הרמס, רוני סומק, זמורה, 72 עמודים, 2022.
אם יש מילה שמתארת את הקובץ הזה יותר מכל, היא – סיכומים. הרמס הוא אלבום קונספט – אופרת רוק על חייו של משורר שנכלא בגוף של אדם בשם ״רוני סומק״.
דויד פרץ
לפני שנות אלף, בבסיס, היה לי קיר משלי. כמה צילומים אבסטרקטיים, תמונות של להקות, גיטרות, נוף רחוק ובורחני כלשהו ושירים שנגזרו מהעיתון. יום אחד נקראתי אל המפקדת לבירור דבר מה. כשנכנסתי היו פניה נפולות, כאילו ננזפה, וכעת הייתה צריכה להעביר את הנזיפה הזו הלאה: ״תשמע, אני באמת מצטערת אבל אמש נכנס מפקד הבסיס החדש למשרד שלכם וקרא את השירים שעל הקיר שלך, הוא אמר שאחד מהם לא מתאים והורה לנו שנוריד מיד את השיר הפוגעני מהקיר.״ בראשי כבר התחלתי לתהות אם קורט קוביין או זאק דה לה רוחה הם שהעלו את חמתו של מפקד הבסיס על ראש שמחתו. אלא שאז המפקדת הפתיעה אותי לגמרי – ״אתה חייב להוריד מהקיר את השיר של רוני סומק.״
סומק? "דיוקן עצמי מהקומנדו"? המפקדת, קראת את השיר הזה? מה בדיוק הבעיה בו?
״האמת, אני לא מבינה את השיר הזה לגמרי, אישית אני מעדיפה אלתרמן ועמיחי, אבל מפקד הבסיס אמר, אז עושים. תוריד את השיר.״
הייתי קרוב לסוף השירות, למי היה כוח לריב עם מערכת שנלחמת בשירים? הורדתי את השיר מהקיר, השארתי את נירוונה ורייג׳ אגיינסט דה מאשין. במשך שנים רבות, בכל פעם שנזכרתי באירוע, נהגתי לפתוח את ספרו של סומק, בלאדי מרי, מ־94׳, ולשאול את עצמי מה בדיוק הקפיץ את מפקד הבסיס. בזמנו חשבתי שהאשמה מצויה בשורה הפותחת, ״לרצח המושלם נחוץ גוש קרח״. עם השנים חשדתי בשורה ״לרקוד בלב המחנה״, ושלושים שנה אחרי אני חושב שמה שהטריף את מפקד הבסיס הייתה התובנה שכדאי לך לצלם את חייך, כי ״אם פעם תאבד אותם, יישאר לך לפחות העתק.״
וזה עצם העניין – סומק הוא משורר ישראלי. אבל חשוב מכך, הוא משורר הישראליות שלי, והאנטי־תטנוס של הישראליות האחרת. עד כמה שהוקסמתי מעולמות השירה של עמיחי, זך, וולך ורביקוביץ, ידעתי שלי אין ולא יהיו בהם חלק ונחלה. כלומר, יכולתי לשכור צימר ללילה או שניים במשכנות שאננים, להתרפט בדירת חדר תל אביבית, לחלום על מכשפות ברחוב הירקון, אבל בסופו של דבר, היו אלו שירים וישראליות שקראתי בתור תייר או מרגל.
הערכתי את ארז ביטון על יכולתו להזדנגף ולברוח כדי לכתוב שירה כאובה אך מנומסת מדי. אך בשירה של סומק הייתה הפעם הראשונה שבה הרגשתי שדפי הספר מוכתמים ממדבוכה זהובה, כשברקע מתנגן סולו גיטרה בוהק מאיזה שיר רוק שיכונים.
למרות מוצאו העיראקי, כלומר – מזרחי דה לוקס, סומק היה המשורר המזרחי מאז שנות השמונים. הרבה בזכות היותו ״מתורגמן של דור שני״, כמו שהגדיר הסוציולוג סטיוארט הול את ילדי המהגרים שנולדו בין המצרים. בעברית קלה ומקולקלה קוראים לזה ״משתכנזים״. אני יודע, האשמה חמורה. זה בסדר, גם אני כזה, וכך כל מזרחי מדורי שביקש להיות ישראלי ותרבותי על פי תקנון התנועה, ולכן התחתן עם הבלונד, בתקווה שהבלנדר ילבין את עורנו כשלג. בינינו, לא באמת הייתה לנו אפשרות אחרת.
סומק היה תוצר של ישראליות שהייתה בו זמנית שייכת ולא שייכת. ישראליות שבה הכאן התחיל באיזו ארץ מוסלמית, אך הסוף היה רחוק ומעבר לקצה הקשת. לכן עולם הדימויים של סומק התחיל בדימונה וברחוב הירקון והסתיים בסרט אמריקאי נשכח או בדיינר חצות מציוריו של אדוארד הופר. זו לא הייתה רק נוסחת הכאב. זו הייתה האפשרות היחידה להגירה של חייזרים בעל כורחם. דור הבינתיים, כפולי הלב, קרועי שתי המולדות, בני מהגרים של מטה מול בנות מהגרים של מעלה.
אבל מה לנו ולעתיקות אשקלונה? היה, נרשם, נחקר, ועכשיו אנחנו כאן. והנה, לסומק יש ספר חדש. והשאלה היא מה יש לו לומר, ומה יש לו לחדש? האם זה שווה את זמן הפייסבוק שלכם או שעדיף להמשיך ולצלול באגם המראות, להביט ולהתייאש.
כמיטב הזמנים, חשבתי מה היה קורה לו הייתי מבקש מבוט לכתוב שיר של רוני סומק. ובכן, הסימן הראשון להצלחה הוא שאני בטוח לחלוטין ששום בוט לא היה מצליח לכתוב דבר או חצי דבר שמזכיר את ספרו החדש של סומק, הרמס.
לא, הכושי לא הפך את עורו, והנמר עדיין מסתבך בחבורותיו, אלא שהמציאות השתנתה ואיתה גם התודעה הסומקית. בטח אם נשווה את יצירתו, סמוקת העבר ואדומת הלחיים, אל הכאפות של ערס פואטיקה, שבעצמם כבר מצטיירים כמו הדור קודם ביחס לשירת האחרות הנוכחית.
בעולם של ״על הרצף״ ו״מגוון הספקטרום״, כל קנה מידה הוא שריד ישן מתרבות רעילה ומדכאת. לכן, מה שפעם היה בחזקת רדיקלי כיום אינו מקפיץ מפקדי בסיסים מגדרם. אני די בטוח שרבים מהם היו שמחים לתת את הרמס במתנה לחיילים, גם בלי לקרוא ממנו שורה. למה? כי זה בטווח הבטוח, יורה בין גבולות הגזרה, כי סומק הוא משורר טוב, וכמה כבר יכול להרעיש משורר רוק מתבגר?
טעות. הרמס הוא הכול פרט לספר בסדרת נמנמת, בעטיפת חליפה, שמוכן ומזומן להימסר במתנה. מדובר בספר נהדר של סומק, מלא בהתחדשות שירונית. זהו מניפסט ג׳נטריפיקציה של לב חד חכם ודוקר. מי שאהב את האמירה החברתית של סומק, את הנוסחה ״מזרחיות + אמריקה = ישראל״, יכול להמשיך ולנום את השלאפשטונדה של המהפכה. יש בהרמס מספיק רפרנסים לשייקספיר, קלינט איסטווד וקולומבו כדי לעבור כל ועדה קרועה לתו איכות ולתקן הישראליות. וגם יש פה מספיק אימהות, דודות דודים וספרים בשם ז׳אקו וכך סומק יכול לצאת בסדר הן עם הרפובליקה הן עם העדר. אגב, השאלה לאיזה קהל שייכתם איזו ההגדרה היא עדות לגזענות הנאורה שאתם לוקים או לא לוקים בה. לא הספר.
במבט מרחפן אין בספר דבר שעשוי להפריע את שלום הציבור, אם פרס ישראל בוא יבוא. סומק ממשיך וכותב על פי הנוסחאות שהוא יצר, אבל חוזקתו של הרמס אינה נובעת מהצורה, אלא מהתוכן, שכן הרמס איננו ספר שמסתכל קדימה או הצידה בזעם מבוים היטב. אם יש מילה שמתארת את הקובץ הזה יותר מכל, היא – סיכומים. הרבה משירי הקובץ עוסקים בעבר של סומך, החל מהיותו ה״סטודיו״ בבטן אימו, ועד אמירת קדיש יתום בהלווייתה. עד כמה שהדבר מצער ברמה הביוגרפית, פרטים אלו הם שגורמים להרמס להיות ספר שהוא אלבום קונספט – אופרת רוק על חייו של משורר שנכלא בגוף של אדם בשם ״רוני סומק״.
בהרמס יש התחלה, אמצע והרבה סוף. וכשאתה בסוף (יבדל״א, חמסה ותברכלא ובלי עין הרע), הדבר האחרון שאתה רוצה לעשות זה להביט קדימה. לכן סומק מביט הרבה אחורה, אל ביוגרפיית הרחובות והאורז שלו, אלא שהפעם הוא לא הדור שבין לבין. עכשיו סומק הוא התקרה, סוף כל סוף הוא יכול להאיר את חייו לאחור כישראלי שלם מקריעתו.
לכן סומק משרטט את מפת חייו דרך גיבורי התרבות שמהם צמח לצד משפחתו. כך הוא כותב את נאום המכחול שבו צייר גוסטב קורבה את ״מקור העולם״, וכך מכתבים לוואן גוך, ויסוצקי ואמילי דיקנסון שוכנים בשלמות של סביח בוטיק לצד בית הכנסת הגדול ״מאיר אליאס״ שבבגדד. הפעם לא מדובר בתאונה חזיתית, אלא בסרט תלת־ממד שבכל צד שלו מוקרנת דמות אחרת. שימו משקפיים מותאמים והכול יסתדר בסוף. סיכומים כבר אמרנו?
במקביל סומק פותח ציר אחר בספר – את ההעברה הדורית של אי־הידיעה בין המשורר לבתו. סומק חולק איתה שלל התבוננויות ותבונות ממנהרות חייו כדי לעזור לה לנווט בים שהוא עתידה הלא ידוע. באחד השירים היפים בספר, סומק שם עצמו כנמל הבית עבור הדור הבא, ואני תוהה אם כך הוא חש ביחס לבית הוריו, או שמא הוא מייצר עבורה את מה שהכי רצה לעצמו – מקום לעגון בו בין מהלומות סערת הלא נודע.
בכוונת מכוון וצלף בודד, לא פיזרתי פה ציטוטי שורות להיטיות. ולא שחסרות שורות נהדרות. אלא, שלספר כזה פרוג־רוקי, משהו סטייל טומי+החומה חלקי מסע אווז השלג מעיראק דרך עמבת הנגב בואכה הוליווד תחתית, לא מגיע צמצום ומצמוץ. לא בתור קליק בייט בפייסבוק של צומת ספרים ולא בתור סינגלים לחגים בטוויטר של סטימצקי.
אז כן, פנו לעצמכם מקום לשבת, השתיקו את הוואטסאפים הארורים, שימו מוזיקה ממש טובה ברקע. עדיף משנות העשרים הנלהבות שלכם, בין אם לעתיד או לפשע, לתשוקה או לרגע שייקח אתכם לשוטט בחיים של אחרים, כדי לדעת משהו יותר טוב וברור על עצמכם. ועשו לעצמכם טובה. אל תקראו ביקורות, קראו יצירות.
דויד פרץ, עושה הרבה אבל אף פעם לא מספיק הכל.