top of page

בבניינה של ממלכה ליל נדודים

אסתי אדיבי-שושן


"לעולם יהא שדה שיבולים טוב ויפה משממה, שעברו עליה הטנקים, ואפילו מטרתם של הטנקים הללו נשגבה ביותר". כך משיבה לאה גולדברג, במכתב שפורסם ב"דפים לספרות" של שבועון הקיבוץ הארצי בספטמבר 1939, לדרישה שהופנתה אליה לכתוב על מצב המלחמה. שבועיים לאחר מכן עונה לה נתן אלתרמן במכתב המופיע באותה במה: "יש שירה אך ורק על 'מעשי ידינו'. על מעשי ידינו אלה הטובעים עכשיו בים [...] וכל שירה טובה היא גילוי נאמן להם. 'וכך מותר'".

בהתלבטות באיזה טקסט ספרותי לפתוח את שנת הלימודים לכיתות ותיקי היישובים והקיבוצים בדרום הארץ שאני מלמדת, נכפיתי מתוכי לבחור בגישתו של אלתרמן ולהציג יצירות על "מעשי ידינו" גם אם הם טובעים בים. כך נכון, על פי הבנתי, "וכך מותר".

במוסף הספרות של ישראל היום, שהתפרסם שבוע לאחר אותה שבת שחורה, ב־13 באוקטובר, קראתי סיפור קצר של יונתן דה-שליט (פסבדונים), "המדונה של כפר עזה", וחשתי שהוא מתאים לקריאה משותפת שתלווה בשיח אודותיו. פני השטח של הסיפור נענים למודל מוכר בספרות העברית של עלילת מסע –מפגש של אב מבוגר היוצא לפגוש את בנו הלוחם, כפי שמופיע ביצירות קנוניות רבות: הוא הלך בשדות מאת משה שמיר, "דרך הרוח" מתוך ארצות התן מאת עמוס עוז, מסע באב מאת אהרון מגד ועוד. כך מעצב דה-שליט סיפור מסע שנקודת המוצא שלו היא שכונת ג'סי כהן, ויעדה, כפי שמקליד האב בווייז באנגלית, כפר עזה, מרחק 217 קילומטרים, זמן נסיעה על אופניים, שהסוללה שלהם עומדת להיגמר – עשר שעות רכיבה. האב נחוש בכל מאודו לפגוש את בנו ולמסור לידיו את מחרוזת המדונה שיסמין האם הורידה מצווארה כדי שזו תסוכך ותשמור על בנם. תבנית עלילתית מוכרת זו משתנה־משתבשת־מעודכנת־מתוקנת בטכניקת ההזרה שעושה דה-שליט לדמות אביו של הבן החייל הלוחם. כך, כאשר נעצר האב במחסום המשטרתי ומתבקש להזדהות הוא מוציא תעודת זהות, נענה להקראת שמו "דניאל דה-אנג'לו" ומציג את עצמו: "ישראלי פיליפיני".

שלוש התחנות במסעו של דניאל בדרכו לבנו משקפות את המרחבים הציבוריים ואת היחס שמציעה החברה הישראלית לעובדיה הזרים. כך השירותים המטונפים והאוכל הקר והתפל בתחנת הדלק שדניאל עוצר בה כדי לחדש את כוחותיו, כך החשדנות, ההתנשאות והפולשנות מצדו של השוטר במחסום וכך גם האדמה החשופה, כר לשנת לילה מסויטת שהוא מתעורר ממנה בבוקר כשגופו כואב וקר.

מסע פיזי רב מאמץ זה לאורכן של דרכיה הצדדיות של מדינת ישראל, על אופניים מקרטעים, הוא גם מסעו הגדול של האב לתוך הישראליות. 29 שנים חי האב בישראל, שני בניו גויסו לצבא ולמרות זאת הוא עדיין הזר האולטימטיבי החי בשולי השוליים של החברה הישראלית, כפי שהדבר ניכר בעיסוקו בניקוי בתים ובאי־רכישת השפה העברית. ביטוי לזרותם והדרתם של דניאל ואשתו הוא בישיבתם הנפרדת בטקס סיום קורס המפקדים של הבן ג'וני, בשפה הטנאולוגית שהוא ובנו מדברים בה את אהבתם ההדדית ובדלות החומרית המאפיינת את אביזריו ואת התנהלותו. ההגעה המיוחלת לבן מתממשת במפגש גוף אל גוף ומביאה להתעלפותו של האב, וכמו בלידה חדשה הוא מתעורר ממנה כשעורפו חבוק בידי בנו המשקה אותו מים חיים: "מים מתוקים כאלה לא שתה מימיו".

שזירת סיפורו של מסע האב הזר לעבר בנו הלוחם ב"כפר עזה", המייצג המטונימי המובהק של המלחמה הנוכחית, מאפשרת לדה-שליט לעסוק בישראליות החדשה מודל 2023. בסיפור זה מרחיב דה-שליט את מושג האבהות הישראלית של הבנים הלוחמים וכולל בה גם את הזרים־האחרים־המודרים. אך יותר מכך, הוא מציג את השלבים שיש להיכוות־להיקוות בהם כדי להיות ישראלי. כך, נוסף על התנאי ההכרחי, אבהות לבן לוחם, הישראליות נרכשת על ידי כיבוש־הליכה־דיווש בשטחי הארץ בתשוקה ובמאמץ. כור מצרף נוסף והכרחי הוא היטענות, מודעת או בלתי מודעת, בערכים המגולמים בטקסטים מרכזיים של התרבות הישראלית מאת יוצריה הקנוניים. כך, עם הגעתו של דניאל "למרחב עצום, מלא חיילים וכלי מלחמה", נטענת תודעתו בטורי השיר "ליל חניה" שכתב נתן אלתרמן: "כמו פני עיר נבנית פניו של שדה הקטל, בהתפרש המחנה אשר דינו להיות שופך דם האדם ומגינו. ליל חניה, ליל זמר, ליל שחקים רקוע ליל רוב מלאכות חופזות, ליל אד מן הדוודים, ליל שמוסך את כישופה של רעות רוח, בבניינה של ממלכה, ליל נדודים, ניצב על היחיד והגדודים".

את הדרך הלוך, אל הבן הלוחם, עשה האב כעובד זר, פיליפיני, שאינו דובר עברית וחרד מכל מפגש עם רשויות החוק הישראליות. לעומת זאת, את הדרך חזרה הוא עושה כאב ישראלי שהצליח במשימתו לשמור ולסוכך על בנו הלוחם. שינוי זה ניכר בקלות ובנינוחות הגופנית והנפשית של הדרך חזרה, שכמו חולפת מעצמה, ללא כל מאמץ, כשבתודעתו נשזרים שני מרחבי קיומו הגיאוגרפי: "שדות הנגב המערבי התחלפו בנופי מולדתו". השתלבות מרחבי הקיום החברתי־תרבותי של דניאל, העובד הזר הפיליפיני, בתרבות הישראלית, מגיעים לשיאם המרגש במשפט המסיים את הסיפור המהדהד את סיפור העקידה – אבן הראשה של הספרות העברית לתולדותיה: "ועכשיו בעודו רוכב בשולי כביש 4 מסוככת המדונה של כפר עזה על בנו בכורו אשר אהב".

 

אסתי אדיבי-שושן, קוראת וכותבת. מרצה בכירה בהתמחות לספרות במכללת סמינר הקיבוצים.

124 צפיות

פוסטים אחרונים

הצג הכול
bottom of page