר שכל טקסט שנקרא ברצינות הוא כבר ממילא רב־קולי, כי כל קריאה היא כתיבה מחדש.

הספר קדם מילה מאת יצחק בנימיני מבכר פרויקט של מפעל כתיבה עיוני שיתופי – לא פרוזה או שירה, אלא הגות ומחשבה – שאמור להיות נסוב סביב דיון בפסוקים שמתארים את מעמד הר סיני ועשרת הדיברות בספר שמות. הכרך הראשון, והיחיד כרגע, עדיין אינו עוסק במתן תורה עצמו, אלא הוא משימת קְדַם, הוא המבוא התיאורטי שהופך לטקסט שעומד בפני עצמו. בדיון לוקחים חלק שישה־עשר כותבות וכותבים מתחומי האמנות, האדריכלות, הספרות, הפילוסופיה והפסיכותרפיה. כל עמוד מורכב משלוש תצורות גרפיות, לכל אחת משמעות סמיוטית משלה. השיעור, שאותו כתב בנימיני, הוא הגזע המרכזי. השרכים הם תגובות ישירות לשיעור, הנבגים הם תגובות מרובות לשרכים, בעלי פוטנציאל אינסופי של דיון. התהומות הן קטיעות אנטי־שיחיות, טקסט בתוך סוגריים מרובעים שאינו מבקש להיות חלק מהדיון, אלא מחורר עומק נוסף בתוך מילה אחת ובה בעת סוגר מעגל עם השיעור. בנימיני מבהיר בפתח הספר שהר סיני מוקדש לנוכחותה של המילה העברית בחיינו, מתוך הנחה שכל כתוב, וגם עשרת הדיברות, הוא בו־זמנית נקרא ונכתב, ושהקוראים אינם מנותקים מהאחריות הפרשנית שמכתיבה מחדש את הכתוב. המושג המרכזי שהוא טובע הוא "הקְרוֹא", הֶלְחֵם של מצב קריאה וכתיבה. את ההרמנויטיקה ההרמטית של ההר, שכמו נועלת את הקוראים לכתוב מתוך האתיקה של קיומם, הוא רואה בניגוד להרמנויטיקה דתית שמצפה להתגלות. המנגנון, אם לנסחו במילה אחת, הוא שיכול: כל מקור מציע מבט, וברגע שהוא מונח על הדף הוא כבר מועתק לתוך השפה של האחרים. אחת איננה לקאניאנית טהורה, השני איננו תלמודי טהור, והשלישית איננה ציירת טהורה. כולם הופכים, ברגע הכתיבה, לקוראים זה של זה ולכותבים יחד את אותו טקסט שלישי שאיש מהם לבדו לא יכול היה לכתוב.

הישגו הגדול של הספר הוא הלימה בין צורה לבשורה. בנימיני טוען שהמילה כותבת את עצמה דרכנו, שאנחנו איננו האדונים שלה אלא נכבלים בה, והמבנה הוויזואלי־טקסטואלי מבצע את הטענה הזו. אין כאן בבואה של מחבר יחיד, אלא מסכת קולות שבה הגזע, השרך, הנבג והתהום מקיימים את מצב הקרוא. בנימיני מציג מחבר שמפרש את עצמו, ובכך מוכיח שהוא אינו ריבון של הדברים. יחד עם זאת, הספר משלם מחיר כבד על היומרה שגלומה בו. שפת השיעורים והתהומות צפופה עד כדי חנק, והחזרה האינסופית על מושגים כמו "מצב הקרוֹא" או "היותיוּת" יוצרת תחושת סוליפסיזם לשוני. הנאולוגיזמים הרבים, בהם "מילתיוּת", "צבר־מילים", "אנוּ־כתב", יפים בחלקם ומאולצים ברובם, דורשים מהקוראת להחזיק בזיכרון מילון פנימי־פרטי, והם אינם תמיד מובחנים זה מזה. כמו כן, לא כל התגובות ניצבות על אותה מדרגה אינטלקטואלית. לצד שרכים מבריקים ישנם קטעים שנקראים כהרהורים פרטיים שלא גובשו לידי תובנה. הקריאה הפוליטית־היסטורית כמעט נעדרת, ורק בסיומו של הספר מבליחה ההפנמה שהוא נכתב בימי המאבק כנגד ההפיכה המשפטית לפני הטבח. עד אז הספר נקרא כמו בועת מטא־לשון.

זהו ספר שמבצע את עצמו. המבנה הצורני שלו מוכיח את הטענה המרכזית שהכותב אינו אדון למילה אלא נכתב בה. המחבר מציג את עצמו כבול לטקסט שלו כמו כל קורא אחר. בנימיני אינו מציע פילוסופיה חדשה של פרשנות, אלא קהילה שבה מצב הפרשנות נתון מתוך עצם הצורה. זהו כרך ראשון של פרויקט גדול בשם "הר המילה", אבל הוא אינו מגיע אל ההר בכלל. זהו מבוא שתפח לפני שפתחו את ספר שמות. אצל בנימיני אין רגע שבו מגיעים באמת אל המילה, אנחנו תמיד בהתקרבות ובמשימת אירוח של מי שהיה כאן לפנינו. הדחייה של הטקסט לכרכים הבאים היא התוכן עצמו. זה ספר על מעמד הר סיני שמסרב להגיע אל ההר, ובעצם הסירוב מבצע את הטענה – המילה המקראית פועלת בנו לפני שאנחנו פוגשים בה, דרך הציפייה. בנימיני מציע מעגל הרמטי שהקורא נעול בו אל הכתוב כאתיקה של קיום. זוהי עמדה פילוסופית יהודית נדירה ועכשווית. לא חילון ולא חזרה לדת, אלא קשירת הסובייקט אל המילה כזולת אחראית.

בסצנה מן הרומן החדש הנכד מאת דרור בורשטיין, רַב הדורש בפני שלושה חולים במקלט תת־קרקעי עוסק בפרשת בשלח, שבה העם, לאחר קריעת ים סוף, מתחיל להתלונן ולמעשה מבקש לבטל בדיעבד הן את יציאת מצרים והן את עשרת הדיברות עצמן. הנה שני טקסטים שמייצרים צומת: הם שייכים לז'אנרים שונים לחלוטין, אחד רומן והשני מפעל הגותי שיתופי, אבל נעים סביב אותו מוקד תמטי – מעמד הר סיני ועשרת הדיברות, ושניהם מגיעים למסקנה דומה בדבר טיבה של המילה המקראית ביחס לקוראיה. דרך חישוב גימטרי, שלפיו המילה "מצרים" שווה למילים "העם הנבחר", הרב בהנכד גוזר טענה נוקבת. הוא מתאר את בני ישראל במדבר לא כעם שנפדה לחירות, אלא כקבוצת טרמיטים שאינם מסוגלים להפוך לגחליליות. יצורים שרגילים לחושך ולאכילת עץ יבש, שנדרשים פתאום להאיר ולחיות בין פרחים. הרב טוען שהעם במדבר, וכמותו העם בישראל כיום, אינו מעוניין בחירות הרוחנית שמציעה התורה, וכמה לחזור לסיר הבשר, כי העבדות והמלחמה הן מציאויות ברורות ומוכרות, בעוד החופש והשלום דורשים אחריות קשה מנשוא. "מה פירוש מִצְרָיִם? שאל הרב וענה. מצרים בבחינת פרעה, פרעה בבחינת הותרה הרצועה, כלומר הכול מותר כמו לפרעה". הרב מסביר מנגנון רוחני של הידרדרות: העם עסוק במחיקת המילה "לא" מעשרת הדיברות, וברגע שהאיסור נמחק, הלוחות נשברים, הכול מותר, ומצרים היא מצב תודעתי שבו הכוחניות היא חזות הכול. השפה משמשת כאן כלי לחשיפת אבסורד ושבר מוסרי. היא מחזיקה בתוכה דינמיקה היסטורית. המילים מראות כיצד העם הנבחר יכול להפוך בעצמו לנוגש ולמדכא.

בסוף קדם מילה קטע מאת מיכל פאר שנכתב בחג הפסח לפני שלוש שנים, בעיצומו של המאבק לשמר את הדמוקרטיה הישראלית. פאר מזכירה שאנחנו חושבים גם בשעה שאנחנו מכפילים מילים נצעקות בהפגנות. "בתקופה ששומטת תוקף מן המילה, שמתקיפה אותה ומפשיטה אותה מאחיזה, איזו מילה תועיל?" (עמ' 152). התשובה של פאר היא צירוף בין מסורת יהודית של עמידה במילה, לבין התרסה פילוסופית וטון של אמנית שמסרבת לשתוק: "נמשיך, נמשיך".

החישוב הגימטרי של הרב בהנכד מוצג כמהלך הרמטי, שהמילה מסבירה בו את עצמה מתוך עצמה, דרך חשבון פנימי של האותיות בלבד וללא כל הישענות על מסומן חיצוני. זהו מהלך מקביל לאופן שבנימיני מציג בו בשיעוריו את המילה ככותבת את המילה הפנימית שבתוכנו, ללא אדנות חיצונית של המחבר על הטקסט. שני הספרים גם שותפים לתחושה ששבירת הלוחות אינה תאונה היסטורית אלא מבנה תמידי של היחס בין המילה לקוראיה. מחיקת ה"לא" מעשרת הדיברות מזכירה את מה שבנימיני מציע בלשון מופשטת באחד משיעוריו בספר, שכאשר מסירים את האיסור על האלימות שיש בצירוף מילולי, מקבלים אובדן של אתיקה. שניהם מראים שהמילה המקראית אינה טקסט עתיק שאפשר אולי רק לזכור ולא לקרוא. היא תופסת אותנו במצב קרוא, מחייבת אותנו לחיות בה, וכשמוחקים ממנה את ה"לא", לא משתחררים, מקבלים את פרעה.

בקצה קדם מילה מוצע אופק פתוח: האתיקה כלפי האדם והאתיקה כלפי המילה הכתובה אינן שתי דיסציפלינות נפרדות, אלא הוויה אחת. ואם הכרך הראשון מצליח לרתום את הקוראת לטענה כזאת ולא רק לתאר אותה, אזי הוא הצליח במה שהוא מבקש לעשות. לא לתאר את הר המילה, אלא להעלות את הקוראים והקוראות אליו.

---

ד״ר נוית בראל עורכת את סדרת הספרים ״הדשא הגדול״ בהוצאת ״פרדס״ ואת כתב העת לשירה הליקון, ומפרסמת ביקורות ספרים במוסף ״ספרות ותרבות״ של העיתון ידיעות אחרונות. ספר השירים באמת מפרי עטה ראה אור לאחרונה בסדרת ״ריתמוס״ של הוצאת הקיבוץ המאוחד.