בת העומדת מחוץ לבית ומשמיעה יללות תנים וזאבים: על "דיוקן עצמי של אימי" מאת יערה שחורי

דיוקן עצמי של אימי, יערה שחורי, כתר, 264 עמודים, 2026.

ההתנגדות העקבית של המחברת לאותה תנועה רציפה על ציר הזמן משחררת, במובן הטוב של המילה, את הממואר הזה מעולהּ המצמית של הפסיכולוגיה.

חיים וייס

ספרה של יערה שחורי הוא ממואר משפחתי הבנוי כמסע אישי ועדין של בת הנעה אל עבר עולמה של אמה, מתוך ידיעה ברורה שהיא לעולם לא תוכל להגיע אליו באמת ולחשוף אותו במלואו. הבת יודעת היטב כי אין בכוחו של סיפור, טוב ככל שיהיה, לפתור את חידת זהות אמה או להתיר את סבך היחסים ביניהן, ולפיכך כל שנותר לה הוא המסע עצמו, אותה דרך אינסופית רצופת אהבות, אכזבות והחמצות אל האם. יופיו של הספר שלפנינו נובע מכך שהמחברת יודעת את סוד כאבה האמיתי של ההיסטוריה – איש אינו יכול לספר אותה במדויק והיא נותרת תמיד אובייקט לתשוקה הממומשת באופן חלקי, במקרה הטוב. ממואר, טוב ככל שיהיה, איננו סיפור היסטורי כי אם אשליה של סיפור היסטורי, ניסיון לבנות מחדש ולשחזר את שלא ניתן לשחזר. יותר מכול, הממואר חושף את חולשתו ובגידתו של העבר ואת היותו חשוף לפגעי הזמן והשכחה. העבר הוא יסוד בלתי יציב שלא חדל מלהשתנות, שהרי בכל שלב ושלב בחיינו אנו מפענחים אותו באופן שונה ואחר: דמויות אהובות הופכות שנואות, אירועים מינוריים הופכים לדרמטיים, ומעשים שנעלמו בתהום השכחה שבים וצפים לאחר שנים רבות, ללא כל התרעה מוקדמת.

הידיעה העצובה אך בה בעת המשחררת שהספרות אינה יכולה לפטור אותנו מנטל עברנו, מלווה את הספר הזה מעמודו הראשון ועד האחרון ומחוללת בו שרשרת של אדוות המקרינות על מבנה הספר ועל תכניו. בשונה מממוארים רבים המבקשים לספר סיפור ליניארי, סוג של תנועה סדורה על ציר הזמן המתארת את התפתחותה של הדמות העומדת במרכז העלילה משלב א' לשלב ב' – לרוב מילדות לבגרות (למשל סיפור על אהבה וחושך של עמוס עוז), הרי שספרה של שחורי אינו כבול כלל לציר ליניארי כזה או אחר, כי אם נע בתנועה ספירלית בלתי פוסקת סביב הביוגרפיה המשפחתית הסבוכה שלה. אותה תנועה מעגלית מובילה לכך שהסיפור נפתח בכלל באחריתו, במותה של האם: "תמיד אמרנו שהסיגריות יהרגו אותה וצדקנו" (עמ' 9). מכאן ואילך תנוע המחברת קדימה ואחורה על ציר הזמן כשהיא נעה בין אירועים ומחוזות שונים הנוגעים לחיי האם (הקיבוץ, איטליה, ארגנטינה, תל אביב ופולין).

במבט ראשון כתיבתה של שחורי נדמית כאוטית וכמי שמורדת כנגד הסדר הנכון והראוי של הדברים האמורים לנוע מראשית אל אחרית. אך למעשה אין הדבר כך – לספר עיקרון מארגן ברור והוא עיקרון ההיזכרות, שהרי איש אינו זוכר את עברו באופן ליניארי. לעיתים אנו נזכרים באירוע מהילדות המוקדמת ומיד לאחר מכן יכול לעלות בזיכרוננו אירוע שהתרחש לפני ימים ספורים. אנו כולנו נעים בתנועה ספירלית בעקבות עברנו ושחורי מבקשת בכתיבתה לחקות את אותה תנועה חמקמקה ואסוציאטיבית של הזיכרון: אירוע מזכיר אירוע, ומעשה מושך אחריו מעשה.

ההתנגדות העקבית של המחברת לאותה תנועה רציפה על ציר הזמן משחררת, במובן הטוב של המילה, את הממואר הזה מעולהּ המצמית של הפסיכולוגיה. ממוארים ליניאריים המבקשים להציע סיפור חיים סדור ובהיר מרבים להשתמש בהנמקות פסיכולוגיות, מוצלחות יותר או פחות, להבהרת מהלכיו של הגיבור: מעשה מסוים של הגיבור מובן על רקע פעולה או אירוע שקדם לו. במילים אחרות: עלבון שהוצג במערכה הראשונה מנמק ומסביר מהלכיו של הגיבור מערכה שלאחר מכן. פירוקו של הציר הליניארי בממואר שלפנינו משחרר את המחברת מאותה מחויבות מייסרת לפסיכולוגיה. האם אינה משתנה לאורך הסיפור כולו והמספרת אינה מבקשת לנמק או להסביר את מעשיה אלא רק לתאר אותם ואת התגובות הרגשיות שלה ושל הסובבים אותה אליהם. כך למשל המספרת אינה מבקשת לנמק פסיכולוגית את אשפוזיה החוזרים ונשנים של האם אלא להצביע על התגובות שלה ושל אחותה לעניין: "כל זה היה מוכר, זה היה מוכר לנו עד כאב. קראנו את הסימנים, גם אם לא הבנו מה נכתב שם. שלושתנו היינו שם בעבר, משולש שווה צלעות של בנות ואם. כל אותן פעמים שהתקשרו ואמרו: אימא נפלה, אימא במיון, ריקי לא בסדר. [...] גם אנחנו לא היינו צעירות כפי שהיינו פעם, למרות שעדיין נקראנו ה'בנות'. [...] הרי השעות עתידות לחלוף, ידענו, אור יתחלף בחושך, תאורת יום תוחלף בתאורת לילה, ועם משמרת הבוקר יבוא רופא עייף וישחרר אותנו בלאות ובלי תרופה. לכו הביתה" (עמ' 151). הזמן הוא מעגלי והמעשים נטולי פשר. אשפוז אחר אשפוז, שחרור אחר שחרור ורופא עייף אחד המומר ברופא עייף אחר. את מעגליותו של הזמן לא ניתן ליישר ואת עיקשותם של המעשים ותשוקתם של בני אדם לחזור עליהם פעם אחר פעם לא ניתן באמת לפתור או לנמק.

התנגדותו של הממואר הזה לפשרם של המעשים, לאותו מנגנון הנמקה לפעולותיהם של בני האדם, ניכרת גם בשימוש המורכב ששחורי עושה בשלל הדימויים המופיעים בספר. במאות מקרים שונים עושה שחורי שימוש במילה "כמו" (לדעתי המילה שמופיעה בספר הכי הרבה פעמים). מכיוון שלא ניתן להסביר את מהלכיה, פעולותיה והתנהגויותיה של האם (או של כל אחת מהדמויות האחרות בסיפור, למשל הסבא והסבתא) מתוך עצמם, יש לעשות שימוש בשדה סמנטי אחר כדי לתאר אותם. אלא שכאן מתרחש תהליך המאפיין רבים מאותם דימויים – תחת שהם יפענחו וינהירו, פעם אחר פעם הם מערפלים את מעשי הדמויות והופכים אותם למובנים פחות. הדימוי בספר הזה משמש כמסך עשן המטשטש את קווי המתאר של הדמויות והופך אותן לחידתיות יותר. כך למשל היא מתארת את האופן שאחותה החזיקה בו את ידה של אמן הגוססת בבית החולים: "אחותי החזיקה לה את היד כמו שמחזיקים אור בחדר המדרגות" (עמ' 149). גם מפגש אקראי עם חברת קיבוץ בשם מינה, המתייחסת למחלה של אמה של המספרת, מסתיים בכפל דימויים סתומים שאינם מבקשים לפענח את דמותה של מינה או את טיבו של המפגש אלא דווקא לטשטש את קווי המתאר שלו: "פגשתי את מינה על השביל שליד הדשא המרכזי. אולי מינה לא דיברה כמו דמות במערבון. אולי אני שותלת מילים בפיה כמו שיניים מיותרות" (עמ' 156). באופן דומה, השעות הקשות לצד האם בימיה האחרונים בבית החולים, החולפות באיטיות בלתי נסבלת, מתוארות בעזרת דימוי חידתי: "כמו שערה שנתלשת מראש הזמן" (עמ' 159). זהו דימוי בעל פעולה כפולה: הוא אומנם אינו מבהיר את איטיותו של הזמן בבית החולים, אך דווקא בשל כך הוא מעצים את תחושת חוסר הפשר והכאב הנלווים לאותה ישיבה ארוכה ומיוסרת ליד מיטתה של אם גוססת.

דיוקן עצמי של אמי הוא סיפור משפחתי מרתק דווקא בשל העובדה שהוא אינו מבקש להיות פתור. יש בו צניעות רבה אל מול כוחה המצמית של ההיסטוריה ומהלכיה העלומים, ואם לסכם את הדברים בלשונה של המספרת הרי שהיא לכל היותר "בת שעומדת מחוץ לבית ומשמיעה יללות תנים וזאבים" (עמ' 60). שהרי כל צליל נהיר יותר מאותה יללה קמאית הוא למעשה זיוף וניסיון שווא לתת פשר לאותה חידה נטולת פתרון, חידת  האדם ומעשיו בעולם.        

---

פרופ' חיים וייס הוא מרצה במחלקה לספרות עברית באוניברסיטת בן גוריון בנגב ועורך שותף של כתב העת "פנס".