top of page

״אנחנו לא מפתות דייגים״

רוסלקות, דפנה ברשילון, עורכת: לי ממן, פרדס, 182 עמודים, 2023.

 

יותר מכפי שהיסוד הפנטסטי מסוגל להשפיע על המציאות ולחדור אליה, ברומן של ברשילון מצליח המציאותי לחדור אל הפנטסטי ולמוסס אותו עד שכמעט לא נותר ממנו דבר


רינה ז׳אן ברוך


מִקְהֶלֶת צוֹהֶלֶת

בַּלַּיְלָה מִתְּהוֹם

עָלִינוּ, חַמּוֹנוּ

מִסַּהַר בָּרוֹם.

כִּי אָהַבְנוּ לַיְלָה־לַיְלָה

מְצוּלוֹת־נָהָר לִנְטוֹשׁ

וְחֶלְקַת־מֵימָיו לְמַעְלָה

לַחֲצוֹת בְּהֶנֶף־רֹאשׁ,

זוֹ אֶל זוֹ נִקְרָא בֶּחָיִל,

וְקוֹלֵנוּ גִיל וּשְׂחוֹק,

וּמְיַבֶּשֶׁת רוּחַ לַיִל

שְׂעָרֵנוּ הַיָּרֹק.

(פושקין, "רוסלקה". תרגום: אברהם שלונסקי)

 

הרומן הקצר רוסלקות (סירוניות, או בנות ים ברוסית) של דפנה ברשילון הוא סיפור המשלב אלמנטים מן המציאות הישראלית יחד עם סיפורן המיתי־פנטסטי של הרוסלקות.

חווי, או חווה, היא גיבורת הספר. חווי היא אישה בגיל הפנסיה, אם יחידנית לנימי, הקרוי כנראה על שם אחיה נמרוד שמת במלחמת לבנון. חווי גדלה בראשון לציון וכעת מתגוררת בנווה צדק, בבית שירשה. היא ספרנית באוניברסיטה, בספריית המחלקה לעבודה סוציאלית, שמאלנית שיוצאת להפגין בעד שלום. בתחילת הספר היא פוגשת מול החוף את מארק, סניטר שמטפל בגופו השרוי בתרדמת של אריאל שרון שחווי מאשימה אותו במות אחיה. קשר ידידות אינטימי, אולי אף אהבה זהירה, נקשרים בין השניים, והם מגלים שגם האבל מקשר ביניהם: בתו של מארק, אלה, מתה בפיגוע בדולפינריום בשנת 2001 שנהרגו בו 21 בני נוער, רובם ממוצא רוסי. בעוד היסודות האלו של הספר נטועים היטב בהיסטוריה הישראלית המוכרת, לאורך כל הסיפור משתרג ביניהם יסוד נוסף, פנטסטי, המתעצם לקראת סופו – סיפורן של הסירוניות, הרוסלקות.

הסירוניות בספר, כך מתברר, הן אותן נערות שנהרגו בפיגוע בדולפינריום ומצאו את עצמן מתקבלות אל שורותיהן של הסירוניות בים, שאפשר להתקבל אליהן רק על ידי פיצוץ עז. רק בנות מתקבלות אל שורותיהן, ומרגע שהתקבלו הן שוהות שם, בקיום שבין חיים למוות. יום אחד חווי פוגשת את הסירוניות והן מגייסות אותה לעזרתן, למנוע את פרויקט הבנייה בחוף הדולפינריום כדי שלא יימחה זכרן וזכר מותן.

ברשילון עוסקת בקלילות מרשימה ובישירות בהרבה פצעים פתוחים ואזורים רגישים של החברה הישראלית מהתקופה ההיא ובכלל: העלייה הרוסית, פיגועים, הפגנות, אריאל שרון. העיסוק שלה בהם מביא אותם בצדק ובתבונה אל קדמת הבמה. היא עושה זאת בחן רב, בשנינות ובהומור, והרומן יוצר גם סאטירה על החברה הישראלית על כל רבדיה.

עם זאת, החלק השני של הרומן, שעוסק ברובו ברוסלקות עצמן, בקשר שחווי רוקמת עימן ובתוכנית שלהן, חלש יותר בבנייתו ובמניעיו, אף על פי שהוא עדיין שומר על אותו הומור וקו סאטירי שעובר ברומן כולו. שאלות רבות בנוגע לרוסלקות נשארות פתוחות: מדוע רק בנות מתקבלות? מה קורה לבנים באותו זמן? האם לא מגיע להם חסד דומה? (״הבנים? לצערי הם לא הגיעו. אנחנו לא יודעות איפה הם עד היום״. כך נפתר העניין, עמ׳ 152) מדוע הופכים לסירונית רק דרך פיצוץ (״לא כל מי שנהרג בפיגוע מגיע לים״, הסירוניות מסבירות, אך לא מסבירות מדוע, עמ׳ 151), ואם רק כך, כיצד הגיעו הסירוניות אל החופים האלו מלכתחילה? מדוע ההורים השכולים, המקבלים דרך חווי מסרים מבנותיהם, אינם ממהרים לנסות לפגוש בהן בעצמם, או תוהים על פשר המסרים האלו? אלו רק כמה מהשאלות העולות במהלך הקריאה ברומן, ואינן מקבלות מענה. על כן נראה שהחיבור עם הרוסלקות וחוקי עולמן נעשה ברומן ביד גסה מעט, ואולי דורש מחשבה ודיוק נוספים.

נוסף על כך היה מפתיע לראות עד כמה עולמן של הרוסלקות דומה לעולמנו. נראה שברומן של ברשילון יותר מכפי שהיסוד הפנטסטי מסוגל להשפיע על המציאות ולחדור אליה, מצליח המציאותי לחדור אל הפנטסטי ולמוסס אותו עד שכמעט לא נותר ממנו דבר. עולמן הקסום של הרוסלקות ושירתן, שמפילה גברים ברשתן, הופך בחופי מדינת ישראל לתבנית נוף מולדתן: לא עוד מעשיות ומיתוסים, לא עוד פושקין ושיריו. כל שנותר הוא קבוצת נערות המתנהלת כתיכון המשולב במחלקה צבאית ובמדינה בזעיר אנפין. הן מכנות עצמן ״צבא הרוסלקות״ (עמ׳ 163), ויש להן מספרים אישיים, הן מקימות בחירות לוועדות ולתתי־ועדות וטקסי זיכרון ממלכתיים; הרוסלקות מתאגדות כדי לנצח במאבקן באותה הדרך שהביאה למותן – פיצוץ עז שיעצור את תוכניות הבנייה המתוכננות באזור; וגזענות שאולי הופנתה כלפיהן בחייהן הן מפנות עכשיו כלפי חברותיהן מחוף אשקלון או מחופים אחרים. כשהן מנהלות משא ומתן עם פקיד שנשלח לפתור את הבעיות שהן יוצרות, הוא מציע להן לעבור לחוף הסירונית בנתניה, והן עונות לו: ״אני לא יודעת באיזו עיירת פיתוח זרקו את ההורים שלך באמצע הלילה. אבל אצלנו זה ממש לא ככה. אותנו לא מורידים ממשאיות. שכחת עם מי יש לך עסק״ (עמ׳ 156).

במודע או שלא במודע, זוהי האמירה שמצליחה לעבור בעוצמה רבה ברומן של ברשילון, על כוחה ויכולתה של המדינה ושל הישראליות, על עוולותיה ואבליה, להתמיר כל יסוד זר או פנטסטי ולאכלו עד שכמעט לא נותר ממנו דבר. ״סתם״ רוסלקות או סירוניות ״רגילות״, שלא מתות בפיצוץ, לא יכולות להגיע לכאן, כפי שמסבירה הרוסלקה הראשית הוותיקה שאומרת על עצמה ״אני מהפלמ״ח״ (עמ׳ 158), ומקבלת את הסירוניות הטירוניות במותן: ״לכאן מגיעות בנות רק בפיצוץ. כמה חיכיתי לפיצוץ. איך שהקימו פה דיסקו לרוסים, ידעתי שיש צ׳אנס. בדרום, באשקלון, לוקחים כל אחת. נדקרת? נדרסת? אהלן וסהלן. אבל פה בתל אביב זה אקסקלוסיב. אם אין את הבום הגדול, זה פשוט לא קורה״ (עמ׳ 161).

וכל הסירוניות שכן מצאו את דרכן אל החוף, ספוגות באלימות הייחודית של המדינה הזאת. לא רק פיגועים אלא ״קצת מהמלחמה בעזה, קצת מהפיגוע בטרמפיאדה שם״, (עמ׳ 156). לפי הרומן הזה, קיומן של אותן סירוניות פלאיות אפשרי ומוצדק רק אם הוא קשור למעשי טרור ואיבה. כמו כן נגזלים מהן כמעט כל הסממנים הפנטסטיים שלהן: כבר לא דרושה להן שירה פלאית כדי למשוך אליהן קורבנות (״ולא, אנחנו לא מפתות דייגים. איכסססס. ראית את הדייגים בחוף הזה?״ (עמ׳ 150)), די להן לבקש מחווי את עזרתה כדי שזאת תתגייס מיד לשירותן, ומה שהן זקוקות לו יותר מכול זה המחליק שהן חושקות בו להחלקת שערן וגם שם, מתחת לגלי הים, הן ניזונות מסרטים ישראליים וממוזיקה של בריטני ספירס ושלמה ארצי.

לבחירות האלו ברומן יש אפקט כפול: מן הצד האחד הן מקרבות את הרוסלקות אל נערות בשר ודם ויוצרות אפקט קומי, מקסים אפילו ומעורר חיוך, והאנשתן בצורה הזו נותנת להן את החיים הרגילים שלהן בחזרה, אלו שנעצרו בבת אחת בפיגוע, וכמעט מאפשרת להן להיות הנערות החיות והתוססות שהיו לפני מותן. אך מן הצד האחר הן חושפות עד כמה אין כאן מקום לאלמנטים זרים, פנטסטיים ומיתיים – את עוצמתו של כור ההיתוך שברשילון כביכול מבקרת בספרה. ברומן הזה הכול בסופו של דבר נכפף למציאות הישראלית ולחוקיה, ונעשה דומה להם, אחרת אין לו מקום כלל. ואולי כאן נמתחת הביקורת החריפה יותר ברומן הזה.

לצד כל זאת, זהו רומן נעים לקריאה, ייחודי בבחירותיו ומלא הומור ושנינות. גם בנקודות החלשות שלו הוא מרענן על רקע הנטייה הריאליסטית של הספרות הישראלית, וזהו ניסיון ראוי להכניס אלמנטים פנטסטיים אל המציאות הלא פנטסטית בכלל שלנו.


 

רינה ז׳אן ברוך, חוקרת ספרות, עורכת, מתרגמת וכותבת. 

127 צפיות

פוסטים אחרונים

הצג הכול

Comments


bottom of page