דֻגמת העולם, נורית זרחי, אפיק, עורכת: לילך לחמן, 57 עמודים, 2022.
בספר הזה זרחי מתייצבת נכוחה מול עובדת החיים, מול ההבנה שמה שהיה לא ניתן לשינוי, אך יש הכרח להגיב עליו. תגובתה של הדוברת של זרחי חורגת מן הניסוח הראוי אל האינסטינקט, שהוא אולי היחיד שיכול למילים שאכזבו בשפתן השבורה.
מעין גלברד
ספרה החדש של נורית זרחי, דֻגְמַת העולם נפתח בהצהרה עגולה, שלמה: "אני יושבת בתוך חיי" ("מפה", עמ' 7). ההצהרה הזו בפתח הספר היא בראש ובראשונה המניפסט של נורית זרחי – אם ניתן לכנות בשם כזה הצהרה של מי שכתיבתה היא בגדר אנטי־אג'נדה. הנוכחות שבמילים "אני יושבת בתוך חיי" – המכריזות על הלחמה של ייצוגו של העולם (כלומר של הכתיבה עצמה) עם העולם, כעין תשובה למגמה קיימת של הפרדה בין שני אלה, וכפתיחה של משהו חדש, שלם ובטוח – היא קריאה בשם לחוט הדק המקשר בין יצירותיה של נורית זרחי, בעיקר בשנים האחרונות, ובשלל ז'אנרים – חלקם מומצאים ממש. ראו למשל את השירים הנמסכים בפרגמנטים באוטוביוגרפיה של דלת (2018), את המיניאטורות המזכירות ממואר החורג מגבולות עצמו בבלוע (2020), או את האטיודים הנכנסים אל המרווח שבין החיים לכתיבה ביחסַי עם ג'וני מ' (2021). זוהי הצהרה שאין להקל בה ראש בעידן שבו פערים בין ייצוג בתרבות לבין המתרחש הם לחם חוקנו, עידן שבו שברים פנימיים־אישיים ניצבים אל מול נרטיבים סוציולוגים מקבילים.
"אני יושבת בתוך חיי" הוא משפט רב־רבדים, מטא־פואטי, המושחל על החוט שעליו מושחלים הספרים הקודמים של זרחי, ובפרט ספרי השירה שלה, כאבני חן במחרוזת. זהו אולי מרכזו של הענק, נוצץ במרכז החזה, מנקז אליו מבטים. הפעם, באופן שבכל זאת שונה מיצירותיה בעבר, הגיעו השירים לקרקע יציבה יותר, כזו שהיוצרת יכולה לעמוד עליה ולחוות דעה מפורשת; להיות בתוך האסתטיקה, ללהטט במילים במובן העמוק, הרגיש והמדויק, אך גם לבוא חשבון עם המציאות החוץ־ספרותית שנוגעת בלי הפסק בספרות עצמה.
"אני יושבת בתוך חיי", היא כותבת בפתח הספר. חייה, שבתוכם היא יושבת, הם "קֵן פרום, [...] עצים עקורים, ילל ילדים אנקת / חַיָּל. גוזל נושר, חרחור דולפינים תלושי / חוף" – כל פריט בהם הרוס, גדוע, והם שמביאים את הדוברת לומר: "אי־הצדק מושך בשערי". אלא שבחלקו השני של השיר מתגלה כי לא רק אי־הצדק ככלל פולש אליה, מושך אותה לאיזה רִיק שפעולה נולדת מתוכו (פעולה שאצל זרחי היא עצם הכתיבה, עצם ניסוחו של אי־הצדק בצורה מפורשת). תוך כדי רמיזות למפת העולם הספרותי, תובעת הדוברת את הצדק מתוך אי־הצדק שנעשה לה בעולם זה. "חִנגת העוְלה", היא מכנה את המעגל האנושי־ספרותי שנותרה מחוץ לו. "אל תגידו קומי רפאי" – היא עוברת ראשית דרך הקריאה המיתית לירושלים – "התנערי מעפר קומי שבי ירושלים התפתחו מוסרי צוארך שביה בת-ציון" (ישעיה נב, פסוק ב') – ודרך חלקו הראשון של הפסוק המופיע בפיוט "לכה דודי". זהו הפיוט שלקוח ממנו גם הצירוף "קומי צאי", כשם שירו האהוב של ביאליק הנשמע מבעד למילותיה של זרחי. הצירוף של זרחי, "קומי רפאי", המכוון ליציאה מן השברים שהיו מנת חלקה, עם ההקדמה "אל תגידו", מתריס כנגד הדרישה ממנה להיות קול מייצג של "דמעת העשוקים", נציגת מי שנותר מחוץ לקאנון, דרישה שבמובן מסוים מגיעה גם היא ממייצגי הסדר בעולם המשרטטים גבולות, אלה המשתייכים ל"חִנגת העוְלה". העמדה שזרחי מתעקשת עליה, שוב, היא עמדת הלא־ממוסגרת. כוחה באפשרות לחמוק דרך הביטויים המצויים בתשתית הספרות העברית, להחזיק בהם משום שהם גם שלה, ולהעביר ביקורת על כך שהשימוש בהם אמור להיות מפתח לכניסה אל הקאנון.
את ביאליק, אם כן, היא מאזכרת דרך השיר האהוב "קומי צאי", שגם זכה ללחן. כמשורר לאומי ביאליק מסמל את גבולותיו של הקאנון, וזרחי מסמנת אותו כנקודת פתיחה. בהמשך השיר היא ממשיכה בסימון גבולותיו של הקאנון באופן כרונולוגי: "והרי ידי קצרה. גם אִם תִשָלח / תִגע בבֹּהוּ", היא רומזת לספרו של אברהם שלונסקי "אבני בוהו", אבן דרך בשירה המודרניסטית העברית (ומעניין הניסוח הפאסיבי בפתחו של ספר שדווקא הנימה האקטיבית שולטת בו); ו"איילה נוקדת", המופיעה בשיר לאחר מכן, היא האיילה של יונה וולך – פורעת גבולות, ובכל זאת מסמנת שלב נוסף במפת הספרות העברית, מחובקת, בסופו של דבר, על ידי קובעי הטעם.
"מי יבחין בין חיים ודעת" היא שואלת, ומחלקת את היצירה בין שני יסודות: הראשון הוא החיים הדיוניסיים שהיא יושבת בתוכם, הוויטליים והתוססים, והשני – המפה, הדעת, הדוגמה האפולינית. היטמעות ב"חִנגת העוְלה" אינה מאפשרת את ההיטמעות בחיים שזרחי יוצרת ממנה, ובה בעת היא אינה מאפשרת את המרחק ההכרחי כדי לחמוק מן המוות המתקרב המאיים לאכול בה, "נוגס בדוגמת העולם".
אם כן, בספרה החדש מתגלֶה פן נוסף בנורית זרחי, שעד כה כמו נותר מבויש ולא הושם בקדמת הבמה. הניסוח הבהיר – כעין תשובה מפורשת לשאלה "מהי הימצאות על סף הכתיבה והחיים, מהי משמעותה, מהו מחירה?" – והנוכחות של דוברת המציגה את עצמה כמי שכוחה במילותיה מבלי להצטנף או להצטנע, מובילים את הספר לאורך חמשת שעריו. אולי הדברים קשורים בגיל (זה עתה ציינה זרחי את יום הולדתה השמונים ואחת). נראה שגם ההכרה בה עם זכייתה בפרס ישראל (לשנת תשפ"א) אינה נפקדת מן הספר, וגם היא מגולמת בניסוח הבהיר. אולי בשל כך חוויית החיים נוכחת בשירים במלוא עוזה, בלשון עסיסית ומלכלכת, שמדייקת דווקא משום הנזילה מן הגוף. "אי אפשר לקטוף פטל מגוף / רק מִבַּעַד. אִם טעמתי / ידעתי, הלשון היא שליח מטעם / הפרא שלא בודק בטֶרֶף / כל עוד יחגוג. [...]", היא כותבת בשיר ששמו "אִי" (עמ' 17) – שם הממצה את כלל האפשרויות: שלילה, אך גם הצלה מטביעה שיש בה מוות בטוח. בכלל, שמות השירים מספרים את מה שהשיר מחריש. השיר "רְאִי", שבו מושווה המוח האנושי, בעיוורונו, אל ה"פקעת" ש"תחתור באדמה שחורה ללא עין. נדהמת / נוכח פריחה" (עמ' 19), חוזר אל ההתפעלות (העצמית) המופתעת; אין זו הצטנעות מעושה, אלא פליאה אמיתית נוכח האפשרות לפרוח. זוהי המטא־פואטיקה, זוהי ההשתתפות בעולם היצירה; "אבל בעורקי מרקיע / איקרוס", היא כותבת בשיר "גוליברים" (עמ' 21), שמתברר בו כי התשוקה להיות מיתוס ספוגה בחוויה של הימצאות באזור לא לה, של מי שנוסקת קרוב מדי לשמש.
אולם הדברים, כאמור, לא נותרים בחוויה הסובייקטיבית. במעבר לשער השני בספר הופכת הדוברת של זרחי לְמה שאם נרצה להכניס לקטגוריה נכנה "פוליטית": "ואִם אלוהים גֶבֶר, אולי מִשָּם / זרותִי. [...] בַּגַּבְרִי הַפֹּעַל קוֹדֵם לַחִיוּוּי, / הַנַּעֲשֶׂה לַנִשְׁמָע. לֵךְ עֲקֹר / הָרִים וּטְחָנָם זה בזה. בְּמִדְבָּר / צִינִי הָקֵם מּדינה [...]", ("מזמור", עמ' 31). היא כותבת במבט מפוכח על העבר, לא נמנעת מניסוח כמעט בוטה החושף את הפרספקטיבה שלה: "גם אם שיקרה / התקופה, מה לא ייתן אדם" (מתוך: "מסע הצלב של הילדים", עמ' 33), ולאחר מכן מפרטת על חוויית הפער שבין ההקרבה הזו לבין ה"שקר" כקרע שמלווה את הילדות (ולמעשה את החיים מאז הילדות) כמו אפוס: "אבל אנחנו הילדים מחוץ לחומה / נצעק – רְשַׁעֲלַיִם. עַזָּה מִצִּדְקַת / הַזמן, החזירי לנו את החלום / ירושלים [...] שפתינו שבורות / לעולם לא נדע מה חסרנו" (שם). שבר השפה שלוב בשבר הפוליטי, וניסיון איחוי חייב להתחיל בשפה: "תֵן לי שפה / תשקֹט / הארץ / זכֹר מוצא האדם" ("עפר", עמ' 35).
בספר הזה זרחי מתייצבת נכוחה מול עובדת החיים, מול ההבנה שמה שהיה לא ניתן לשינוי, אך יש הכרח להגיב עליו. בעוד הניסיון לפתור בעיה דרך הלוגוס ממית ובולע, אינו פותר דבר ומוליד בעיה חדשה ("יש לי דרך, פתר הזאב ובלע את הארנבת. / ומי הופיע אם לא התרגיל / והמִספרים לבושים עניבה ומגבעת." מתוך "תרגיל", עמ' 51), תגובתה של הדוברת של זרחי חורגת מן הניסוח הראוי אל האינסטינקט, שהוא אולי היחיד שיכול למילים שאכזבו בשפתן השבורה: "מה שהמלכה משחקת / לא יקרה לה. / 'סתלק מפה צרחתי. / הוא נעץ בי פנים / שהיו שלי. " ("מט או שח", עמ' 49).
אחרי גיל שמונים מתגלה נורית זרחי כמשוררת שעסיס החיים מתפרץ ממנה ומבקש לומר את הדבר עצמו. היא מצויה כולה במעשה הכתיבה, והוא עולֶה מתוך הספר כיקום שהיא בוראת וחיה בו, מודעת לכוחה ולנוכחותה, ותובעת צדק במילים שמכירות במגבלתן ולכן חורגות מן השפה. היא מתייצבת מול מעקשים מן העבר, ולא פחות מכך, היא מתייצבת מול המוות, המעקש המבצבץ באופק המחשבות ומנוסח כאן גם הוא, ברוח הספר, בצורה מזוקקת ובהירה. זרחי משיבה לו מבט דרך בחירת מילים שמותירה אותה, אפילו מולו, כשידה על העליונה ("כל הנפשות הולכות אל המים / כעדר איילות צמאות, ואם יבשו / מי יכה בסלע / אני, מכריז המוות הגדול. / לא, אני אומרת. אפילו תרביץ אלֶף / אני דלוקה על החיים". מתוך "גֵב", עמ' 13).
באופן הזה, דרך ההתבוננות הישירה גם במוות, כותבת זרחי את המציאות שחודרת אל כתיבתה. שם השיר, "גֵב", מספר את ההישנות הבלתי נפתרת של המצב המתואר בו: התמלאות והתרוקנות המחליפות זו את זו בלי שורה תחתונה. זוהי הוורסיטיליות של יצירתה, שממשיכה לנוע גם כשסוף נרמז מבין השורות. כך, בספר הנוכחי, מתוך הבריאה של צורות ניסוח ייחודיות לה, עוברת זרחי אל המפורש. היא חושפת את מקורות הנביעה, את הבהירות הכרוכה בעולם הברוּא במילים ואֶת חיוב הפעולה, היא פעולת הכתיבה, כתשובה לאי־הצדק השרוי בעולם. הפעולה הזו היא השרטוט של דֻגמת העולם.
מעין גלברד, דוקטורנטית לספרות עברית באוניברסיטת בן גוריון בנגב ועמיתה בתכנית "משכילות" של מכון שלום הרטמן בירושלים. חוקרת את יצירותיהן של נורית זרחי, דליה רביקוביץ ותרצה אתר דרך פרספקטיבות של שפה, יחס לקאנון ומגדר.