אפריקה בלוז


אילת שמיר



1


הילדה שעל הסוס היא גנט. היא חיה באתיופיה. הרחק באפריקה.

האנשים באתיופיה אוהבים לרכוב על סוסים. ובעיקר הילדים.

לפני שבע שנים, כאשר גנט נולדה, ההרים היו צהובים מפרחי המסקל.

״יפה כאן כמו בגן עדן,״ אמרה סבתא שלה, וכך קראו לה, גנט, שפירושו ״גן עדן״ באמהרית.

אמהרית היא השפה שגנט מדברת.


אמא סיפרה לה את הסיפור הזה; ערב אחד זה היה, כמה חודשים אחרי שנחתו. גשם חם שטף את החצר, ואמא פרשה לה את השעוונית ונשכבה לצדה במיטה. היה לזה ריח משונה. שתיהן שכבו במיטה והקשיבו לגשם. שתיהן חיכו כל השבוע לאבא שיחזור ממחנה האימונים. הראש של אמא נח לידה על הכרית. כף-ידה היתה מונחת על הבטן. היא היתה עייפה ועצבנית. אבל היה לה ריח טוב, יותר טוב מהריח של אבא, והיה לה שיער חלק וארוך שהוברש כל יום במברשת. לפעמים היא נתנה לה להבריש אותו.

השיער שלה היה מתולתל וקצר. כמו השיער של גנט. אמא הברישה לה אותו בכל בוקר, והברישה לה אותו גם בערב אחרי המקלחת. ניסתה לאסוף ולהדק אותו בגומייה וגם לקלוע לה צמות. כלום לא עזר. בעניין השיער היא כמו גנט. כמעט. גם היא חיה באתיופיה. בהראר. הרחק באפריקה. אבל היא לא גנט. היא אפילו לא בת שבע. רק בשנה הבאה תהיה בת חמש. ויש לה שם אחר. לא גנט.

היא הציצה באמא פעמיים או שלוש כשהקריאה לה את הסיפור. המילים נקשו בתוך הפה של אמא כמו טיפות הגשם על הגג. זה היה הסיפור שלהן.


הבתים בכפר של גנט עגולים וגגותיהם עשויים עשב.

בית כזה נקרא באתיופיה טוקול.

הטוקולים הם בתים טובים, קרירים בקיץ וחמים בלילות החורף. אולי זה נשמע מוזר, אבל לפעמים קר גם באפריקה.

כאשר מבשלים העשן יוצא בדיוק מהמקום שבו הקירות נפגשים עם הגג.

מי שאינו יודע זאת, חושב שכל הכפר עולה באש.


2


כל אותו הלילה נבחו הכלבים בערפל. כלבים גזעיים. כלבים פראיים. כלבים חולים. כלבים מצורעים. כלבים אחוזי קדחת. ג'יפים צבאיים דהרו ברחובות נגד כיוון התנועה, נכנסו בפראות לעיקולים החדים, חדרו לסמטאות המוזנחות. האירו שלוליות. קירות. חלונות מוגפים. דלתות. שלדי בתים. ובניינים. ערימות חצץ. ואבנים. סרקו פינות. שקעו בבוץ הדביק. בלשו. רחרחו. חיפשו כלי נשק. עלונים. תומכי משטר ישנים, בלי כתובת מוגדרת, בלי פנים. מדי פעם נשמעו במכשירי הקשר רחשים צרודים. ציוצים. קריאות עצבניות. פקודות. עוד ג'יפ עבר. האט. נעצר. הכלבים נבחו, צרודים.

מתוך קיטונו הצדדי בקומה העליונה הוא שמע את כל זה, מאמוּ תֶּקלה-מָרְיָם, וגם את הד הנביחות. לרגע הקיץ. התעורר. התיישב במיטתו. היה רחש משונה במסדרון. ושוב ראשו נשמט, נרדם. אחר-כך נשמעו במרחק כמה יריות בודדות. הערפל נהיה דליל. אורות ראשונים נדלקו מעל העשב הרמוס. גשם דק החל לרדת. שקט מוזר ירד על הגבעות של אדיס.

בבוקר עמדו בחדר השינה הקיסרי ריח של אתר וצחנה קלושה. תריסיו של החלון הגדול הפונה אל מגדל הכנסייה היו חתומים כמעט לגמרי (באוגוסט מתחיל האור להסתנן מוקדם כל-כך), ופס צהוב אלכסוני נמתח לאורך הרצפה עד שנבלע כולו באפלולית שלרגלי המיטה.

המיטה עצמה היתה סתורה באורח משונה; בין גיבוב השמיכות וכריות המשי נראה גוש הפרווה של לולו הקטן, לשונו הקטנה שמוטה מתוך פיו. לא הרחק ממנו, מוטל על גבו ללא תנועה ומלבן הכר הגדול עדיין מכסה את פניו, שכב הקיסר, עירום עד למטה ממותניו, במין לאות עולמים משונה; זרועותיו הצנומות פרושות ברפיון משני צדי גופו, והמשולש הדק השזוף של חלקת צווארו עם בית-החזה הכחוש כמעט עד שידפון וחתימת הטבור השקוע ופס הפלומה הכהה היורד ומתמזג אל תוך שער הערווה – שהוצנעו תמיד מתחת לחזות היצוקה, המהוגנת, של חליפות רשמיות וצווארונים גבוהים, מעומלנים, ומדי-צבא חגיגיים ושורות מדליות מוזהבות – עורטלו מתוך הפיג'מה, שכפתוריה ניתקו במאבק.

מאמוּ קפא בפתח. פיו נפער. הוא לא הצליח לבלוע את הרוק, וגם לא להחניק את גל הזעקה. נצמד אל המשקוף, הוא התאפק שלא לקרוס. מתיירא להישאר שם, אבל עוד יותר מתיירא לעזוב. רעד עבר בו, כאב משתק חצה את גבו. בלא שהות להסס או לחשוב. הרי גופו של הקיסר, הפרשותיו, זיעתו, את כולם הוא מכיר היטב כל-כך עד כי גם מתוך אלף גברים בחושך היה מזהה אותו. שלושים שנה הוא משרת את בחירו של האל, את אריה יהודה, את מלך הנפשות, את מלך המלכים. אבל שלושים שנה לא מכינות אותך לזה.

תשכח מזה. הכל נגמר. צא מכאן ותשכח את הכול. אבל הוא לא יכול. עדיין לא. לעולם לא יוכל. לרגע, מתוך הרגל בוקר בן שלושים שנה, ביקשו כפות רגליו היחפות להתקדם לעבר החלון, ידו השחומה כבר התרוממה מאליה אל הידית, אבל מיד בלמה אותו ההכרה: התריס יסגיר את מיקומו. זמנו קצוב. הוא חייב להסתלק. בארמון מנליק הישן מסוכן להישאר. החצר הגדולה רוחשת מלשינים, ועוד מעט יחזרו הקצינים שראה קודם לכן ויבעטו אותו מכל המדרגות ישר לרחוב, ומשם רק אלוהים יודע לאן יתגלגל. אם ייתפס, ייעצר וייכלא באחד המרתפים, ומיד אחר-כך יוצא להורג. במקרה הטוב הוא יהיה עוד גופה מנוקבת כדורים בשורה ארוכה-ארוכה של גופות חסרות שם ופנים. צריך לדעת לוותר. לא להרגיז את הטורף. לתת לו את טרפו.

הבוקר נשאר אפוא בחוץ, ובפנים נשארו הצללים, אפלים כמו מחשבותיו, חמקמקים כמוהן. הוא פער חרך צר ברפפה והצמיד לשם את אפו ושאף שאיפה עמוקה ובלע את רוקו ונשם מהר והציץ: שלוש מגבות ושורת סדינים לבנים התנפנפו לייבוש ברוח כמו דגלי כניעה; עדר עיזים שחורות ושתי פרות רזות שפלשו לפני שבועיים לחצר הארמון ליחכו את מעט העשב הצהבהב שאין עוד איש שישקה אותו. חוץ מזה, החצר נראתה ריקה. לעת-עתה. שום דבר חריג. הכול לעת-עתה.

הוא ניסה לשחזר לאחור בראשו את אירועי הלילה האחרון. להרגיע. לאלחש. אבל לשווא. ערב קודם נראה הקולונל מנגיסטו היילה-מָרְיָם הולך עם חייל נוסף הלוך ושוב במסדרון, נמרץ ובטוח, כמי שמכיר היטב את כל החדרים. הטס עם ארוחת הערב בידיו, הוא חלף על פניו, מנסה להימנע ממבטו, אבל המבט נצרב בו בכל זאת; מבט של מצית אסמים שמחכה לרגע הנכון, כאילו הרטט הפראי, שהיה קפוא שנים רבות באישוניו, הפשיר בבת-אחת.

לא מזמן, בלילה אחד בנובמבר, חוסלו חמישים וארבעה בכירים: שני ראשי ממשלה לשעבר, מפקד הצי, הרמטכ״ל, ראש שירותי הביטחון, קולונלים וקצינים בכירים ואיתם גם אסכנדר דסתה, נכדו האהוב של הקיסר. כדרכן של שמועות רעות, השמועה עברה מהר: כל מי שנכח בהוצאה להורג והעז להסתייג, למחות, הוצמד גם הוא אל הקיר. בשביל הקולונל מנגיסטו המוות הוא לא סוגיה פילוסופית, אלא קינוח מתוק למשתה ארוך, רב-מנות, שכבר זמן רב הוא מתקין בדקדקנות, שלב אחר שלב. בלבו המאוגרף אין מקום לחמלה, אף לא לאנשיו שלו.

אז מי אתה, מאמוּ תֶּקלה-מָרְיָם, משלנו או משלהם? ואיך יענה לשאלה, איך יבגוד בקיסר, הרי שלושים שנה הוא, מאמוּ, משרתו האישי, ומה יהיה עליו עכשיו.

מבעד לדלת הגיעו שוב הקולות. סוליות נעליים כבדות הלמו במדרגות, ומישהו – הקולונל מנגיסטו או אחד הקצינים שראה ערב קודם בחטף? – טיפס לקומה העליונה. ואחר-כך ירד. שיגר בדרך רסיסי מילים. שברי פקודות. הוא שמע זכוכית מתנפצת ומשהו כבד – ארגז תחמושת? ארון המתנות עם פסלי השנהב? – נגרר החוצה במורד המדרגות. הקצינים ודאי בעקבותיו. כלבי הציד של הקולונל מאומנים למצוא כל דבר, וגם אותו ימצאו. הוא חייב להתעשת. לקום ולצאת מכאן. להסתלק.

רגע של שקט.

ואחריו נשמע ממגדל הכנסייה הסמוך הפעמון הגדול. צלילו כבד, סמיך, קנטרני.

למי צלצלו הפעמונים הבוקר?

בטח לא לו.

מבט חטוף לצדדים. המסדרון נראה ריק לכל אורכו. נראה שכולם הסתלקו, ואיש מלבדו לא נשאר. ראשו הסתחרר. מישהו בתוכו פנה במהירות לאחור והתחיל לצרוח, לקלל, לרוץ החוצה לחצר, לברוח הכי רחוק שאפשר, אל הגבעות שמקיפות את אדיס, שם, באחד המנזרים, אולי יוכל להסתתר. אבל כפות רגליו היחפות מוסמרו למקומן, ורק פלג גופו העליון נדרך במין קפיאה נלעגת, כאילו מישהו ניתק בתוכו את זרם הדם.

 

הסופרת אילת שמיר מלמדת כפרופ’ יוצר בחוג לספרות במרכז האקדמי לחינוך אורנים. בילדותה התגוררה שלוש שנים באתיופיה במסגרת שליחותו הצבאית של אביה לאימון חיילי צבא הקיסר היילה סילאסי. לימים התברר שאחד המצטיינים שבהם - הקולונל מנגיסטו היילה מריים - הוא שהתנקש בחייו של הקיסר. הרומן אפריקה בלוז עתיד לצאת כקודמיו (פסנתר בחורף, המיטה שאתה מציע בעצמך ונטל ההוכחה) בהוצאת עם-עובד.






114 צפיות