שתיים אוחזות, דנה אמיר, עורכת: מיכל בן-נפתלי, אפיק, 67 עמודים, 2023.
המספרת שוזרת את תיאורי רגעי הזעם והעלבון של אימה עם תיאורי רגעי החולשה והעדינות שלה, וכך חושפת בפני הקוראים ילדה־אישה שברירית, שתפקידה בהיררכיה המשפחתית מתעתע
נגה באר
הספרות העברית הקנונית, שכתבו ובחרו בעיקר גברים, מרבה לעסוק בקשר שבין בנים לאבותיהם. אף מחקר הספרות מרבה לעסוק בקשר זה, הן בעצם עיונו באותן יצירות קנוניות – הכוללות את סיפורי המקרא, התלמוד, ויצירות פרוזה ושירה מודרניות – והן בעצם עיסוקו הנרחב במרידות בין־דוריות, שהוא נוטה לפרש כמרידות של בנים באבותיהם. שְׁנִיִּים לנושא זה מבחינת כמות היצירות הקיימות ומבחינת כמות המחקרים שנכתבו עליהן הם הקשר בין בנות לאבותיהן ובין בנים לאימהותיהם. הקשר בין בנות לאימהותיהן, אפוא, הוא נושא שנכתב עליו פחות ושנחקר פחות משלושת הנושאים שצוינו לעיל. אולם, בשנים האחרונות צמחו כרקפות בין הסלעים מספר יצירות שמציבות במרכז הבמה דווקא את מערכת היחסים הנשית הזו. הממואר שתיים אוחזות של דנה אמיר, אשר מציב במרכזו את הקשר בין המספרת לבין אימה, הוא אחת מן הרקפות הללו, שגונן הייחודי בולט בנוף הספרות העברית.
ממואר זה, המתאר קשר סבוך, נוגה וייחודי בין בת לאימה מחולק לשניים. חלקו הראשון עוסק בקשר בין המספרת לאימה בתקופת ילדותה של המספרת. חלקו השני עוסק בקשר בין השתיים בתקופת בגרותה של המספרת, בעת התמודדותן עם מחלתה הסופנית של האם ובהשלכות מותה של האם על הבת. באחת מן הרשימות הראשונות המופיעות בממואר מסבירה המספרת כי בינה לבין אימה מעולם לא נמתח חוט טבעי האופייני לבנות ולאימהותיהן, אלא שררה "יתמות ששימשה רקע עגום, מתמשך, לרגעי החיבור שהבליחו מדי פעם והתנדפו כלעומת שבאו" (עמ' 24). זיכרונותיה של המספרת מסבתה, אם אימה, שהאריכה ימים והייתה נוכחת בחיי בתה, עולים בכמה רגעים משמעותיים לאורך הממואר. הקשר המורכב והכואב בין סבתה לבין אימה של המספרת שוחזר לאחר מכן בקשר של המספרת עם אימה, ושני הקשרים מלאי התסכול, הבושה והניכור, הם שהולידו את התחושה שהמספרת מכנה "יתמות". נדמה כי בהקשר זה, המילה "יתמות" מקבלת ממד כואב אף יותר מפירושה המקורי, משום שזוהי יתמות שמתקיימת כאשר האם חיה ונוכחת בחיי בתה. יתמות זו מרחפת מעל שתי הנשים הללו לאורך הממואר כולו, מלווה ומנחה את רגעי החסד והכישלון בקשר ביניהן.
הממואר נפתח בזיכרון של המספרת מעזיבת אביה את בית המשפחה בבוקר שלאחר בת המצווה שלה. מיום שעזב החלה האם לנקות בכפייתיות את הבית, שהיה פרוץ לא רק לרוחות ולקור, אלא אף למאהביה של האם. ואף על פי בגידותיה שלה, המספרת מסבירה כי אימה מעולם לא סלחה לאביה על בגידותיו שלו והייתה מלינה עליהן בפני ילדיה. יום אחד, במהלך השנה שבילה האב הרחק ממשפחתו, ושאחריה שב הביתה, שלחה האם את המספרת ואת אחותה לדווח לחבר של המשפחה שאביהן עזב אותן כדי לממש את אהבתו עם אשתו של אותו חבר. מבוישות, עלו המספרת ואחותה אל חדר העבודה של החבר וסיפרו לו את הדבר. הוא הרגיע את השתיים ושלח אותן לדרך כשבידן פיסת עוגת דבש, אך את טעמם של אותם ימים מתארת המספרת כ"טעם לוואי עכור של מלח" (עמ' 12). לאורך הממואר, נדמה כי טעם הדבש וטעם המלח מלווים בערבוביה את זיכרונותיה של המספרת על אימה ועל הקשר ביניהן.
במהלך חיים נורמטיבי מגיע רגע מסוים שחל בו היפוך תפקידים בקשר בין אדם להוריו: בערוב ימיהם, כוחם של ההורים רפה, וילדם מקבל על עצמו את תפקיד המבוגר האחראי. אולם, היפוך התפקידים הזה לא אירע בין המספרת לבין אימה בצל מחלתה של האם ובימי בגרותה של בתה, אלא הרבה קודם לכן, עוד בילדותה של הבת. באחת מן הרשימות בממואר, המספרת מתארת עונשים שהיא ואחיה ספגו מהאם בילדותם. בין העונשים הללו הייתה נעילה מחוץ לדלת הבית, כאשר מדי פעם הייתה האם בודקת אם הילד שנענש מוכן להתנצל, ובכך לאפשר לה לסלוח לו. כאשר הילדים סירבו לשתף פעולה ולהתנצל, הייתה האם "מתכווצת, נזופה [...] עד שכבר לא היה ברור, ככל שחלפו השעות, מי המשליכה, מי המושלכים" (עמ' 27). המספרת שוזרת את תיאורי רגעי הזעם והעלבון של אימה עם תיאורי רגעי החולשה והעדינות שלה, וכך חושפת בפני הקוראים ילדה־אישה שברירית, שתפקידה בהיררכיה המשפחתית מתעתע; לעיתים היא נדמית כאם, אשר מחנכת ועוטפת את ילדיה, ולעיתים היא נדמית כילדה החוסה תחת כנפיהן המגנות של בני ביתה, ובראשם בתה, המספרת.
בתום הממואר מהרהרת המספרת שאם הייתה יכולה להשיב לעולם מת אחד, ולו רק לזמן קצר, הייתה משיבה את אימה. השבתה לעולם לא הייתה נעשית כדי לתקן את מה שאירע במהלך חייה של האם, אלא את כניסתה של האם אל העולם. לו היה מי שיקבל את פני אימה של המספרת בחיבוק ובחיוך בבואה אל העולם, היתמות ששררה בינה לבין בתה הייתה מפנה את מקומה לאותו חוט טבעי, איתן ומיידי אשר אמור להימתח בין אימהות ובנות. בוודאי, אל תהליך הכתיבה יצאה המספרת בידיעה שתיקון מעין זה אינו אפשרי. אולם, ייתכן כי בכוחן של העלאת הרשימות על הנייר ופרסומן להוליד תיקון מסוג אחר: חסד אחרון של רוך ושל מחילה שאינו ניתן לאם בכניסתה אל העולם או בצאתה ממנו, אלא מרחף בחלל הפעור שהותירה במספרת אם כל הפרידות.
נגה באר היא תלמידת תואר שני במחלקה לספרות עברית באוניברסיטת בן-גוריון.