לא רציתי להיפרד מהמראה הזה, מהחיים

מחברת פרידה | דגים (אני רוצה לחיות), מיטל זהר, הקיבוץ המאוחד, 118 עמודים, 2026.

למרות שהחיים מכופפים את זהר, שנעלמת לה זקיפות הקומה, מחברת פרידה | דגים (אני רוצה לחיות) שומר בקנאות מפתיעה על הקריאה המופיעה בכותרתו, זו המוגנת בסוגריים – ״אני רוצה לחיות״.

אורי שגב

דפדפתי במדור הספרים הטובים של השנה – זה היה בעיתון הארץ – ומצאתי את הספר החדש של מיטל זהר. אין ספק: זהו ספר מצוין. קראתי אותו במהלך טיסה לאיטליה בחודש שעבר, ומצאתי את עצמי מעתיקה בהקפדה משפטים שאהבתי מתוכו אל תוך מחברת. למעשה, נדמה לי שהשיתוף האינטימי הזה מצידי בפתח הדברים – גילוי לב בלתי קרוא ביחס למעשה הקריאה, מן הסוג שנוטה להישמר בדרך כלל בסוד – אינו סתמי. הוא קשור בקשר ממשי לאופייה של היצירה הזו, שדוגלת בעצמה באינטימיות רבה ומזמינה מעורבות טוטאלית של קוראיה. זהו יומן בן שני חלקים הכתוב בפרוזה לירית. יש לו כותרת ארוכה: "מחברת פרידה | דגים (אני רוצה לחיות)". החלק הראשון עוקב אחר קורותיה של זהר במשך כחמישה חודשים בשנת 2017, לאחר פרידה מבת זוג; ואילו החלק השני כורך יחד את התמודדותה עם שובה של מחלת הסרטן ואת אירועי פרוץ המלחמה בשבעה באוקטובר 2023. חרף הבדלי הזמנים, אגב, החציצה בין שני החלקים אינה הרמטית: המחלה נזכרת כבר בחלק הראשון, ואילו בחלק השני דמותה של בת הזוג לשעבר שבה להופיע.

בדומה ליצירותיה הקודמות של זהר (כמה מהן נזכרות בתוך הספר), מחברת פרידה | דגים (אני רוצה לחיות) עוסק אף הוא, כאמור, בפרידה. למעשה פרידות גודשות אותו לכל אורכו: הפרידה מהאהובה, הפרידה מבית המגורים, הפרידה מהאם, הפרידה מצומיש החתול, הפרידה מן הגוף הבריא והפרידה משגרת החיים עם פרוץ המלחמה. את "מחברת פרידה" מלווה בעיקר החיפוש אחר הבית: לאחר הפרידה מבת הזוג זהר נודדת בין דירות (עולות עכשיו בדעתי שורות שיר מספרה הראשון: ״הַבַּיִת לָקַח אֶת הָרַגְלַיִם שֶׁלּוֹ וְהָלַךְ / כְּמוֹ שֶׁקִּרְקָס נוֹדֵד / כְּמוֹ שֶׁקִּרְקָס נוֹדֵד״), לנה על ספות של ידידים, חותמת על חוזים, נקשרת שוב בעבותות לרחוב (עמ׳ 10). "דגים (אני רוצה לחיות)" נפתח בחמישה באוקטובר 2023. במידה רבה, זהו יומן מחלה: מתוארים בו טיפולי הכימותרפיה וההתמודדות המתישה עם הסרטן, אך לצידם מתועדים גם מאורעות המלחמה ויחסה הנפשי של זהר כלפיהם.

היומן של זהר הוא מרחב נטול היררכיה שבו דבר אינו שולי. שוכנים בו אלה לצד אלה השגב והחולין: ציטוט משירת אבות ישורון ועובש בקירות, תיאורי אוננות לצד ביקורים בבית החולים. את כתיבתה מאפיינים גילויי לב אינטנסיביים, חשופים. נרשמת בה אותה תנועה המשליכה את הפנים אל החוץ – מוטיב החוזר על עצמו פעמים רבות לאורך הספר (למשל בעמ׳ 11, 17, 27). זהר כותבת: ״אני שפוכה בעולם כמו כיס שכל הבפנים שלו בחוץ״ (עמ׳ 11). אלא שלמרות האינטימיות הגלויה כל כך של כתיבתה, שמעורבים בה יסודות של הלקאה עצמית ושל התעלות מזהירה גם יחד, זהר אינה נתפסת להתערטלות. כתיבתה נותרת מדודה ומזוקקת, נקייה מפאתוס.

מדוע ״מחברת״ דווקא – ולא, נאמר, ״יומן פרידה״? הבחירה במחברת מדגישה לדעתי את הפיזיות המיטלטלת של הכתיבה (אני חשה באצבעותיי את חספוס הכריכה של הספר) – את הגולמיות, את החומר הסגולי, את הכתיבה המחפשת צורה. לאורך הספר זהר מתארת לא אחת את פעולת ההכנסה וההוצאה של המחברת מהתיק, ואת טלטולה המתמיד במרחב. במקומות אחרים נזכרים גם העט והיד הכותבת: ״אין לי סבלנות למחברת הזאת. כבר חודש וחצי להכניס לתיק, להוציא מהתיק, להכניס לתיק, להוציא מהתיק, מדירה לדירה, מדירה לעבודה, מהעבודה אלוהים יודע לאן״ (עמ׳ 23). במקום אחר היא מתארת שוב את גרירתה של המחברת, כאשר היא עוצרת לכתוב ליד הסּוּפֶּר: ״אני גוררת את המחברת הזו אחריי כאילו היא הדבר היחיד שהצלחתי לחלץ מבין ההריסות״ (עמ׳ 27). לא רק הכרחיותה של המילה נזכרת כאן – כלומר, השרידות של הכתיבה כנגד התנועה האלימה של החיים (זו מרכזית אף היא בספר, ומופיעה שוב בעמ׳ 100 למשל) – אלא גם החומריות שלה. מחברת פרידה | דגים (אני רוצה לחיות) בוחן את החומרים וחוקר את הצורה הספרותית שהם לובשים; ואם לצטט את מוריס בלאנשו, הוא נותר לבסוף כשהוא ״רחוק מסוגות, מחוץ לסיווגים״. בולטים בו הכתיבה ההיברידית, הפרגמנטציה, שברי הסיפורים. בקיצור – אלה חיים המחפשים צורה.

למרות שהחיים מכופפים את זהר, שנעלמת לה זקיפות הקומה, מחברת פרידה | דגים (אני רוצה לחיות) שומר בקנאות מפתיעה על הקריאה המופיעה בכותרתו, זו המוגנת בסוגריים – ״אני רוצה לחיות״. הקריאה הזו מופנמת אצל זהר בהדרגה לאורך הספר, בוקעת מתוך הכאבים, וראשיתה נטועה דווקא במפגש עם החיים הרוחשים בחוץ. ב"מחברת פרידה" זהר נתקלת באיש בן למעלה משמונים הקורא, בשעה שהוא כמעט נדרס, ״אני רוצה לחיות״ (עמ׳ 48). בהזדמנות אחרת היא שומעת את אילנית שרה ברדיו: ״׳הנה ימים באים, ימים טובים, ימים רעים [...] אני רוצה לחיות״ (עמ׳ 54). ארבעה עמודים אחרי כן זה קורה סוף־סוף גם לזהר עצמה, בשאגת תחינה עוצמתית ומרגשת: ״אני רוצה לחיות!״ (עמ׳ 58).

הים, המופיע כבר בפתח "מחברת פרידה", מלווה את המהלך הפואטי הזה. הספר נפתח בחלום על טביעה, אך בהמשך תיאורי ההיסחפות חסרת האונים של זהר מפנים את מקומם לטובת תיאורים אחרים. זהר מתארת ציפה בים (״ואני התחלתי לדבר אל השמש, כאילו באותו רגע נצרבה בי ברית של חיים״, עמ׳ 15), והתמזגות עימו (״עכשיו אני מים בתוך מים, אני בלתי נפרדת״, עמ׳ 60). אלה רק מקצת מן התיאורים היפים בספר. דימויי ים, אוקיינוסים ודגים מלווים את מחברת פרידה | דגים (אני רוצה לחיות) לכל אורכו, מתפתחים וממשמעים אותו באופנים שונים. ב"דגים (אני רוצה לחיות)" המהלך מתחדד אף יותר, והפעם הודות לחוויית ההתבוננות של זהר בשתי קבוצות דגים: במהלך האשפוז היא נתקלת בציור התלוי בכניסה למחלקה שמופיעים בו דגים משופמים נואשים וחסרי ישע – ״הדגים העצובים בעולם״ (עמ׳ 86), כלשונה. בהמשך, לעומת זאת, היא עומדת סמוך לבריכת דגים אקולוגית קטנה ליד קניון רמת אביב, וצופה בקבוצה של דגי קוי השוחים בפשטות במים הרדודים. זהו אחד מרגעי השיא בספר. דגי הקוי מציתים בה גילוי פתאומי ומרטיט של חיים, ומתוך ההתבוננות הזו בוקע קול צלול, חדש: ״לא רציתי להיפרד מהמראה הזה, מהחיים״ (עמ׳ 92). אם כן, בקצהו של מחברת פרידה | דגים (אני רוצה לחיות) מסתמנת גם תקווה: הבקשה לחיות.

בתחנת הרכבת של בלאנו, עיירה קטנה הממוקמת על גדות אגם, מישהו הניח קופסת עץ קטנה. אנשים משאירים בתוכה ספרים משומשים. כשחלפתי שם בקיץ (זה היה אחרי שירדתי מהטיסה שקראתי בה את ספרה של זהר) היו בה רק ספרים גרועים, אבל מצאתי גם מכתב שקופל ונתחב לתוך איזו פינה. קראתי אותו בעניין. חשבתי על מכתבי האהבה שזהר כותבת עליהם ב"מחברת פרידה", אלה שהחליפה בתיכון עם נ׳ ואבדו. במכתב האיטלקי שלי נעמי אחת כותבת לגרטה (היא קוראת לה ״גרטי״, וניכר שזוהי התכתבות בין נערות): ״ואני, שהייתי הראשונה להזהיר אותך ולשמור עלייך מפני האהבה, נשביתי בה לגמרי״. בספרה זהר כותבת: ״פרידה גמורה לא תתאפשר, לעולם לא ייפול חלל ריק במקום שבו שכנה האהבה״ (עמ׳ 16). ובאמת בסיום הקריאה בספר אני חושבת שזהר גילתה לנו איך להיעתר מחדש לאהבה, להיענות שוב לחיים.

---

אורי שגב היא בוגרת תואר שני במחלקה לספרות עברית באוניברסיטת בן גוריון בנגב.